|
04
אוקטובר 2009 בלעדי, שלא לומר מיוחד! כשהתפטר רון מיברג ממעריב, בסוף אוגוסט, כתבתי לו מכתב. “שלום
רוצים? מעניין אתכם? מוכנים לשלם? ronmaiberg@hotmail.com זהו, הקץ לנייר, מה עוד יהיה באתר? האתר יהיה כתוב בסגנוני הרגיל. אין כאן ניסיון להיוולד מחדש. חוץ מאשר בפורמט. לא אתעצל, ואקפיד לכתוב על גיבורי תרבות שלעתים נדמה שרק אני מגן על פועלם. אנשים שאוהבים את אמריקה, או לא, יידעו מה קורה בה, ולא על מצב יחסיה עם ישראל. אני עדיין עובד על האתר, כך שתשובתי אינה מלאה. הערך המוסף האמיתי הוא הארכיון המלא ביותר של 25 שנות כתיבתי, כתבות שאנשים מחפשים לעתים ולא נמצאות אלא רק אצלי”. אתה יודע שאנשים לא נוטים לשלם על תכנים באינטרנט, למעט פורנו מי מסייע לך טכנולוגית? הרי וורדפרס, שמורדפרס אינם מושגים שגורים בעולמך. כאשר התפטרתי לאחרונה ממעריב, הבנתי שהסתיימה דרכי בעיתונות המודפסת. בעיקר משום שאני נמצא ברשימה שחורה של אדם אחד. המו”לים האחרים לעולם ייסלחו לי על האופן שבו כתבתי על עיתוניהם ולמו”ל שעבורו כתבתי לא היה החזון או העניין להגן עלי ועל מטה לחמי. בדיוק באותו שבוע קראתי מכתב פתוח שכתבה כבודה, שנגע ללבי ביושרו ובפנייתו האמיתית, והאיץ בי להקים בלוג. תוך ימים ספורים קמתי מאבלי והתחלתי לעבוד. בעיקר ישמש האתר מקום לשונאי להמשיך לשנוא אותי - יהיה מקום לתגובות מנומקות ונטולות רפש - ולאוהדי לאהוד אותי. אינני מבקש יותר”. ושם יש לו, לרך? — וכעת שוב: תהיו מוכנים לשלם 50$ לחצי שנה או 100$ לשנה עבור קריאת האתר? רעיונות, שאלות והצעות? כתבו לו. תגובות |
דבורית שרגל
בלוג התקשורת Velvet Underground או בקיצור ולווט, הוקם ביום האחרון של 2005. ומאז, מדי יום כמעט נסקרים בו מחדליה הקטנים והגדולים של התקשורת, וכשצריך, הדברים הטובים שבה.
פרטים מלאים ›
פרטים מלאים ›
לחם עבודה
פוסטים אחרונים
תגובות אחרונות
› מדרש יונתי ואיזשהוא בלוג סיכום תקופה, תודה לאורנג' ולהורי שהביאוני עד הלום...וכאל...› שועלן ולמעסיקים כן יש תמיד ערכים כלפי עובדים נאמנים שתרמו רבות לעסק?
וולקאם...› אזדרכת לא הצלחתי למצוא את האתר החדש.
זהו ולווט, איבדתי אותך....› velvet אענה לך ברצינות.
ראשית, עם ערכים לא קונים במכולת.
שנית, כסף זה דבר מ...› צנזורה היא הצליל האחרון של הבלוג בתפוז
בלוגרול
- + בלוגים
- + תקשורת++
נבחרת הבלוגים
קולנוע:
סינמסקופ / יאיר רוה
ספורט: תופעת דורפן 2.1 / רונן דורפן
טלוויזיה: צפניה, כולה צפניה / אביעד קדרון
שכונה: ערס פואטי / גדי שמשון
מוסיקה: שיר + ביום / אחי רז
ספורט: תופעת דורפן 2.1 / רונן דורפן
טלוויזיה: צפניה, כולה צפניה / אביעד קדרון
שכונה: ערס פואטי / גדי שמשון
מוסיקה: שיר + ביום / אחי רז
חיפוש
בבלוג
בנבחרת הבלוגים
פוסטים אחרונים של נבחרת הבלוגים
נשארים מעודכנים
עכשיו ב-
אה… לא.
נוגעת ללב הנאיביות הרון-מייברגית בכל מה שקשור למודלי רווח מהאינטרנט. אבל בגרסה בעברית זה לא ילך. אולי באנגלית, בהנחה שיש מי שמכירים אותו בארה”ב או בארצות הניכר. הייתי כמו הרבה אחרים בצומת שבה נמצא מייברג כיום, רק שאני ובני דורי צעירים יותר והרבה פחות טכנופובים, וגם לנו קסם הרעיון של מנויים שישלמו כדי לקרוא אותנו. זה לא עבד ולא יעבוד. נסה לחשוב על מודלים אחרים, כמו פרסומות. אולי מספר תכנים חופשיים ואזור סגור למנוי פרימיום בלבד. אולי זה יעבוד.
“בהנחה שיש מי שמכירים אותו בארצות הברית”?
אתה מתכוון למרדים השרימפס המקומי ולאיש מהאוטו הזבל? או לשליח של הפיצה?
אף אחד לא מכיר את מיברג בארצות הברית.
ולגבי המחיר - אפשר לקנות 400 טון פורנו ומנויים ל-5000 בלוגים אחרים בכסף שמיברג שוקל לגזול מקוראיו הלא-קיימים.
בחייאת. פורנו כבר עולה יותר זול.
מחיר גבוה מדי לפיילוט על תוכן של אדם אחד. אם עיתון יומי עולה 5 ש”ח ליום, ואתה מקבל היצף של תוכן ומידע, בשביל עיתון של כתב אחד, לא תשלם 100 דולר, במיוחד בהתחלה.
ובכן, לא.
(וזה רעיון מאד מוזר. תמהיל של מגלומניה עם חוסר הבנת המדיה)
קשה לי להאמין שמישהו ישלם. “החלטתי כי העיתונות המודפסת אינה עונה יותר על צרכיי ככותב”
האמנם?
הוא כל כך מיושן, מנותק - ובעיקר מגלומן. אני אוהב את הכתיבה שלו, או לפחות אהבתי… אבל איזה מין שם זה לבלוג - פרפראזה על תקליט של הסטונז? מי מתחת לגיל 50 זוכר את זה בכלל?
הוא באמת רוצה שצעירים יקראו אותו?
אולי פשוט לשים טלאי צהוב על כל מי שמעז לעבור את החמישים? די מגעיל, למען האמת.
לא טלאי צהוב, לילי, אבל מדבקה שמעודדת מודעות עצמית לא תזיק.
טלאי צהוב, אה?
אבל לא אמרתי שחמישים פלוס הם יהודונים, אלא שאם מיברג רוצה לפנות לצעירים הוא חייב להתעדכן טיפה.
לא הבנת את זה כנראה… וזה עורר בך אסוציאציות שואתיות. כל אחד והסטייה שלו.
לחבר’ה הצעירים של היום אין מושג על מה הוא מדבר, למרבה הצער. זאת האמת
אגב, מישהו מכיר כותב, מוכשר ככל שיהיה, שגובה (בהצלחה…) ממון מגולשים?
אני לא מכיר, מתומס פרידמן, לפניו, אחוריו ומצדדיו.
אני קורא את רון מיברג בשנים האחרונות. אפשר אפילו לאמר שעמוד הבית שלי פונה ישירות אליו. הייתי יותר משמח כדי לשלם בכדי לקרוא אדם שגורם לי להזדהות רבה בכל מילה שהוא כותב.
הנה הזדמנות לכל אלה שנשפכים על מיברג לגבות את האהבה שלהם בכסף.
אני אעשה מנוי.
אני מקווה מאוד שזאת תהיה הצלחה כבירה. אבל גם אני חושבת שישראלים מעטים יסכימו לשלם כסף על מנוי. הפיתרון של חלק מהתוכן פתוח וחלקו סגור ושל ארכיון בתשלום יכול לעבוד. כמי שקונה באופן קבוע כתבות מארכיונים ממוחשבים נראה לי שזה יכול לעבוד.
אני אוהבת את מיברג מאוד, אבל לא עד כדי 100$ בשנה. הייתי בכיף משלמת 10 שקלים בחודש ואני חושבת שבמחיר כזה, כמות המנויים היתה גדולה בהרבה. והייתי שמחה גם למודל חודשי, בכל זאת, מיברג הוא גאון קפריזי ואין לדעת אם הוא ימשיך לעדכן שנה שלמה.
בדיוק מה שחשבתי. 10 ש”ח בחודש - אפילו 20 ש”ח - זה עוד סביר, ובהחלט מודל חודשי ולא למעלה מזה.
מסכימה..
סביר אולי לגבות איזה שהוא סכום אבל לא לתמחר שערורייתית
הייתי מאוד מאוד מאוד שמחה לקרוא תכנים של מיברג באופן קבוע, ובזמינות האינטרנט. אבל 100$ לשנה… לא כרגע. (הוא שווה יותר מזה. זה לא הוא, זו אני. וחשבון הבנק שלי). גם לא הייתי קונה ספר עם מבחר מכתבותיו במאה דולר. אולי זה צריך להיות סדר הגודל - מחיר של ספר? וכמובן, אולי עדיף למצוא מודל אחר שיחזיק את האתר כלכלית.
עוד אפשרות - לפתוח בהתחלה את האתר בחינם. אחרי שתהיה מסה קריטית של מכורים, להתחיל להגביל בתשלום - נניח, תופיע פיסקה ראשונה מתוך כל כתבה חדשה, ומי שירצה לקרוא את כל הכתבה, ישלם דולר, נניח.
אוהב את כתיבתו של מיברג ובדיוק מתענג על “ארץ אוכלת יושביה”.
אממה, מושאי אמריקה מעניינים אותי כזג הענב.
“ארץ אוכלת”
שלושים וכמה שח בחודש? לוותר על קפה ומאפה באיזה רשת בדרך לאןשהוא כדי לקרוא אותו כל השנה? עקרונית בטח. מעשית, כשיגיע הרגע, אולי, כנראה שכן…לא בטוח….
“אני מודע לתבונת האינטרנט, ולכך שלא משלמים על תכנים. אגב, לא ברור לי מדוע”
המשפט הזה אמנם מדבר בעד עצמו, אבל מי יודע, אולי באמת בעידן שבו גם עין-הדג מכנה את עצמו “דינוזאור זקן ואיטי שמתלונן על הרעש שהולוסירפטורים הצעירים של היום עושים וטוען שבזמנו זה לא היה ככה, ושכשהוא היה צעיר אנשים ידעו לתת כבוד לברונטוזאורוסים מבוגרים מהם” (דורון פישלר מתוך מניפסט הסגירה של עין-הדג http://www.fisheye.co.il/the_end) ומוריד את הוילון על המסך מחוסר כוח/מימון להמשך פעילות חינמית, אולי באמת יש מקום למין בלוג מורחב בתשלום. זה מין הפוך על הפוך כזה, אבל זה ייתכן.
לדעתי, פורמט של בלוג חינמי עם ארכיון כתבות בתשלום (אפשרי גם להכניס כתבות חדשות לארכיון בתשלום), עם קצת פרסומות יכול להיות פורמט שיילך לא רע, בהתחשב ברקורד של מיברג ובביקוש (המשוערך) לכתבות שלו. וכמובן שהוא צריך לדאוג לבלעדיות של הטקסטים שבתשלום, כי לתהיה שמצוטטת בתחית התגובה יש תשובה: כי אפשר להשיג את זה בחינם.
למה אני מוכנה לשלם על תכנים של מייברג? כי הוא שייך לדור הנפילים. אם אודי אשרי עליו השלום היה כותב עכשיו בלוג הייתי משלמת כמו גדולה. געגועיי. והם גדלים לנוכח השיממון. הצעתי למיברג להפוך את המינוי לחודשי וגם כשליש מעלות מינוי סושבוע של הארץ (יש דבר כזה) - 20 ש”ח לחודש, שזה בחישוב שנתי כ-63$.
אוהבת מאוד את מייברג. מעולם לא קראתי טקסט נוגע ללב ומכמיר כמו זה שכתב לך. נהייה לי עור ברווז, כי אני יודעת שזה לא יצליח. מי שהתרגל לתכני חינם במדיום המייאש והפרוע הזה, לא ישלם. זה טיבו של המדיום: חינם, חינם, חינם. על כריכה קשה עדיין מוכנים לשלם, והרבה, אבל לא על הרשת. אפילו יכתוב ברוס ספרינגסטין מכתב נוגע ללב שכזה, ספק אם מי שהתרגל להוריד אותו בלי אגורה יעשה פתאום מהפך מחשבתי. איך כתב עלי מוהר ז”ל, הדור שלי הולך ומפליג אל האופק. כל ספינות השעשועים של הניאו ג’ורנליזם שוקעות, אי אפשר לקרוא תכנים ארוכים ופתלתלים ורחבי יריעה במדיום החינמי והפלאשי הזה. נשבר לי הלב לרסיסים.
פרסומות, פלאשים, פופ-אפס, חסות מסחרית, יש לזה סיכוי, אבל דומני שהאמריקנה איננה הדבר הכי עסיסי בעיני הקוראים הישראלים. אנשים כאן לא יודעים מיהם ג’קסון בראון ולינרד סקינרד והאחים אולמן ואפילו השמות ג’ק קרואק וטרומן קפוטה ואלן גינזברג לא עושים להם את זה. וגם לא דילן.
שער הברזל נסגר. הדרכים הידועות בן באת, השורשים העמוקים בזמן, הם ראויים לכריכות קשות, חיי הרשת זרים להם, הם חינמיים וזולים ומזלזלים בחיי אדם והטוקבקים בהם- שומר נפשו ירחק, אבוי לך מדובשם ואבוי לך מעוקצם. נשבר לי הלב.
למה את כותבת ככה על טוקבקים? שלך נפלא ונוגע בעיני.
פעם הוא אמר שעם טוקבקים כאלה, עדיף כבר מכונות יריה בקומת המרתף של המערכת ודם על המדרגות. לדעתי, הוא צודק, מה שמתחולל היום זה טבח המוני. וזה לא המדיום שמתאים לניאו ז’ורנליזם ונגזרותיו המרירות (ומייברג יודע להיות חמוץ ולהיעלב עד עמקי מר נשמתו, כל עלבון 30000 מילה, איש יקר) איך אמר מי שאמר, הזמנים, אכן משתנים. היו שני עיתונאים גדולים כאן, אחד שקל מילים בתמצות, במשקולת של זהב ואבנים טובות, זה אדם ברוך, והשני השפריץ מילים כמו נוזלי גוף סמיכים, בלי הכרה, וזה מייברג. דור הנפילים איננו יכול לאינטרנט. תראו מה קרה להאנטר תומפסון. הרג אותו המדיום.
לילי, כנפגעת אינטרנט עם נסיון, אפשר גם אפשר לעמוד בטוקבקים.
אנחנו חזקים מזה.
והכאב- עובר מהר בשטף המידע.
כמה כיפית הזרימה הזו, הכל בה משתנה ללא הרף.
את טועה כמובן. אותי האמריקנה הספציפית הזו שציינת לא מעניינת, אבל אמריקנה אחרת - ויש הרבה אמריקנות - דווקא כן. בנוסף, יש הרבה מאוד טקסטים ארוכים כאורך הגלות במדיום החינמי והפלאשי הזה, את חלקם אני גם קורא, בעברית ובאנגלית
כמה יפה וכמה כואבת התגובה שלך, לילי טיילור…
אני אעשה מנוי.
גם אני אעשה את המנוי.
ואם המודל שלו יצליח -והלוואי שיצליח, למרות שאני סקפטי - זה עשוי לחולל שינוי גדול, וטוב
אני הייתי משלם, אפילו אם זה בשביל לתמוך באדם כמיברג שהוא אחת הסיבות לכך שרבים מהאנשים בדורי בכלל נהיו עיתונאים.
מצד שני, התמחור נראה לי קצת כבד, הייתי שוקל במקומו מודל תמחור חודשי, וגם מודל שיגבה הן תשלום מהקורא והן קצת כסף מפרסומות כדי להפוך את זה ליותר אפשרי. 100 דולר לשנה זה הרבה כסף, בעיקר כשהתשלום הוא במכה אחת, ופחות כשהוא נפרס על פני תקופה.
אני חושב שהכי פשוט שמיברג צריך לשלם למי שמסוגל עוד לקרוא את השטויות שלו….אני מבין שכסף הוא לא יוכל לשלם אז אני מציע לו הכי פשוט שיארוז את הפקלאות ויחזור לישראל
כאילו שחסר לו כסף… הבנאדם חי כמו מיליונר, עושה מה שבא לו
אני מוכן, וכך כתבתי לו.
משלם בכיף. 400 שקל לשנה? שטויות. סכום הוגן. בדיוק מה שעולים לי חודשיים של “הוט”, שמסבים לי הרבה, הרבה פחות הנאה מאלף מילה כתובות היטב (והן תמיד כאלה) של מיברג. 33 שקל לחודש - שתי מנות פלאפל? לגמרי סביר בעיניי.
freemium
כן, לגמרי כן.
צר לי לאכזב, אבל אפילו את העיתונים הספקתי מזמן לקנות. באינטרנט יש לי הכל. עכשיו אני גם מגיעה לתכנים בזכות כל הסידור בלוגים החדש של אתר NEWS1.
הספקתי>>הפסקתי
אני חושבת שתתחיל עם $5 בחודש עם מינימום של 3 חודשים (לא בתשלום מראש) ותבדוק מה מו מי. מבינה שתצטרך לקבל החלטה כלכלית אבל להבנתי, וגם בגלל שבני משפחה מעורבים, ההשקעה הראשונית גדולה אבל אינה מבחילה ולכן כנראה שהנסיון הזה הוא נדרש גם על ידך וגם על ידי הקוראים. כמובן שזמן מבחן כזה גם יעשה נפלאות בקטע של יצירתיות שנדרשת להוכיח את ערכה וסגולותיה במימד השוק המוחשי האמיתי. במחיר כזה אצטרף - הבטחה. יש גם לתת אפשרות לשלם בדרכים כגון פייפל כך שלא נחשוש לתת פרטים אישיים. אשמח לעוד פרטים.
למה לא מיליון דולר לשנה?
עם כל הכבוד למיברג, ואין מי יודע מה הרבה, סטיבן קינג (סליחה מהבורא על ההשוואה בכלל) ניסה למכור ספר באינטרנט בלבד ועוד על בסיס “שלם כמה שתרצה”- ונכשל.
וכל ה”משלמים בכיף” פה הם בדיוק ה”מצטרפים בכיף” לעצומות המגוחכות של מיקי רוזנטל. כשיגיע הרגע לשלם - נגלה שהם “מתבטלים בכיף” כבר שלושה עשורים ואין להם גרוש על התחת או רצון “לקיים בכיף” את מה שהם הבטיחו ש”ישלמו בכיף”.
מיברג, תעשה לעצמך טובה ואל תשפיל את עצמך בהרפתקה מגוחכת שכסף לא תראה ממנה.
צר לי לאכזב אותך, אבא שלי חתם על העצומה של רוזנטל בכלל לא “בכיף” אלא כי חופש הביטוי שווה בעיניו השקעה של 3,500 שקל אם וכאשר.
אם תעבור על רשימת המצטרפים תראה שם די הרבה אנשים שהם לא אנשי תקשורת, ובכל זאת, הם מודעים לחשיבות של חופש הביטוי, ומוכנים לשלם.
ואוו איזה אנשים רעים..
אני לא הייתי משלם, אבל שיהיה לו בהצלחה.
אני הייתי שולח לו שתי מנות פלאפל בחודש
רק רציתי להגיד לך אם אתה קורא כאן שאני אוהב מאוד לקרוא את הכתבות שלך, אתה כותב נפלא בעיני. אני לא חושב שהרעיון הזה יצליח, לצערי.
ורציתי להגיד לכל האנשים הרעים שמגיבים כאן שהם רעים.
תבדקו בבקשה את אתרו של גיא בכור GPLANET.CO.IL הוא מנסה לפתח קהילת קוראים בפורמט של פוסטים חינמיים ובתשלום מנוי לסירוגין.
נראה לי שהוא מצליח.
עקרונית אני אשתדל מאוד לא לשלם על תוכן באינטרנט. בוודאי לא של כותב יחיד, גם אם יש לי עניין, ואפילו רב, במה שיש לו לומר. קשה לי להאמין שכל אלה שמצהירים כאן על נכונות לשלם, גם ישלפו ברגע האמת את כרטיס האשראי שלהם. בכל מקרה, כל הרעיון של הרשת הוא תוכן חינמי לכולם. אם כותבים רבים יאמצו את הרעיון של תשלום עבור תכנים - גם הרשת תהפוך לסוג של מועדון לעשירים בלבד.
מעניין שאף אחד לא התייחס לנקודה הזאת. הרי יש מאות כותבים שיש לי עניין בדעתם. אז מה, אשלם אלפי דולרים בשנה כדי לקרוא אותה?
צודקת החושבת.
אנשים מפזרים תכנים כל עוד זה שווה להם, אבל זה לא יקרה לנצח. אתה תשלם על יצירתיות, בסופו של דבר. בכל מיני מודלים.
אנשים צריכים להתפרנס אתה יודע.
השוק ישתנה ומה שחשוב זה היצירתיות והכישרון, ועוד, כמובן.
בקיצור לא הייתי מפריחלה ססמאות כמו “התוכן תמיד יהיה חינמי.” למה אצל כמה בלוגרים באתר הזה הוא כבר לא חינמי (ופעם אף אחד לא האמין שישלמו לכתבים באינטרנט)
גיא בכור… תזכירי לי? זה לא הכותב שכבר “הרג” את גלעד שליט, ומפרסם קלישאות על המשקל? לפחות הוא יודע להיות לאומן כדבעי, דבר שמקנה לו הצלחה בקרב אנשי ימין ומתלהמים אחרים. אבל בכור לא מציג שום תובנה חדשה.
“אנשי ימין ומתלהמים אחרים”. נכון, כי כל אנשי הימין הם “מתלהמים” וכל אנשי השמאל הם אנשי רוח נאורים המתאימים את עצמם לרוח הזמן…
אתה מביך בדיקלומים הפתטיים שלך. והגיע הזמן להוציא את הראש העיוור שלך מהתחת החשוך של עצמך.
תעשה לי טובה, אני שמאלנית עוכרת ישראל מהסוג הגרוע ביותר, ועדיין, כמה מהתגובות האלימות והאיומות ביותר שקראתי ברשת היו של יפי נפש ומצביעי חד”ש.
חשבתי ששמלאנות דורשת מחשבה קצת יותר מעמיקה מלחלק את העולם ל”מתלהמים” ו”נאורים”.
אם אני מקבל את כל תכני הניו יורק טיימס בחינם לא ברור לי למה אני אמור לשלם בשביל לקרוא את מיברג. זה לא המודל העסקי שעליו בנוי התוכן באינטרנט וקשה לי להאמין שזה יעבוד. במיוחד שהדור שסגד לו ככותב (ובאופן כללי סוגד לכותבים) הולך ונעלם
מזתומרת “הדור שסגד לו הולך ונעלם”? נעלם, משמע מת?
כי זה הולך ככה: מיברג בן 55
קוראיו הם פחות או יותר בני 30 עד 70.
מי הולך ונעלם בדיוק?
אני בכלל לא חושב שיש “דור” כזה
לא התכוונתי שהוא מת (למרות שאני מניח שחלקו כן) אלא שפעם היתה לו מין הילה שהולכת ודועכת. אנשים כבר שכחו ואולי הוא עצמו גם הפך פחות מעניין ויותר מכך אני חושב שמעמד הכותב כ”כותב” נשחק מאוד בשנים האחרונות. אם תשאלי אנשים אם יש כותבים שרק בשבילם קונים את העיתון תגלי שכמעט ואין כאלה. זה קשור לדעתי גם לריבוי הכותבים והמקורות בעידן האינטרנט וגם בהפיכת התוכן לחינמי
אף בן 30 לא יודע מיזה!
גם 90% משאר האוכלוסיה.
יש כבר כמה עיתונים שמוכרים את התכנים.
אני מוכנה לשלם. הסכום הוא סכום מאוד לא טריוויאלי בשבילי, אבל זה כמו שאנשים משלמים בערך את אותו הסכום ואף הרבה יותר כדי לראות את ליאונרד כהן בהופעה.
אם אני חושבת שזה יצליח? לא, כנראה שלא. אבל האתר נשמע מרתק ומעורר תיאבון.
אני בת 25, אגב.
בבקשה. תגידי לעידן.
העיתון בדרכו להיות מס’ 1 במדינה
מספר 1 כן.
אבל לא הייתי קורא לדבר הזה שמונח כל בוקר ליד הדלת שלי “עיתון”.
תנוח דעתך: ישראל היום זה עיתון. אסופת הדפים הזאת אינה מביכה יותר מ”מעריב”, שהוא עיתון לכל דבר.
ניסיתי, בדקתי, חישבתי, עם דמי מנוי, בלי דמי מנוי ועם פרסומות, שילוב של שניהם, ולא מצאתי דרך שתאפשר להתפרנס רק מהבלוג.
הסיכוי הכי טוב הוא שילוב של דמי מנוי ומודעות. ובכל מקרה לא 100 דולר, אלא 20.
להערכתי (המלומדת), כדי להרוויח סכום סביר מפרסומות צריך, באתר מסוג הבלוג המתוכנן, מינימום 50 אלף דפים נצפים ביום, ואולי 100 אלף (ומיקום מודעות די אגרסיווי).
כמות גולשים כזאת לא תימצא לבלוג בעברית. מכאן שהכל תלוי באנגלית. בלוג שנון ומעניין על אמריקה והחיים בה יכול למשוך לא מעט אמריקאים. ספק אם מספיק, אבל מי יודע.
והצעתי למיברג: צא לדרך, לא תדע אם תצליח לפני שתנסה, ולומדים ומתקנים און דה פליי.
האמת שאני מתה על מיברג, קראתי אותו בשקיקה עוד בימי מוניטין ולאחרונה בדיווחים מאמריקה, והלוואי שימצא אכסניה שתפרסם אותו ותכניו יהיו נגישים, אבל אני לא מאמינה שיצליח לגבות גם 20$, ואני - אולי בימים יפים יותר.
דבורית יקרה, יותר משנשאלת השאלה האם הייתי משלם עבור קריאת בלוג של מיברג אני שומע א ו ת ך שואלת את הקוראים האם היינו משלמים עבור קריאת הבלוג של דבורית ואם כן כמה היינו מוכנים לשלם עבור זה ?
זו לדעתי השאלה האמיתית.
מחשבה מעניינת ביותר, שלא לומר רגישה ואינטליגנטית (ולא, אני לא צינית).
אני חושבת שהיא עולה במוחו של כל כותב ברשת. אם הדיאלוג הזה מתנהל, הרי הוא מתרחש ביני לביני. הפוסט הזה מוקדש לגמרי, בפירוש ובמובהק לאתר החדש של מיברג ולשאלות העולות בעניינו.
עיינ/י, אגב, בפוסט הקודם, שם מספר גל מור על כוונתו להפוך את הבלוג שלו לעסק, ולהרוויח ממנו כסף על פי מודל סמוי (עדיין).
בכל מקרה, אין ספק שהדיון סביב מודלים עסקיים של בלוגים והאפשרות של בלוגרים להתפרנס מכתיבתם הוא דיון מרתק שרק יתרחב ויעמיק בזמן הקרוב. בארה”ב היודן הזה הוא כבר היסטוריה…
מה ההיסטוריה האמריקאית אומרת על תוצאות הדיון?
בארה”ב יש כבר המון בלוגרים שמתפרנסים יפה מהכתיבה שלהם ומשלבים כל מיני מודלים עסקיים. כמובן שזה בגלל גודל השוק והעובדה שקוראים אותם בכל העולם. מבחינה עסקית גם כאן בארץ עדיף לפתוח בלוגים באנגלית ויש לא מעט בלוגרים שכבר עושים את זה
מוכנה לשלם סכום כזה על בלוג עם תכנים איכותיים שמעניינים אותי. רואה יותר סיכוי שאשלוף את כרטיס האשראי עבור בלוג קבוצתי ומגוון מאשר עבור כותב יחיד, גם אם מוכשר.
ספציפית לא אעשה מנוי למייברג כי הוא אינו כוס התה שלי, אבל אני חושבת שהפסימיות פה מוגזמת וכן יש מקום למודל של תכנים בתשלום באינטרנט.
תכנים - אולי?
בלוגים? כמעט בטוח שלא.
זה נראה הרגע כאילו לנצח נתעניין בהגיגים ארוכים ואישיים של כותב יחיד מטעם עצמו. למעשה לדעתי אופנת הבלוגים כבר החלה לדעוך. היא לא שונה מכל אופנה אחרת - בהתחלה מיעוט ליודעי ח”ן, אח”כ הצפה וחלחול לנתח גדול מהאוכלוסיה, אחר כך נמאס.
יש מליארדי תכנים באינטרנט, מכל הסוגים. על כל בלוג בתשלום יהיו מאות חינמים שנשענים על פרסומות והם תמיד יהיו פופולאריים יותר. זה, כי לא חסרים אנשים שיודעים לכתוב.
לרוב הכותבים יש קבוצה של עשרה-עשרים איש שמוכנים להישבע שהם המאור הגדול. חלקם אולי גם ישלמו. זה לא יספיק.
רון מייברג איננו גם כוס התה שלי, אין לי גם שום דבר נגדו. מתוך היכרות אובייקטיבית עם מגזר הקוראים - זה לא ילך. הוא לא מספיק אטרקטיבי בשביל בלוג יחידני בתשלום. ספק אם מישהו כן.
דווקא הייתי אומרת שכן חסרים אנשים שיודעים לכתוב
(תגובה לאפרת. מעניין איפה היא תנחת)
לא, לא חסרים.
אופנתי להגיד שיש הצפה של בינוניות וזה נכון. אבל נכון גם שהזמנים השתנו, ההשכלה הפכה נגישה לכולם וכך גם המדיה. יש הרבה יותר כותבים ולפיכך גם הרבה יותר כשרונות.
מה תעדיפי, לחפש ולדלות אותם ברשת או לשלם לאחד שאת כבר מכירה? אולי את השני. אבל עדיין לא חסרים כשרונות ועילויים חינם והרוב יעדיפו פה לאוזן, המלצות או שיטוט על פני תשלום.
מממ… מעניין למה לא פגשתי בזמן האחרון את כל אותם משכילים שכותבים היטב. נדמה לי שהפעם האחרונה היתה אי שם ב-1995… זה בטח אני. בטוח. זה לא הם, זה אני.
במשך הזמן תהיה התפתחות של תשלום עבור קריאת חומר של כותבים יוצאי דופן. כבר כיום יש כאלה גם אם לא במישרין. לדוגמא אסופת הבלוגים של אורנג’ שכותביהם מקבלים תשלום מחברה שמעריכה שתרויח מזה. לדוגמא העין ה7 שמשלם לכותבי בלוג ועוד כולל אפילו אתרי חדשות.
-
מאוד יתכן שבעתיד כל קורא יוכל לבחור לו אסופה של בלוגים שמעניינים אותו ולרכוש את כולם בחבילה אחת ובמחיר סביר. הרבה יותר קל לשלם סכום של נניח שקל ביום תמורת קריאה של 20-25 בלוגים שמתפרסמים על בסיס יומי או כמעט יומי. קניית עתון היא בעצם אותו דבר = קנייה של אסופה של כתבות (בלוגים) של כותבים שונים. בפורמט הזה כל קורא יוכל לבחור - נניח - בלוג חדשותי שהוא מעריך, בלוג ביקורתי שהוא מעריך, בלוג ספורטיבי שהוא מעריך, בלוג טלויזיוני שהוא מעריך, בלוג תחומי שהוא מעריך, בלוג רכילותי/צהוב/סלב שהוא מעריך וכו’ וכו’.
-
זה יקרה כשמישהו ירים את הפרוייקט.
-
צריך גם לחשוב על דרך התשלום שכן רבים יעדיפו לשמור על אלמוניותם כקוראים.
-
הכל פתיר וזמן יגיד.
העין משלם לכותבי בלוג?
העין, אתר, משלם לכותביו. לא יודעת למה הכוונה ב”משלם לכותבי בלוג”?
לכותביו. איך שאני רואה את זה אז חלק מכותביו כותבים כתבה שבעיניים שלי זה בלוג. אין לי ספק שחלק מהכותבים היו כותבים בלוג במקום אחר אם לא היו יכולים לכתוב בעין.
-
דבורית, גם את כתבת בלוג תקופה לא קטנה עד שיצאת לאור העולם כולל תשלום.
-
העין הוא אתר אבל אפשר לראות בו (אולי חלקית) גם אסופת בלוגים. אגב, גם ניוז1 הוא אתר דומה לטעמי.
כתבה היא לא פוסט, ומדור הוא לא בלוג.
העין הוא אתר לכל דבר, לא בלוגייה.
עידו, יובל, גל, לכולם יש בלוגים משלהם.
יובל וגל גם עובדים בכלי תקשורת אחרים. ynet ומעריב.
בקיצור: העין משלם לכותביו, לא לכותבי בלוגים.
זו לא אסופת בלוגים.
—-
אני כתבתי חצי שנה בעילום שם. שמונה חודשים לאחר שהתחלתי לכתוב, קיבלתי על הבלוג תשלום. אבל איך זה קשור?
בואי נסכים שלא להסכים. אצלך זה אתר נטו ולדעתי לא בדיוק.
הארכיון המלא של מייברג!
25 שנים כפול 52 שבועות כפול 50000 מילה לשבוע זה המון המון חומר כתוב על ניל יאנג, סטייקים, משככי כאבים, סקורסזי ואחים אולמן.
כך שאולי 400 ש”ח בשנה זה לא המון, למי שזה מדבר אליו.
אני הייתי משלם את הסכום הזה עבור הארכיון של עלי מוהר.
נראה לי שהזכויות הן לא שלו, אלא של העיתון שבו התפרסמו הכתבות במקור.
מאה דולר לשנה זה כלום בשביל לקרוא את העיתונאי הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים.
בחיים לא קראתי את החתייר הזה שכותב על אמריקה וחי שם , את מי הוא מעניין?
תאחד כוחות עם עוד כותבים מוכשרים שלא מוצאים את מקומם בעיתונות הישראלית.
אני אהבתי מאד לקרוא את מיברג עוד מימיו בעתון חדשות ולא אחת קניתי את מעריב כאשר הוא כתב בו.יחד עם זאת נראה לי שהציפיה שלו לכך שיהיו אלפיי מנויים שישלמו 50-100 $ הינה מאד אופטימית בעידן הנוכחי,שלא לומר מנותקת מהמציאות.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1118863.html?more=1
באיזה גובה מעל פני הים נמצא בנין הארץ?
המודל הכי טוב עבור מייברג ועבור כולנו בשלב הזה של האבולוציה של האינטרנט זה שיצרפו אותו לכותבים של נבחרת הבלוגים שלכם . אחרי שהוא יבין כמה אנשים קוראים אותו בחינם באינטרנט הוא יוכל להתקדם הלאה. בלי קשר, להקים ארכיון כתבות ולמכור אותן לכל המתעניין, נשמע כמו רעיון טוב.
אין בטחון מלא שהארכיון של מייברג ממוחשב כולו. מאוד יתכן שחלקו הוא צילומים בלבד מה שמוריד מהערך האינטרנטי. קלאסית יהיה נחמד אם יש לו ארכיון ממוחשב פלוס צילום של הכתבה מהעיתון.
עם תכנת OCR טובה והרבה זמן (=כסף) ניתן יהיה להפוך את הצילומים לטקסט.
דפי מוניטין צהובים עתיקים עם רקע צבעוני לא יהפכו כל כל מהר לממוחשבים גם עם תוכנת OCR. ואולי כן.
לא מבינה. למה דפי מוניטין מצהיבים? מה נראה לך, שאין לו קבצי וורד או מה שזה לא יהיה של הכתבות? והתשובה: יש. את כולן.
אם אני לא טועה קראתי את מוניטין עוד בתקופה שהחידוש הכי גדול היה מכונת כתיבה של IBM עם כמה שורות בודדות בצג.
נכון, בשנים הראשונות (הירחון יצא לאור ב-78′). בהמשך, באמצע שנות השמונים, כבר היו מחשבים במערכות.
אני מניחה שכל הפרטים הטכניים יתבררו במהרה.
מה הבעיה להתארח באתר זה או אחר, על בסיס קבוע ולקבל אחוזים ממכירת הפרסומות לבלוג? זה כל כך פשוט ונדוש שעצם העובדה שרעיון זה כלל לא עלה פה, מעיד שאני כנראה פספסתי משהו בדיון הזה.
את יודעת דבורית, אני כאן מתחילת הבלוג. עוד מימי ישרא.
קורא כמעט כל יום. יש תקופות שזה מאד רלוונטי לגבי.
אבל אין מצב בעולם שהייתי משלם על הבלוג. פשוט לא. ברגע שהיית דורשת שלום הייתי עובר להסתפקות במועט שיש לרשת להציע בתחום. ורגע אחר כך היה נפתח אתר ביקורת תקשורת אחר, חינמי, וגוף את ההייפ.
ככה שמיברג זה קל וחומר. הוא לא רלוונטי מקצועית, הוא פשוט עוד כותב. יש מי שישבע שהוא מאד מוכשר. זה עדיין לא מוכר.
אני קורא מייצג של הרשת. אין לי שום אינטרס לשים רגל, אני רק מציג את קול הגולש הממוצע. זו כתובת על קיר, מיברג. אתה תתבזה ותיעלם. לטובתך, חפש פלטפורמה קיימת והצטרף בתור כותב.
זה די מצער, מה שאתה אומר.
היום יש מי שמשלם לי כדי שתקרא את הבלוג.
אני מתפרנסת מהבלוג. אתה מבין?
אם לא ישלמו לי על הבלוג, לא אכתוב אותו. חד וחלק.
ומה פשר ההצעה שלך למיברג? זה ממש לא ברור. אין לו פלטפורמה אחרת. הוא מתפרנס מכתיבה. זה מה שהוא יודע לעשות בחיים.
מה אתה אומר, שיש רק מודל אחד בעולם להתפרנסות מכתיבה, להיות חלק מגוף תקשורת? הרי המציאות הוכיחה ותוכיח אחרת.
אין לי שום בעיה עם זה שמשלמים לך. בכיף וסבבה ומגיע לך.
אבל אלו שמשלמים לך מתפרנסים מפרסומות. לא מדמי מנוי. זה כל ההבדל. והעובדה היא שהתחלת את הבלוג מרצונך הטוב ובלי לגבות תשלום. וביום שתתחילי לגבות תשלום יהיה מי שיעשה אותו דבר, חינם. הגולש הממוצע לא רוצה לשלם, וגם לא לתרום להפיכת הרשת לאזורי תשלום. ההיסטוריה עד כה מוכיחה שגופים אטרקטיביים ממיברג פי כמה כשלו באיסוף מספיק מנויים.
המציאות מוכיחה שכשיש הצפה ההמון נוטה להאמין בגופים גדולים ומוכרים. היא מוכיחה גם שגופים גדולים ישלמו כסף כדי למשוך כותבים אטרקטיביים. אז כן, הדבר הנכון מבחינת מיברג הוא למצוא פלטפורמה מוכרת ולקבל תשלום. כל שיטה אחרת לא תעבוד.
“ביום שתתחילי לגבות תשלום יהיה מי שיעשה אותו דבר, חינם. ”
עד מתי? מי זה מאגר הפראיירים הגדול הזה?
יש 2 מאגרים:
א’ אנשים מוכשרים וזה לא מאגר בלתי נדלה, והם בשלב כלשהו יקבלו תשלום אחרת לא יעסקו בזה.
ב’ כותבי חינם כמו ביביתון עם אינטרס ואבא מליארדר מרוסיה/השוק האפור.
אתה תחליט אם בא לך ביביתון/אינטרסים שונים שיתערבו לך בתכנים או מוכשר ב-5 ש”ח ליום.
אנחנו נהיה אלו שנקבע איזו תקשורת נקבל. זבלית או אמיתית.
אורנג’ לא משלמת לך ולחבריך ממניעים פילנטרופים. מדובר בעסק.
את מתפרנסת מהבלוג כמו שכותב טור בחינמון או באתר מתפרנס מטוריו. אורנג’, החינמון והאתר עושים (או מעוניינים לעשות) כסף מפרסום. הקורא לא משלם. זהו המודל המוביל היום, בטח שבאינטרנט.
“חושבת ש” סיכמה את זה יפה - לכל אחד כאן יש המוני קוראים שהוא אוהב לקרוא באופן קבוע. $100 דולר לשנה, לכל אחד מהם?
מה הקשר לפילנטרופיה? לא הבנתי.
ולמה שישלמו מפילנטרופיה?
הרי ברור שברגע שלא אספק את הסחורה יסגרו את הברז. לא חשבתי לרגע אחרת.
דבורית, כתבת “היום יש מי שמשלם לי כדי שתקרא את הבלוג”.
אז לא. הם לא משלמים לך כדי שנקרא את הבלוג. הם משלמים לך כדי לעשות כסף מפרסום. לזאת היתה כוונתי במילה פילנטרופיה.
בונד, זה לא סותר. משלמים לי כדי לתמרץ אנשים להיכנס לאתר, וכדי להוסיף לו טראפיק.
ומה אתה חושב, שעיתון זה לא עסק כלכלי? וששם מפרסמים מודעות לצורכי גמילות חסדים?
כתבתי: “אורנג’, החינמון והאתר עושים (או מעוניינים לעשות) כסף מפרסום. הקורא לא משלם. זהו המודל המוביל היום, בטח שבאינטרנט.”
ברור שגם עיתון מעוניין לעשות כסף מפרום, רק ששם יש הכנסה גם מהקוראים עצמם - דבר שאינני מכיר בבלוגים, בארץ או בעולם.
נכון, אתה לא מכיר, אבל זה הרעיון, להיות פורץ דרך.
פורץ דרך יכול להיות תום פרידמן, עם מיליוני קוראים פוטנציאלים (דולר בשנה מכל קורא והוא מסודר). כך גם רבים אחרים, בתחומים שונים - פוליטיקה, תרבות, מוזיקה, קולנוע, אוכל… אבל בלוג בעברית, שממילא פונה לקהל די מצומצם? קשה לי להאמין, אבל שיהיה בהצלחה.
דבורית, מצער אולי, מנקודת מבטך. אבל, דברים אמיתים וראליים. מיניסיוני האישי, אין סיכוי (כך באופן נחרץ) שאתר תוכן עיתונאי ירוויח.
מצד שני את מצביע בתגובתך על אחד המודלים האלטרנטיביים שהאינטרנט יצר. כתיבה וקבלת תמורה, כספית או אחרת, מנותן חסות. האופציה הזו לא היתה קיימת בעבר. העיתונות המסורתית אולי מצטמקת אבל האכסניה שלך היא דוגמה לגורם שלפני עידן האינטרנט לא היה קיים באופק של העיתונאי כמקור פרנסה והיום כן.
דרך אגב, אני לא בטוח שעליך להצטער על השינוי.
הדור שלנו חי ובועט, ובתור מישהי שעדיין לא מלאו לה 50 (וטוב שכך, כנראה…) עדיין נהנית פה ושם מאיזה אחה”צ עם אחד הדיסקים של הסטונס… מה לעשות, גם אנחנו קיימים. מייברג, וכמותו עוד כמה וכמה אנשים יקרים ומוכשרים, שכבר עברו את גיל 50 ומשום מה נחשבים אנכרוניסטיים, והלוואי ש-10% מהידע הכללי שלהם ומרהיטותם היו מגלים עיתונאים צעירים, יוצאי גל”צ ופקולטות לתקשורת למיניהן, שכל משפט שני שלהם לוקה בטעויות כתיב ו/או הבנה ו/או ייחודיות וסגנון אישי מינימלי… 100$ זה לא מעט, בימי מיתון ופיטורים אלה, אך סביר להניח שהייתי שוקלת זאת, בהחלט! והייתי שמחה אם גם אתם. ובהצלחה למייברג! טוב שיש לו בת ובנים, גם אצלנו הדור הצעיר עוזר בתחזוק המכשירים הרבים מספור שהומצאו בעשור האחרון…
אגב, דבורית, השאלות ששאלת את מיברג היו בטלפון או באימייל?
האם שלחת את כל השאלות מראש?
תודה
גם דיברנו בטלפון וגם התכתבנו
אחרי השיחה שלחתי את השאלות
רוב הדיון כאן עוסק במודל העסקי האפשרי ו/או הנכסף של בלוגים, ובכלל – איך אפשר להוציא כמה גרושים מכתיבה ברשת. מה שמעציב אותי הוא המצב שאליו נקלע מיברג האיש. סליחה – המצב שאליו הוא קלע את עצמו.
גם אני אהבתי לקרוא את מיברג בעבר וגם אני התענגתי על חלק מהדימויים שלו והאקרובטיקה המילולית הנפתלת, שתמיד היה נסוך עליה רובד דק של סנוביזם חינני (וואלה – יצא לי משפט של מיברג!).
גם אחרי שהתוודעתי לכל הרפרטואר וראיתי איך הוא מתחיל לחזור על עצמו – עדיין שמרתי לו חסד נעורים. אולי אפילו בשל מוטיב הלוזריות שהוא עצמו החל לטבול בו את הטקסטים, במינון הולך וגדל.
עם השנים אימץ מיברג לעצמו את ההלקאה-העצמית-בכיכר-העיר כסוג של טריידמרק. גם על זה התגברתי. אבל ההתפתחות האחרונה כבר באמת מכמירת לב ואף (לצערי אין מנוס משימוש בביטוי) פתטית.
מיברג מוציא את עצמו מקהילת האמנים-יוצרים ומבקש את רחמינו כמובטל הזקוק לפרנסה.
(ובמעבר לגוף ראשון(:
סליחה. לא מעניין אותי לדאוג לפרנסה שלך ומעליב אותי שאתה בכלל פונה אלי בצורה הזו. ומה אתה היית כותב על פוליטיקאי לשעבר, שלאחר שנותק מהפיי-רול הציבורי שמימן אותו שנים מתחיל להתבכיין שיש לו בעיות פרנסה? הרי היית מלהטט בכל ההטיות המוכרות והפחות מוכרות של הביטוי “קוזק נגזל”, קורע את בקשת האיש לעזרה לגזרים ומפליא בו את מכותיך באמצעות המקלדת. וכל זאת בצדק.
יד על הלב – למי היית עוזר קודם: לעובד העיריה שפוטר ממלאכת טיטוא הרחובות, או למבקר המסעדות שזה לא מכבר פיטם אותך ברשמיו הדשנים מפיטר לוגר?
אם אתה חושב שיש לך כישרון כתיבה – צא איתו לזירה כמו גבר. בעולם יש המון בלוגרים שעושים כסף יפה, משום שהם פופולארים ורבים רוצים לקרוא אותם (וכמובן יש את הפורמט הישן והטוב, שהנפיק יותר מליונרים – זה עם הדפים והכריכה הקשה). אלה הם חוקי המשחק ונכון שכך יהיו. “חוק הג’ונגל” אינו מונח שלילי לתיאור המצב. זוהי הברירה הטבעית שמפרידה את הכותבים המוכשרים (נגיד רון מיברג) מהנחותים (נגיד קפטן ביפהארט). כן כן – אני מדבר על דרוויניזם תרבותי. אמן שאין לו קהל – אין לו זכות קיום.
הגישה שלך, המבקשת לאגד את שארית קוראיך לכדי סוג של קואופרטיב של “בעלי מניות”, היא מביכה ומביישת את הפרסונה שלך ככותב. במקצוע הזה – למיטב הבנתי – עושים משהו ויוצאים איתו לשוק. לא סוגרים קודם על מחיר עם יו”ר הוועד.
מהמכתב שכתבת הבנתי שעברת סוג של התנערות, שלאחריה “קמת מהאבל” והתחלת לפעול במשנה מרץ. אחלאן וג’עברי! אני מקווה שפרץ האופטימיות הזה שלך לא ישכך ואכן יניב פלטפורמה יאה לכישרון שלך. אבל עשה טובה – תעלים במהירות כל זכר לבקשה האווילית על כסף מראש. אנשים אוהבים את הכותבים שלהם חסונים מבחינה רעיונית ובעלי חוט שדרה. לא עלובים, נרפסים ומחזרים על הפתחים.
וחוץ מזה – מה השטות הזו עם אתר באנגלית? הרי אינך דובר את השפה ברמה של שפת אם, ומן הסתם כתיבתך באנגלית חסרה את כל היתרונות שיש לך בעברית (אלא אם כן אתה אפרים קישון החדש). בשביל מה לך כאב הראש הזה? אני מבין שאתה הולך (להמשיך) לכתוב על אמריקה, מה שמוציא מכלל סבירות אפשרות למכור לקהילה היהודית בארה”ב משהו שיעניין אותם. יש את הישראלים בארה”ב, אבל למיטב זכרוני (מישהו שומע שם בוואלי?) זה לא סוג האוכלוסיה שקורא רון מיברג.
לסיכום, וכדי שלא תהיינה אי הבנות: אני מאחל לך הצלחה מכל הלב ומקווה שפאזת הבכיינות תושלך סו”ס לאחור ובאמת תצא לדרך חדשה.
עצוב אך מדויק.
אני לא רוצה לענות בשם מיברג, כך שכל התשובה היא בשמי, ובקצרה.
1. מנין לך מה רמת האנגלית שלו? קראת פעם משהו שכתב? אתה יודע איפה הוא למד וכמה שנים הוא שהה/שוהה בארה”ב?
אתה לא מכיר ישראלים שכותבים (גם) באנגלית כשפת אם, גם אם נרכשת? מה כל כך מפתיע בזה?
2. מה זאת אומרת “כסף מראש”? מה, אני לא משלמת על מנוי לכל העיתונים מראש? או לפחות מתחייבת לכך?
מה מפריע לך, שיטת התשלום, פעם בחודש או פעם בחצי שנה?
3. בלוגרים בעולם מרוויחים כסף. ממה? כי משלמים להם. דווקא שיטת התשלום היא שלא נושאת חן בעיניך, שאתה משלם לאדם ישירות ולא לתאגיד המעסיק אותו?
4. אתה משלם למי שאתה מכיר ואוהב את כתיבתו. לא למי שזה עתה רכש מקלדת ומתאמן בכתיבת האלף בית. למה זה נראה לך חתול בשק?
5. רובנו, שלא לומר כולנו, עושים הרבה דברים בשביל כסף. ולהגיד אני צריך כסף זו לא מילה גסה. חוץ מאשר בפולניה, אבל היא לא קיימת.
6. יש הבדל עצום בין לשנורר לבין לקבל כסף על עבודה שאתה עושה.
יש לי הרגשה שתחושת הבטן המקרקרת מרעב (מטאפורית) תעשה רק טוב לכתיבתו של מיברג.
גם אם האנגלית שלו ברמה טובה מאד, לאחר שנים בהן למד וחי בארה”ב, אני בספק גדול אם היא מתקרבת לעברית שלו.
מה שכן, רעייתו יכולה לעבור על הטקסטים שלו וללטש.
בשורה התחתונה: מתוך בערך 50-60 המגיבים כאן שמונה טענו שהיו מוכנים לשלם למיברג עבור תוכן, ולא הייתי בונה על זה כעל התחייבות.
זה קהל הבית שלו, אנשים מהברנז’ה וסביבותיה שמכירים את הכתיבה שלו לאורך שנים, חלקם בלוגרים בעצמם, חלקם מתפרנסים מהמרחב המקוון, חלקם לא חולקים על הרעיון של גביית תשלום עבור תכנים ברשת. זה היה אמור להיות כמט משחק על סכום אפס, וזה לא.
נראה לי שזה די משיב על התהייה שלו וגם שלך. נכון לעכשיו.
נכון, הזווית הזו כמעט ולא נידונה. אם כבר העלית אותה אין מנוס מלומר בקול את המובן מאליו, הנדוש, המשמים אבל נכון:
מיברג ירד מהארץ וגם דאג להעביר עליה ביקורת מרחוק ולהזכיר למה זה חא של מקום. עכשיו בא לו אתר באנגלית.
חפש ת’חברים שלך, מיברג. תמיכה מתוך הקהילה זה רק לחברים. אני לא אשמח לראות בנפילה הידועה מראש של האתר הזה, הלוואי ותבחר דרך אחרת. אבל לחפש סולידריות אצלנו עכשיו יעבוד אצל ספורים מאד, כף יד וחצי במקרה הטוב.
זה דווקא מאוד לגיטימי מה שמיברג עשה יעידו התגובות החצויות. יש פה נקודה לדיון.
זה שזה לא נעים לך, אולי כי טפלון ושותפיו יותר נעימים לך, זה משהו אחר…
לדמיין את רון יושב מול המחשב ומרפרש ללא הפסקה במשך כל הלילה. איזה מחזה.
1. מייברג כל הכבוד על פרץ המוטיבציה. מאחל לך הצלחה. חבל רק שאת אותה נכונות להשקיע בבלוג העתידי לא הענקת בשנים האחרונות למו”לים הדועכים כלכלית ששלמו לך משכורת. אבל לא משנה. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.
2. התמחור שלך כמובן לא הגיוני ומעט החנפנים שמבטיחים לשלם לא יעניקו לך פרוטה שחוקה.
3. אבל אל תתיאש. תעלה את הבלוג המעוצב והמהודק לרשת. תן לקהל להתרגל להתאהב להתמכר. ואז, אחרי שנה, כשכבר תהיה לך הכנסה מסוימת הודות לטרפיק ממודעות של גודל וכו’ נסה לסגור כמה פוסטים עם תכני פרימיום כל שבוע למנויים בלבד. תסתפק בשנים עשר דולר לשנה למנוי. דולר לחודש. יש להניח שבמחיר הנוח הזה ימצאו חמשת אלפים מכורים לכתיבה השנונה הבוגרת והאיכותית שלך. ושישים אלף דולר לשנה זה כבר לא רע בחור שכוח אל כמו מיין.
ביי
אני לא מצליח להחליט האם להוסיף את תגובתי כאן או לשלוח אותה בפרטיות ישירות לרון. אתחיל כאן ואם הוא ירצה המשך, אמשיך במייל (לדבורית יש את המייל שלי). הסינרגיה בין רון וילדיו יכולה להיות מבריקה: הם בני דור אינטרנט, הוא בן דור הדפוס. הם בני דור 140 התווים, הוא בן דור
14,000 המילים. הרעיון לאתר/בלוג או כל מעבר של מיברג לאינטרנט מבורך. אבל לגבות מכל קורא סכום חודשי? ועוד להתנות בכך את עצם קיום האתר? זה הופך את מיברג מעיתונאי לרוכל. כבר עדיף לעבוד במעריב. יש דרכים לכתוב באינטרנט ולעשות מזה כסף. זה לא פשוט, לא קל, ובוודאי לא מיידי. אבל זה אפשרי. וגביית דמי מנוי מהקוראים היא השיטה הכי פחות טובה - לפחות כרגע. אחרי שהאתר יעוצב, שידפדפו רון וילדיו בבלוגים אמריקאים שהם אוהבים ויבררו עם בעליהם מה מקורות ההכנסה שלהם. זה תחקיר הכרחי. וזה שלב ראשון שאי אפשר בלעדיו. ויש עוד שלבים. אשמח להמשיך לייעץ (למרות שאנשים כמו גדי שמשון ויובל דרור וגל מור יעשו את זה הרבה יותר טוב ממני, ואני מפציר במיברג להיוועץ בהם). ל השאר, אם מיברג ירצה ממני דווקא, במייל.
אני משוגע על מייברג. חושב שהוא אחד הכותבים הנפלאים בעתונות העברית ולא משנה אם הוא כותב על חתולו הדרוס או על המשבר הכלכלי. יותר מזה, אני מהטיפוסים שהיו טורחים להכנס לאנארג’י (לא קונה עיתונים מודפסים) רק בשביל לקרוא אותו-ומייד חוזר לוואינט. אנד יט, לא הייתי משלם סנט אחד עבור כניסה לבלוג החדש שלו.
[...] האם רון מיברג יוכל להיות הניקי פינק הישראלי? דבורית כותבת על מיזם האינטרנט המתגבש של רון מיברג, אבל מציגה גם מייל שהפיץ בין מכריו [...]
מישהו מכון לספר לי מתי קרה שרון מייברג הפך מעיתונאי לקבצן. בלוג שמבלוג, אולי שיגיד שהוא צריך כסף לדלק לאשדוד, זה קצת יותר אמין, נוגע ופשוט מלבקש מאה דולר!!! מהאנשים עליהם הוא ירק ברוב שנותיו
אני מאוד אשמח אם יהיה לך אתר. מעבר לתכנים עצמם זה יוכיח כל מיני דברים עקרוניים שאני חושבת שהגיע הזמן שהאינטרנט יוכיח.
לגבי מודל ההכנסות שתיארת - אני חוששת שהמחיר ואופן החיוב ירוקנו את האתר מקוראים ולא יביאו לתוצאות הרצויות מבחינה כלכלית ותפוצתית. 100 דולר הוא סכום שאנשים לא רגילים לשלם על תוכן באינטרנט. הסכומים האלו שמורים לתכנים שתאגידים וחברות אמורים לרכוש על חשבון החברה (למשל imdb pro).
במקביל, ישנו כמובן הפרמטר של העבודה שלך ושל בני משפחתך על האתר, שאיני מזלזלת בו כלל. להערכתי, כדאי לדחות את ההשקעה בתכנים הישנים בשלב זה (למרות שמדובר באוצר בלום) ולא להעלות את הארכיון כבר עכשיו. זה המון המון עבודה, ובסופו של עניין כל כתבה בפני עצמה לא תביא יותר מדי לקוחות משלמים, ולא ברור כמה מנויים נוספים הארכיון יביא, בעיקר כשחושבים על חידוש המנוי מדי שנה. הייתי מחכה עם הארכיון לשלב בו יהיה יותר מידע אמיתי לגבי הפעילות באתר.
כמה מחשבות שיש לי בנושא:
שווה לשקול להשיק את האתר במעין תקופת ניסיון (גם למודל העסקי וגם להתנהגות הגולשים) – יש לספק תכנים כלשהם בחינם (נאמר כתבה בשבוע) שייאגרו בארכיון פתוח. זה חשוב גם כדי למשוך גולשים וגם כדי שהאתר יופיע כפי שמגיע לו במנועי חיפוש. האתר המלא יהיה פתוח לגולשים שישלמו סכום נמוך כלשהו, של משהו כמו 5 דולר לשלושת החודשים הראשונים. חשוב לבחור סכום נמוך שאנשים לא יתרגשו ממנו יותר מדי (למעט הוצאת כרטיס האשראי מהארנק) ולציין שזהו מבצע מיוחד לפתיחת האתר, כדי שאנשים לא ייכעסו אם המחירים יעלו בהמשך. זה יהיה מעין טיזר. בנוסף, שווה להציב באתר מודעות של גוגל או כל חברת פרסום אחרת שאינה דורשת התעסקות.
לקראת סוף שלושת החודשים צריך יהיה לשבת ולנסות להסיק מסקנות - כמה אנשים באמת שילמו? כמה נכנסו לצרוך את התוכן החינמי? האם המודעות הכניסו כסף? מהיכן מגיעים הגולשים (מאיזה מדינות, דרך איזה אתרים). אם 500 איש יצטרפו בתשלום - וזה תרחיש אופטימי, האינטרנט אכזרי מאוד מבחינת שליפת הארנק - זה ייצא 2500 דולר (לשלושה חודשים) + כמה שהפרסומות יכניסו. זה ממש לא הרבה, ולפחות בשלב ראשון ההשקעה שלך תצטרך להיות גדולה. אבל זה ייתן לך אפשרות להבין מה באמת האופציות שלך.
מחשבה נוספת – אני לא מאוד בקיאה במה שנראה כמו קרב ארוך שלך עם חבורת טוקבקיסטים רשעה. אולי זו נקודה למחשבה – רק לקוחות משלמים (או לקוחות שישלמו בעבור הזכות הספציפית הזו) יוכלו להגיב. זה יקצץ בוודאות את תגובות הנאצה, ואם יישארו תגובות מגעילות, תוכל להתענג על העובדה שהאנשים האלו שילמו כדי לגדף אותך. אני אישית הייתי משלמת כדי שאנשים ישלמו כדי לגדף אותי, אך לצערי איני בסטטוס מתאים מבחינת מגדפים.
אני חושבת שהעיקרון המרכזי ששווה לקחת בחשבון לגבי בעלות על אתר משל עצמך הוא שהשליטה היא שלך – אם תראה שהוא לא מייצר מספיק הכנסות או עניין מצידך – תוכל לצמצם גם את ההשקעה בו ולחפש אפיקי הכנסה נוספים.
בהצלחה רבה!
(שלחתי גם במייל)
מזמן לא קראתי דיון מרגש, טורדני, נעים ובעיקר מרתק כל-כך בתגובות לפוסט. הקרדיט מגיע בהחלט לדבורית, וזה אחרי אי הנעימות שחשתי למראה ה”בזבוז-פספוס” עם גלעד שליט שהיה מיותר.
לעצם העניין, מייברג ראוי לכל שבח על הניסיון, גם אם נראה שכישלון הוא תרחיש סביר יותר במקרה זה. סביר, נכון - אבל מה שווים החיים בלי הפתעות? בקיצור, שיצליח, הלוואי. אגב: אם יש בלוג ישראלי שהייתי משלם עליו, כותב אותו בחור העונה (אני מקווה) לשם רונן דורפן.
רון היקר,
אני מקווה שתצליח למצוא דרך להתפרנס מהכתיבה שלך, אבל הרעיון של לשלם עבור תוכן הוא לא ישים לאתרים בעברית ,אין מספיק קהל יעד כדי שתאורית הזנב הארוך תיכנס לפעולה.
רוב הקוראים הפוטנציאלים שלך לא צורכים את התרבות שלהם דרך בלוגים, והמעט שכן לא ישלמו לך לא 50 ולא 100 דולר -אל תשים לב למה שהם אומרים עכשיו, כשיגיע הזמן להקיש את מספר הכרטיס הם ימצאו סיבה לא לעשות את זה. גרוע מזה, יום אחרי שתפרסם את הפוסט הראשון בתשלום הוא כבר יהיה זמין באלף ואחד מקומות בחינם ולא תוכל לעשות דבר נגד זה, זה פשוט עולם אחר עם חוקים שונים.
במקום לחשוב כמה דפוקה השיטה שכבר אין בה מקום לאחד כמוך, והיא אכן דפוקה, נסה לחשוב למה אתה כבר לא נכס בעיני המו”לים. לדעתי זאת פשוט הגישה שלך ,ישראל היא הרי לא ממש מדינה נורמלית אלא יותר פרוייקט בביצוע ואף אחד לא מת על מי שיושב בחוץ ומספר לו כמה הפרוייקט שלו מגעיל ולא מוצלח אפילו אם זה נכון. כשאתה כותב על זה שאתה לא מת על לאונרד כהן ולדעתך כולם הולכים להופעה שלו רק בגלל שזה מה שהם שמעו ברקע כשעוד יכלו לזיין אתה די צודק אבל גם מעצבן בלי סיבה ותועלת לך או להם את קהל היעד ההולך ומצטמצם שלך - ככה זה.
בתור קורא בן 40 שאף פעם לא יעזוב למיין אני מקווה שתמצא מקום לכתוב בו כי אתה כותב טוב, אבל תשתדל לזכור שהפרויקט שלנו לא כזה גרוע, האבחנות שלך לא כאלו מבריקות ואמריקה היא אומנם מרתקת אבל לא יותר או פחות מבלגיה או ברזיל, אחרי הכל מעודד לראות שגם כשאתה במיין אתה עדיין חי בסרט, עוד יותר יפה לראות שזה סרט ישראלי.
אהבתי
[...] של מיברג לא ייאמן: מתן שירם מגלובס פשוט קרא את הפוסט ברפרוף וכתב על פיו ידיעה קצרצרה, ועוד עם לפחות שתי טעויות: 1. [...]
[...] שרגל כותבת על היוזמה החדשה של רון מייברג, ומתעניינת, האם אתם הייתם [...]
אוהב את הכתיבה של רון באמת. מאז חדשות ז”ל. אבל מצד שני…
מכור לחינמיות/פיראטיות של האינטרנטנט… גם ככה אין לי מספיק שנות חיים לקרוא/לשמוע/לצפות/לשחק בכל המידע/מדיה החינמי שאני יכול להשיג
אז לשלם?
לעיתים נראה שמייברג כותה גם תוך כדי שינה,ומתעד כל שניה מהוויתו,לפעמים יש ענין,לפעמים מעיק.מה שמפריע לי יותר הוא שכתיבתו נסובה הבעיקר סביב הענין הכל אמריקני,עד לזרא.כאילו רוצה לכפר על העובדה הטראגית שלא נולד בארצות נברית.כל זמר עם דרג ז’ שם,זוכה אצלו לאיור מחמיא מהאשה,ואחכ תשפוכת מילים לפרטי פרטים,עד שנראה שגם נשוא הכתבה מסמיק.אולי אם מייברג היה נוטה יותר לחדור לשכבות הישראליות.אולי אם היה נוטה לפרק לגורמים סלבס ודיוקנאות ישראלים,כפי שרק הוא יודע.מאמין שהיה מושך קהל.במצב הנוכחי,שבעצם בגללו התפטר/פוטר כשכל מה שסוגד לו הינו אמריקה,אני בספק אם יהיו די מעריצים המוכנים לשלם
[...] בהמשך לראיון פה, יתראיין מיברג מחר, 9:00, בסדר יום של קרן נויבך ברשת ב’ על ההחלטה לעלות לרשת, ועל נסיבות עזיבתו את מעריב. בין היתר אומר מיברג שהתבקש לעזוב את הטור שלו בסופשבוע כדי “לפנות מקום לכותב מהימין” בגלל הקו החדש של העיתון, ומספר על כמה אחוזים משכרו נאלץ לוותר בשנה האחרונה. [...]
מייברג מתאים לבלייזר והם לו. הוא יוסיף עומק ואולי גם קוראים לירחון הבזוי הזה ולדעתי גם ב”ארץ אחרת” יש לו מה לחפש ולספק תובנות לגבי הישראלים החיים בארה”ב ואולי גם היהודים בכלל.
לגלוש בבלוג בו כותב אדם אחד בתמורה לכסף? נראה לי מודל שלא יעבוד. מה שכן, הוא צריך למצוא אנשים לפתח איתם מגזין אינטרנטי איכותי כמו “מוניטין” אם הוא רוצה מסגרת עיתונאית שבה יש לו שליטה כלשהי.
וסתם הערה: מי שרוצה ללמוד על תרבות אמריקאית יעשה זאת באופן ישיר ולא יצטרך מתווך. בכל זאת, האנגלית שפה פופלרית ונלמדת מגיל צעיר בישראל.
אני משלם סכום דומה עבור מאמריו המלומדים של ד”ר גיא בכור. אני מוכן לשלם סכום דומה עבור מאמריו של רון מיברג. אולם לפני שאשלם כדאי שיפעל כמו שפעל כמו גיא בכור:
שיעלה מאמרים פתוחים ומאמרים מיוחדים למשלמים צריך לראות תדירות כתיבה. זה שהוא מספר שאין לו ציוד והוא טכנופוב המשמעות היא שלא יוכל לעדכן את האתר בתדירות מספקת וחבל על הכסף.
כולם פה עוסקים במודלים כלכליים.
אני רק שואל למה לעזאזאל אין עוד 3-4 כמו רון מיברג בעיתון כדי שאני לא אהיה חייב להרביץ עוד 10 שעורים פרטיים לממן את קריאת פירוק החיים לגורמים מילוליים שלו.
אני עלול להסתפק ב- 12 ש”ח לסופ”ש על יאיר לפיד :-).
למה אף אחד פה לא חותם בשמו המלא? זה לא בושה לעמוד מאחרי מה שאתם אומרים.
כמי שגר בארצות הברית ושילם 4 וחצי דולר מדי שבוע כדי לקרוא את מיברג על נייר (שום דבר אחר בעיתון לא ממש ענין אותי) אני אהיה מוכן לשלם סכום דומה כדי להמשיך לקרוא אותו. לפחות עכשיו אני כבר לא צריך לקנות מעריב.
הלוואי שגם רענן שקד, דנה ספקטור ונחום ברנע (אני יודע שזה לא שם פופולארי בבלוגוספירה הישראלית אבל מה לעשות שאני אוהב אותו) יעזבו את ידיעות וימכרו את מרכולתם ישירות ואז גם לא אצטרך לקנות את ידיעות. יערות העד יהיו אסירי תודה לעד.
כן, זו תופעה קצת מוזרה, אבל התרגלנו.
בדה מארקר קפה הרוב המכריע היו אנשים מזוהים.משחזרתי לאופציה המאפשרת אנונימיות הרוב חזר וקפץ עליה.
[...] הצליח לעורר סערה קטנה בעולם העיתונות כאשר הכריז שהוא רוצה לקבל כ- 100$ דמי מנוי לשנה על הכניסה לבלוג עצמאי [...]
אני אומרת לך כל הכבוד כיף לקרוא את הפוסט האיכותי הזה … אוהבת
אחרי כמעט חצי שנה באוויר ניתן לומר בוודאות, שהאתר של מיברג שווה כל דולר.
נבחרת כותבים מעולה, חומרים שלא תקראו בשום מקום אחר. עושר תרבותי. דעתנות. חוכמה. רגישות. תובנות חדשות. גיוון. איכות.
שמחה שאתה מרוצה.
מצטרף לשמחה