טור אורח של ניסן שור: על עריכת הפסקול של “לרקוד עם דמעות בעיניים”

היום עולה בערוץ 8 הסדרה “לרקוד עם דמעות בעיניים”, שיצרו ניסן שור ואורי סלעי (גילוי: הם חברים שלי). ביקשתי מניסן שיכתוב כמה מילים על תהליך העבודה על הפסקול הכיפי של הסדרה. מכאן והלאה, זה ניסן.

“לרקוד עם דמעות בעיניים” היא סדרה שמספרת את סיפורה של תרבות המועדונים הישראלית משנות החמישים ועד ימינו, משמע - מרכז הכובד האטמוספרי שלה הוא ריקודים ומוזיקה. כבר מתחילת העבודה, לפני כשנתיים, היה ברור לי שכיאה לנושא, לכל שלושת הפרקים שלה צריך להיות קצב מקפיץ ומסחרר, אשר יכניס את הצופה למצב רוח עליז ורגשני, כמו במהלך האזנה לתקליט אהוב. אי לכך, על כל יחידת מידע דוקומנטרית, צריכה להתלבש איזו מנגינה שתשבור לך את הלב או הפיקות של הברכיים.

לצד המרואיינים הרבים, הסיטואציות הדרמטיות וקטעי הארכיון, כל פרק בסדרה רצוף בשירים וטראקים שמייצגים את התקופות הספציפיות בהן הסדרה עוסקת. כך, חוויית הצפייה מתפצלת לשני מישורים חווייתיים: האחד תכני, השני מסיבתי. הפסקול משקף את מה שהתרחש בדיסקוטקים ובמועדונים מבחינת המרחב המוזיקלי שבו התקיימו. המבנה שלו משול לסט של די.ג’יי - עם עליות, ירידות ונרטיב שהוא אף פעם לא מקרי, אלא בא לשרת סיפור היסטורי מבלי לאבד את החיבורים המוזיקליים ההכרחיים, הן מבחינה כרונולוגית והן מבחינת בי.פי.אם.

מכיוון שהסדרה מתפרשת על תקופת זמן של כחמישים שנה, את הקטעים המוזיקליים היה צריך לדלות כמו תותים מתוך מאגר כמעט אינסופי של שירים יפים. למזלי, היה לצידי את העורך מוריס בן מיור, הדי.ג’יי המיתולוגי של מועדון אלנבי 56 ואדם שניחן בטעם טוב ורחב אופקים. מוריס הוא כנראה אחד מאחרוני האנשים שיכולים להתהדר בנברנות תקליטים מקיפה ומסורתית (הוא יכול לדבר שעות על חנויות תקליטים מיתולוגיות מהאייטיז כמו “פאז”, כשברקע אני מפהק בקול), לצד תשוקה אמיתית להתעדכנות באווירת הסולסיק. כל קטע שהוא שולף מהשרוול, הוא בומבה אמיתית. לחוש הקצב שלו נדרשנו כשהיו קטעים שהיינו צריכים לערוך, לקווצ’ץ’ ולגזור מחדש כדי שיתאימו למנעד הסיפורי.

את גדי רז, עורך הסאונד, הכרתי עוד מימי כנער חיפאי. רז הוא אספן ומומחה לאקזוטיקה ואיזי ליסנינג ומוזיקאי אלקטרוני שנודע בזמנו בשם Fogchild. האיש הזה מסוגל לשמוע רישרוש של לטאה ממרחק של קילומטרים ובזכות האוזן שלו, תפרנו את השירים בצורה שתהיה גם מרכזית אך בו בעת גם לא תאפיל על הטקסט, אלא תתחזק אותו. ענת קנדל, מפיקת הסדרה (“פנס בודד הפקות”) צללה לתוך הגיהנום של השגת הזכויות לכל השירים האלה ותאמינו לי, כיף זה לא.

עטיפת הספר

לסדרה שלושה פרקים: הראשון, “מהסלון אל המועדון”, מתחיל בימי הרוקנרול הראשונים והנוער הסלוני ומסתיים בשיגעון הדיסקו; השני, “כיף להיות בדיכאון”, כשמו כן הוא - מתפרש בין הגל החדש האפלולי של הפינגווין והפופ השמח של הקולוסיאום, ואילו הפרק השלישי, “מדינת כל רוקדיה”, בוחש בקרביים של אומת הדאנס והתפצצות האקסטזי הגדולה של הניינטיז. הדילמה העיקרית בכל אחד ואחד מהפרקים נגעה לסוגיית האותנטיות. האם הפסקול צריך להיות מורכב אך ורק משירים שהושמעו בזמן אמת במועדונים עצמם או שאפשר לקחת את החופש היצירתי ולהגניב קטעים שלא בהכרח היו להיטי דיסקוטקים בישראל?

במקרה והיינו מגבילים את עצמנו רק לטעם הישראלי, היינו די בבעיה. פרט למקרים ממש יוצאי דופן, עד שנות התשעים, הדי.ג’ייז הישראליים לא סטו מהקו שהותווה להם על ידי מצעדי הלהיטים, מלהיטי ה”אסקימו לימון” וסן-רמו של שנות החמישים והשישים, דרך הסינת’-פופ הקליט והמנוני הגותיקה של האייטיז ועד לבומבות הטכנו האירופאיות של שנות התשעים. אז איך אפשר לעבוד ככה? בגלל זה, כהחלטה מערכתית, שיבצתי גם סתם שירים שאני אוהב, שלא בהכרח כיכבו על מרבית רחבות הריקודים המקומיות. באופן הזה נוצר איזון נחמד בין להיטים גדולים שנאמנים למקור ובין קטעים יחסית איזוטריים ששובצו בדיעבד. נדמה לי שכך כולם הרוויחו.

***

מצ”ב כמה הדגמות של שירים שכיכבו בפסקול כדי להכניס אתכם לוויברציות הכלליות.

נתחיל עם “Leader of the Pack” של ה-Shangri Las, מ-1964, להיט שבוודאי כיכב בסלונים התוססים של ההורים שלכם. אם עדיין יש לכם הורים.

עכשיו, נזוז טיפה אחורנית עם “Wild is the wind” של ג’וני מאתיס, מ-1957, המנון מיזמוטים לא נורמלי שמופיע בפרק הראשון בקטע שבו עוסקים בהרגלי הבילוי הסוערים של אריסטוקרטיית חיי הלילה בתל אביב הקטנטנה.

“Aspetta domani” של קיקי די הוא פגז סן-רמו אופייני ודי חרמני. תשאלו את רפי שאולי.

את זה מוריס הביא. “Get Ready” של רייר אירת’. באופן אישי, אני כמובן מעדיף את הגירסה המקורית של הטמפטיישנז, אבל הקטע הזה מתלבש יפה בסדרה במעבר שבין הסווינגינג סיקסטיז ועידן ההיפים המסריחים.

על “The Love I Lost” של Harold Melvin and the Blue Notes חלמתי יום אחד בלילה ומיד היה ברור לי שזה הקטע המושלם לסיים את הפרק הראשון שנגמר בטון פילוסופי ובדיון על השבריריות של הנעורים ואופיה החולף של הנהנתנות. נוגה ביותר.

וזה כבר הפרק השני, שנפתח עם “I can’t wait” של Nu Shooz, על רקע הקולוסיאום, מועדון חדש ולוהט - עכשיו בתל אביב!

אם כבר להתעסק בפינגווין וכל החבר’ה הדיכאוניים, אז עדיף לעשות את זה כשברקע יש את השיר הבא.

רק בזכות הסווטו וגיל “רסטה” בונשטיין, היתה בתל אביב באמצע שנות השמונים, סצינת רגאיי שוקקת. “Police and Thieves” של ג’וניור מארווין הוא בהחלט להיט שמייצג את ההתלהבות שבה רקדו עובדים זרים ועולים מאתיופיה במועדון השוקולדי הזה.

ועכשיו, לפרק השלישי, עם הטראק הפותח - “Can You Feel It” של מיסטר פינגרז, מהקטעים האהובים עלי בהיסטוריה ו-Tear Jerker אמיתי. להעמיד פנים שצ’ופי ניגן את זה באלנבי 58 זה בהחלט ללכת צעד אחד רחוק מדי, אבל הרשיתי לעצמי להשתגעגעגעגע.

אני זוכר שרקדנו בטירוף לצלילי “Throw” של קרל קרייג באומן 17 בירושלים, באיזור של 98′-99′. היה כיף ותודה לערסים שלא הביאו לנו מכות.

נראה לי ש”Go” של מובי הוא מלנכולי מספיק כדי ללוות את קבורת החמור של תרבות המועדונים הגדולים עם בוא המילניום החדש.

אבל מכיוון שאני אוהב לשמור על מצב רוח אופטימי, הקטע הזה, שמגיע מיד אחרי דיון מדכא על מצב הסצינה בתקופת הפיגועים הגדולים, סוגר את הפרק ואת הסדרה עם הבטחה לעתיד טוב יותר. ככה זה עם האוס-פסנתרים - הוא תמיד גורם לך להאמין שיש עוד תקווה במדינה הזאת. מיאו.

שלושת הפרקים של “לרקוד עם דמעות בעיניים” משודרים החל מהערב, 3.12, יום חמישי, בשעה 23:00, ולאורך הסופ”ש, באותה שעה, חמישי-שישי-שבת, בערוץ 8 של הוט.