אירית רוזנבלום, עו”ד
-

שבוע לאחר שפקידי רבנות באופקים מתלבטים היכן לקבור ילד תושב המקום שמת בתאונת דרכים, מתרפסת הממשלה בפני סגן השר יעקב ליצמן ומתרצה לגחמותיו בנושא הקמת מקלט ממוגן בבית החולים ברזילי באשקלון באיזור בו מצויים קברים כביכול. ההקפאה שהציג ראש הממשלה נתניהו היא בבחינת זריית חול בעיניי כולם. נתניהו צריך לבטל את ההזיה של ליצמן, לא מספיק לדחות או להקפיא אותה.
-

הוויכוח על קדושת המת הוכרע מזמן במדינות דמוקרטיות ואצל כל מי שעיניו בראשו. השורה התחתונה: צריך לכבד את המת אך החי עדיף על המת. אם הקמת מקלט ממוגן בבית החולים ברזילי באשקלון, אזור מוכה קאסמים, עשויה להציל נפשות, יש לעשות זאת גם אם משמעות הדבר שקברים ש”דתם” של העצמות בהם לא ברורה ויהדותם ממילא מוטלת בספק גדול, יעתיקו את מקומם למקום אחר. זו לא פעם ראשונה בה מעתיקים קברים, עשו זאת קודם, למשל בזמן ההתנתקות, כאשר קברי יהודים, שאין ספק ביהדותם, הועתקו למקומות חלופיים.
-

להמשך קריאה »

מה קורה כשהעיתונות וההיסטוריה מתנגשות.

מקור ראשון יצא נגד התערוכה השדרה הראשונה, שעוסקת בשדרות ירושלים ביפו. על פי התערוכה, כך בכתבת השער של דיוקן, המוסף של מקור ראשון, מבקרי התערוכה “יופתעו לגלות שערביי העיר ברחו ממנה בעקבות טרור מצד אנשי אצ”ל ולח”י. התקפות ערביות על תל אביב? על כך לא תשמעו שם. מארגני התערוכה קוראים לזה ‘להבין את הנרטיב הערבי’”.
ההיסטוריון ד”ר חיים פיירברג היה ממרואייני הכתבה, אבל כשקרא אותה נדהם. והנה מה שיש לו לומר.
-
-

ד”ר חיים פיירברג
-

להמשך קריאה »

מאת ציפור שבורה
-

אני אחת מהן. אחת מאלו שזה באמת קרה להן.
אני לא רואה את זה בחדשות. אני חיה את זה יום יום כבר קרוב ל-16 שנה.
אני הרוב הדומם. אותו רוב שמעולם לא פנה למשטרה. שמעולם לא חשב לפנות למשטרה.

-

להמשך קריאה »

נטע צור

-
הנה שוב מפציצים אותנו אמצעי התקשורת בבני טובים שנקלעו לאונס קבוצתי, וכולם מזועזעים מהפרשה שנפלה עלינו כרעם ביום בהיר. כתבים ועיתונאים שופכים מלל קטגורי, הניזון מפרטי פרטים שמספקת משטרת ישראל – הגורם החינוכי העיקרי במדינתנו. רפי רשף, יעל דן ושות’ אוחזים בקיסם-העץ המחודד ומחטטים במורסות של מרואייניהם – והידד, נמצאו האשמים: מפלצות-אדם חבויות בתוך בני-נוער.
-
ואני אומר: האשמים האמיתיים אינם הנערים שאנסו (ברובם קטינים) אלא בראש ובראשונה ההורים שלהם, ואחריהם גם מערכת החינוך.
-
גיל העשרה הוא גיל מונחה הורמונים, הכרוך בשינויי גוף מפליגים והופעת התשוקה המינית. הורים מחנכים את ילדם המתבגר ומצפים ממנו שישטוף כלים, ינקה את חדרו (כולל הוראות ברורות איך לאחוז מטאטא), יכין שיעורי בית, ייצא לעבוד ועוד כהנה וכהנה דרישות “לקבלת אחריות”. אך לרוב, אותו מתבגר לא זוכה לשום הסבר אמיתי בנושא המין, כשכל הורה יודע שתחום זה יטריד את ילדו למשך רוב חייו הבוגרים – תחום שגם להם, כהורים, מביא לחיי היומיום עימותים רבים וגורם לחיכוכים רבים בזוגיות, עקב בורות מתמשכת. תחום המין הוא גורם מרכזי בחייהם של בני העשרה, אך רוב ההורים אינם טורחים – אולי כי אינם מסוגלים – לשוחח עליו באמת, על שלל היבטיו המורכבים, עם ילדיהם.
-

-
הגיע הזמן שכל הורה יבין שחלק חשוב מההכנה של ילדו לחיים בוגרים כולל הכנה ראויה לחיי אישות – ופירושו של דבר גם איך להתייחס לשותף המיני. הורה שאינו מסביר לילדו שכאשר נערה אומרת לא, היא מתכוונת לזה; הורה שאינו מסוגל להסביר בצורה סדורה לילדיו את סודות השימוש באיברי המין להנאתו ולהנאת השותפים למיטה, ואת הסכנות הנלוות – רבים סיכוייו להופיע בפרצוף נדהם בבית המשפט בחברת ילדו הנאשם בעבירת מין.
-
נכון, ישנם גם עבריינים אמיתיים. נכון, המעשים איומים ואינם ניתנים להצדקה, אבל איך אפשר להסביר את העובדה ששוב ושוב חוזרת התמונה של חבורת ילדים עטויי קפוצ’ון בעיתונות ובטלוויזיה – קבוצות של אנסים קטנים וכולם מופתעים כי הלו, כולם אומרים שהם ילדים טובים.

להמשך קריאה »

מאת בת-עמי נוימאיר-פוטשניק. לסבית דתייה, חברת בת-קול והמניין הגאה
-

לא חלמתי שאגיע לרגע הזה. שבמאה ה-21, בן אנוש שמשתמש במחשב, מקלדת ושרת של עיתון נחשב, אולי הכי נחשב, ייצר טקסט כה אוריינטליסטי שכל-כולו סגידה לפנטזיה הרומנטית על בני ערב. טקסט שהיה גורם אפילו ללורנס איש ערב לגרד באי-נוחות את פדחתו המסתתרת מתחת לכאפייה מהודרת. בני ציפר כתב את הפוסט-פנטסטי הזה הסוגד להכנסת האורחים הערבית ולערביות הפלסטינית כולה, על המקלובה שלה ועל הטאבון בחצר, תוך שהוא מתעלם או מסלף כל עובדה שעלולה לפגום בשלמות הפנטזיה שלו. לתלמיד כל-כך נאמן לורנס איש ערב באמת לא יכול היה לייחל. אלא שתומס אדוארד לורנס, אמנם מאן להבחין בין אמת לבדותה אבל לפחות הודה בזה בפה מלא.

-
ציפר אירח חבר דמיוני, יואכים שמו, הומו וגרמני (או שמא גרמני והומו) בעל תודעה פוליטית מפותחת ולקח אותו למסע דמיוני ופתלתל בנבכי הישראליות המפלצתית. כדי לתת תוקף למסעו הדמיוני הוא מעגן אותו במקומות ובאירועים שאכן התרחשו. במקלובה ובהפגנות נגד הגדר בבלעין מחד, ובקריאת המגילה של המניין הגאה במרכז הגאה, מאידך. מה נוח יותר מבלעין-שמחוץ-להקשרה למי שרוצה להציג את הערבי הפלסטיני כנשמה מוארת שוחרת טוב, שלום ולבּנֵה ואת הישראלי כקלגס גס רוח וגחמני החמוש בנשק אוטומטי?
היחידים שיכולים להתמודד מול נפלאותם הפנטסטית של הפלסטינים הם יהודים מאמינים שמקיימים את מצוותיהם ופולחניהם בצורה רצינית ותרבותית. אה, והם גייז במקרה, כדי שיואכים יוכל גם לסגור מעגל מדומיין של תודעה פוליטית רומנטית ואוריינטליסטית.
-
בואו נגיד שבלעין זה מקום שאנחנו באמת לא יוצאים ממנו טוב, אפילו רע, אפילו רע מאוד. אבל יואכים הדמיוני וציפר הפנטזיונר ביקרו גם בעיר העתיקה בירושלים.
“מה שיפה ומפליא ומקסים לנצח בעיר הזאת הוא האופן הטבעי שהפלסטינים חיים בה ומתהלכים בה בלי לחרוץ בה חריצים עבים מדי, ובלי לעשות בה דברים כדי להתבלט“.
-
אם היה מבקר בעיר ומתעניין במה שקורה מחוץ לזרם התודעה שלו, ודאי היה שת לבו לעובדה שנדבכיה התחתונים של החומה המקיפה את העיר הם מן התקופה הרומית ואילו נדבכיה העליונים הם עותמאנים (ובאמת, מה יותר ישראלי ושחצני מזה?!). לו היה משקיף עליה ממערב היה מבחין, ודאי, שהדבר הכי בולט בקו הרקיע הוא “מגדל דוד” – פאר הארכיטקטורה העותמנית. ומה ממזרח? חזיז ורעם! האם אלו מסגדים?! לא! זו ודאי עוד מזימה ציונית אמפריאליסטית שפלה שנועדה להציג את הערבי כמי שחורץ חריצים בעיר הזו ומנסה להתבלט.
-

להמשך קריאה »

בדרך כלל עיתונאים לא כותבים על היחסים שלהם עם יחצ”נים.
מאזן אימה שכזה. לפעמים יש מי שעולה לו הדם לראש.
הנה דוגמה.
-
מאת: ——-
-
“את חייבת להכניס אייטם על הלקוח הזה. משהו קטן. אפילו אזכור. זה לקוח חדש שלנו ואני חייבת חייבת חייבת אייטם עליהם מחר בעיתון. תבטיחי לי. את חייבת. אני ממש צריכה את עזרתך פה. לא נעים לי להתחנן. אבל אני חייבת”.
-
אממ. איזה לחץ. יחצ”נית מתקשרת ומבקשת בכל לשון של בקשה שאכניס למוסף כלכלי איזה אזכור על איזו חברה. ואני דווקא שמתי לב שהחברה הזו נחשפה די הרבה לאחרונה. מה פתאום הם צריכים אותי. לדעתי אין להם שום דבר מעניין לספר. בטח לא משהו חדשותי. לי היה דד ליין למשהו אחר. נושא דווקא מעניין, שכיף היה לקרוא עליו, לשאול שאלות את מי שצריך. לספר סיפור. תזכירו לי שוב למה אני צריכה לתת ליחצ”נית הזו את מה שהיא רוצה?
-
אז התעלמתי. כלומר, הקשבתי לנאום התחינה שלה בטלפון. עניתי בנימוס, בענייניות. אבל לא עשיתי עם זה דבר. מצדי שתתקשר לעורך ותבקש שהוא יכניס. אולי למדור חברה, אולי לבוקסת צד. לא עניין שלי.
-
והיא אכן התקשרה. לא כדי לבקש להכניס אייטם, אלא כדי להתלונן. הכתבת הזו והזו לא משתפת פעולה. מבקשים ממנה אזכור קטן ומה פתאום היא מסרבת. חוצפה. “מה, היא לא מבינה שכך היא לא תשיג שום דבר? היא לא תקבל סיפורים אחרים בלעדיים ולא נעזור לה במקום בו היא צריכה עזרה”. לא הייתי צד לאותה שיחה – בין היחצנית לעורך - אבל המסר הועבר לי בבירור. “את צריכה להבין שזה תן וקח. פעם את עושה להם טובה, אחר כך הם יעזרו לך. את חייבת לפתח איתם יחסים” אמר לי העורך שקרא לי לשיחה.
-
איכסה. לא רוצה. אני גם לא רוצה לענות יותר לטלפון של יחצ”ן מספר שתיים שהבטיח לי “מעכשיו אני מתקשר אליך כל יום. כל יום טלפון ממני. ככה אני אציע לך סיפורים מעניינים”. ואני גם לא רוצה לדבר עם יחצ”ן מספר שלוש, שלפני שלמדתי להכיר אותו, הוא אמר לי “יש לי בשבילך כתבה מוכנה. את לא צריכה לעשות דבר. אם תרצי זה בלעדי שלך, אני מעביר רק לך ואת צריכה להבטיח לי מראש שזה ייכנס, אחרת אני אעביר למישהו אחר”.
-
כשעניתי לו “זה מעליב. למה שאני אצטרך ממך כתבה מוכנה, אני הרי כותבת כתבות כי אני אוהבת את זה. לא כי מדובר בעבודה שהתגלגלתי אליה כי אין לי ברירה”, הוא עבר לטקטיקה חדשה: זה רק חומר גלם, תבטיחי לי שתפרסמי. “אבל מה אפרסם? איך אני יודעת מה אתה רוצה, מה אתה מציע אם לא קראתי את החומר? אולי זה לא סיפור מעניין?”
-
לקסיקון המונחים שלי לא התאים לעולם היחצ”נים. ראיתי את החומר המוצע של יחצ”ן שלוש והחלטתי שאין סיפור. הכתבה התפרסמה אצל קולגה שלי ולזכותו יאמר, שלא לקח אותה כלשונה, אלא ניסה לעבוד מעט על הסיפור. התחלתי להבין איפה אני נמצאת. כדי להיות כתבת במוספי כלכלה צריך להיות אשת עסקים. לא עיתונאית. לא לחפש סיפורים מעניינים חדשותיים, אלא לבזבז את הזמן היקר על שיחות סרק עם יחצ”נים קרביים. יש לא מעט עיתונאים מצוינים במוספים הכלכליים. כותבים, חוקרים, מביאים סיפורים ולא מתרגשים מן העומס היחצני הזה. צריך להיות כתב במשך זמן רב כדי לדעת להעיף אותם, להתעלם.
-
אבל מה יעשו המתחילים, העיתונאים שחוששים למקום עבודתם? אלה שטרם גדלו לעמדה משפיעה בה הם יכולים פשוט להתעלם? בינתיים הם צריכים לחיות עם המטרד המעייף הזה שקוראים לו יחצנים. ואם הם שואלים לעצתי, להיות הרבה יותר קשוחים, hard to get. שילכו הנודניקים לדבר עם העורכים.

אירית רוזנבלום
-
אם אתם נמנים על תומכי ברית הזוגיות מטעמים ליברליים ונאורים, כדאי שתעיינו שוב בנוסח הצעת החוק שמקדמת מפלגת ישראל ביתנו.
-
במקרה הרע מדובר בחוק ריק, חסר כל תוכן, במקרה הרע עוד יותר מדובר בספין ציני על גבם של קהל מצביעי ליברמן. במקרה הטוב אגב, הצעת החוק הזו צריכה להיגנז. מי שיקרא את נוסח החוק עלול להתבלבל ולחשוב כי מדובר בחוק אולטרה ליברלי שמסדיר סוף-סוף את תחום הנישואים האזרחיים בישראל. אך ירידה לפרטים הקטנים, או במקרה שלנו סעיף 10 לחוק, מציגה תמונה שונה. מקוממת מאוד.
-
ראשית, הצעת החוק אינה מכירה בזכותם של זוגות חד-מיניים להיכלל בברית זוגית. החוק מכיר רק ב”איש ואישה” כלשונו, כמי שיכולים לבוא בברית הזוגיות.
שנית, ההצעה גוזרת גזר דין מוות על מוסד הידועים בציבור, פיתרון משפטי שנותן מענה ראוי לזוגות רבים בישראל, חלקם מצביעי ישראל ביתנו. לשון הצעת החוק אינה משתמעת לשני פנים: “לא יוכרו כידועים בציבור בני זוג שלא נרשמו במרשם לאחר יום תחילתו של חוק זה”.
שלישית, לא רק שהחוק אינו מייצר מסלול מקביל לנישואים ברבנות ובמוסדות דתיים אחרים אלא מותיר את המונופול והכפייה הדתית על כנם ואף מחזק ומנציח אותם.
-
לא מאמינים? קראו היטב את סעיף 10 א’ בחוק, האומר שהחוק לא יפגע “בסמכותו הייחודית של בית דין דתי לדון בענייני נישואין וגירושין של בני זוג שהם בני העדה הדתית של בית הדין”. ההצעה שבאה לתת מענה לעולים החדשים שאינם יהודים - נתח אלקטוראלי משמעותי של ליברמן וחבריו - תיצור מסלול בו הם יצטרכו לעבור בשערי הרבנות (או כל מוסד דתי אחר) על מנת שאלה יאשרו כי הם אינם שייכים לשום דת.
-
מלבד הטרטור והטרחה שאינם מצוינים בהצעת החוק מדובר בהליך משפיל שמאלץ את מי שאינם מעוניינים בגושפנקה דתית כלל לעבור במסלול דתי בעל כורחם. יתרה מכך, נישואי תערובת בישראל בין מי שאינם בני אותה דת לא יוכלו להתקיים. כיוון ששוב, “אין באמור בחוק זה כדי לפגוע בסמכותו הייחודית של בית דין דתי לדון בענייני נישואין וגירושין”.
-
אלא שמי שקורא את החוק עלול לטעות בכוונת המחוקק, או הספינר, כיוון שרוח החוק דווקא מדברת על כך ש”החוק יוצר מסלול מקביל ושווה זכויות וחובות שבאמצעותו יכולים איש ואישה אזרחי המדינה החפצים בכך ליצור הסכם זוגי  שאינו יוצר נישואין על פי הדין הדתי”.
אך לא כך הדבר. כמו כל מסמך משפטי, בטח הצעת חוק, ראוי לקרוא את המילים הקטנות, במקרה זה סעיף 10, ששמות ללעג דווקא את מי שנמנה על קהל המצביעים של מקדמי החוק.

להמשך קריאה »

מנויים יקרים,

היום בצהריים, ה-1 בינואר, 2010, עלה אתר “אחר” לאוויר.

אין הזדמנות טובה מזאת להודות לכם על כמה תכונות נדירות:

סבלנות - עלינו באיחור מסוים מהמועד שהבטחתנו.

סובלנות - במהלך האיחור לא הטרדתם אותנו ולו פעם אחת.

להמשך קריאה »

במסגרת חגיגות סופהשנה, אני גאה לפרסם מאמר של חנוך מרמרי מהעין השביעית. המאמר מתקשר למדיה החדשה והישנה, ומשלב למעשה את כל התהפוכות שחלקנו עבר בשנים האחרונות, וחלקנו האחר עוד יעבור.
-

המאמר “באתי לתקשר ויצאתי מתוקשר” הוא חלק מסדרת המסות עיתונות 2010, המתפרסמות במקביל באתר “העין השביעית” ובגיליון 48 של כתב העת “פנים” של הסתדרות המורים, בעריכת רוביק רוזנטל

להמשך קריאה »

שני דגן שיגרה אתמול את המכתב הזה למערכת 7 לילות.
דגן היא סטודנטית לתואר ראשון, לומדת ספרות עברית, פוליטיקה וממשל, חברה באלה - קבוצה פמיניסטית אקטיביסטית שפועלת לשוויון מגדרי בקמפוס.
-
אני לא יכולה לצלם או לסרוק דגימות מהכתבה או מהשער, שהרי הם מיועדים למשקפי התלת מימד.
-

מתאבן לפני אצבעות שחורות.

להמשך קריאה »