אכלו לי, שתו לי // טור אורח של ניסן שור

צילום: Ilan’s Photos, פליקר; האתר הרשמי של קובי פרץ

בגיליון האחרון של טיים אאוט התפרסם הטקסט המצויין הזה של ניסן שור. חשבתי שהוא רלוונטי לבלוג הזה ויכול לעורר דיון, אז הנה הוא כאן, במלואו.

בזמן האחרון כולם מדברים על “המהפכה המזרחית”, כאילו שיש לנו כאן עסק עם איזשהו פוטש צבאי מתוכנן היטב בראשותו של הגנרל אייל גולן שנועד להפיל את האליטות הישנות של המוזיקה הישראלית מכיסאן ולשנות סדרי בראשית. הרחשים סביב ערוץ 24, שהפך להיות המוקד הטלוויזיוני הראשי שנכבש על ידי המהפכנים הים-תיכוניים, מזכירים את הרגעים הספורים לפני פלישת הסובייטים לצ’כלוסובקיה עם תום “האביב של פראג”: מוזיקאי הרוק הלבנבנים והמסורתיים מפחדים פחד מוות מאיבוד המקום שלהם בראש ההיררכיה התרבותית ומהשתלטות של גורמים עויינים על אמצעי ההבעה התקשורתיים והציבוריים שהם חשבו, בטעות, ששייכים רק להם. הם צופים מהצד בזמן שזמרים מזרחים כמו קובי פרץ, עידן יניב, דודו אהרון ומשה פרץ קוצרים הצלחה מסחרית שהם עצמם יכולים רק לחלום עליה; מוכרים עשרות אלפי עותקים מתקליטיהם ומאות אלפי רינגטונים ומתנפלים ללא בושה על מעוזים כמו קיסריה והיכל התרבות שפעם נחשבו לטהורי גזע. במהפך זריז ואכזרי, מוזיקאים ותיקים שבשנות השמונים והתשעים נהנו מהצלחה מסחרית וביקורתית, נדחקים החוצה אל מעבר לזרם המרכזי והרוק הישראלי, שבשנות התשעים העליזות תפס מקום מרכזי בתודעה הקולקטיבית, הפך לחיה נכחדת, ציפור דודו מרוטת כנפיים שמופיעה מול 300 איש בזאפה או בבארבי, וכל מה שהיא יכולה לעשות זה לקרקר ולפרפר.

וגם להתבכיין, כמובן, שהרי זהו הספורט היהודי. בשבוע שעבר פורסמה ב”7 לילות” כתבה שהשמיעה את זעקתם השמיימה של דמויות כמו שלומי ברכה, חווה אלברשטיין ומנכ”ל חברת הליקון רוני בראון, כנגד “השתלטותה של המוזיקה המזרחית”. היה לא נעים לקרוא את הכתבה הזאת בגלל שאף פעם לא נעים לפגוש בהתנשאות וגזענות איומה במיוחד כשהיא מוצגת בהסוואה של דאגה לעתידה של התרבות הישראלית. בכתבה אלברשטיין הזהירה ש“אין דרך חזרה מהוולגריות הזו” וקוננה על כך שהזמרים הים תיכוניים החלו בחוצפתם לבצע שירים “שלנו, הלבנים”, ואילו ברכה טען ש”אמני הרוק הם שהפכו למקופחים”. נו, זהו הרי אותו סיפור ידוע של “אכלו לי, שתו לי”.

אבל כשיוצרים כמו שלומי ברכה וחווה אלברשטיין מתלוננים על הוולגריות והרמה הנמוכה של המוזיקה הים תיכונית זה נשמע קצת מצחיק. מדוע הם לא מתלוננים על הפופ הדבילי של קרן פלס? או על הרוק הרכרוכי של יוני בלוך? על זוועת הסאן-רמו של הראל סקעת? או על הסטגנציה ארוכת שנים של המוזיקה הישראלית שתלושה כמעט לחלוטין ממראי מקום לועזיים עדכניים וברובה לא מצליחה לייצר איזושהי אמירה מקומית מקורית? מכיוון שכל אלה נמצאים בתוך המחנה שלהם. המחנה הזה הוא עדיין אשכנזי, לבן, ונהנה ברובו מתדמית איכותית, שלא לגמרי ברור ממה היא נובעת. לאלברשטיין קל יותר לחבק את אריק ברמן וצעירי בית הספר רימון מאשר פרעח טברייני כמו משה פרץ. לא משנה שברמן, שנהנה בחוגים מסויימים ומפוקפקים מתדמית של “גאון”, הוא חקיין מאיר אריאל סוג ז’ שכותב שירים ברמה של תיכוניסטית מתלהבת מכיתה י”א-2 וחושב שהוא פיצח את הגנום הבוב דילני, ואילו פרץ הוא זמר לא רע בכלל עם אוזן טובה למה שהוא קליט וכייפי. אבל גם ברמן וגם פרץ הם סימבול לתופעה רחבה יותר שבה יש מי שמתהדרים בפסאדה אליטיסטית ויש מי שלעולם לא ייכנסו למועדון של הנכונים והלגיטימיים, שבעצם כבר מזמן איבד ממשמעותו.

אז על מה אנחנו בכלל מדברים כאן? הבעיה מתחילה כשאלו המתבכיינים על מרכזיותה של המוזיקה המזרחית לא עוסקים רק בקיפוח התקשורתי שלהם אל מול הזמרים הים תיכוניים  (טענה לגיטימית בנוף רייטינגי שמקדש אך ורק את המצליח והפופולרי), אלא רוצים להגיד משהו גורף על האיכות של הז’אנר הים תיכוני ועל אופיו היצירתי. שם הם בדיוק נופלים. זהו הבוז הלא מוסתר לכל מה שהוא מזרחי וכמובן ערבי, ולא יעזרו ההתרפקויות על זוהר ארגוב וצלילי העוד, עלי התאנה הרגילים של היוצרים האשכנזיים כשהם רוצים להגיד שזה לא שהם נגד מוזיקה מזרחית בכללותה, אלא רק נגד הפופ המזרחי, הצעיר והאנרגטי. אז מה, אתם רוצים לשכנע אותי שאפרת גוש יותר איכותית מקובי פרץ? לא תצליחו. פרץ לפחות יודע להרים אולם חתונות שלם, וגוש? השירים שלה הם קלישאות מרוכזות בעצמן, כמעט פרודיה תיאטרלית על שירי מחזות זמר. אתם מתלוננים שבפופ המזרחי “הטקסטים לא מספיק טובים”? בוא ניזכר בשיר “קוקוס”, מהאלבום האחרון של חווה אלברשטיין, אשר נכתב על ידי העילוי הלירי אריאל הורוביץ: “חבל שאין פה קוקוס, זה טוב ליהודים, זה טוב לערבים, ישר מן העץ, מתוק וטעים”. אכן, טקסט מרשים ביותר. ובכלל, לבוא בטענות לשיר פופ שהוא טיפשי זה כמו לכעוס על חתול שהוא מיילל.

הפופ המזרחי הוא לא יותר גדול מסך חלקיו. הוא בא כדי לענות על צמא אדיר למוזיקה קליטה. ההמונים דורשים את מה שמגיע להם בדמותה של חבורת בחורים שזופים ששרים שירים מתוקים וקצביים על אהבה ומיזמוזים ב-ח’ ו-ע’. “המהפכה המזרחית” מתרחשת על פי דרישת הקהל. המוזיקה הישראלית חיכתה במשך שנים להגעתו של פופ הגון, קליל, שאינו אינטרוספקטיבי ואינו מהורהר, אלא מחוייב רק לרגע ונמדד במושגים של יעילות (למרות שהוא גם מסוגל להוציא מתוכו יצירות מופת, מהסוג שהפופ המזרחי עדיין לא הציג בפנינו).

כמו שבאיטליה ובספרד, המוזיקה הפופולרית האנגלוסכסית נצבעת בצבעיה של המוזיקה הפולקלוריסטית המקומית, כך גם בישראל – הפופ המזרחי הוא הבריטני ומדונה שלנו. אני מבין שיש אנשים שחולמים על ישראל אירופאית או אמריקאית ופשוט המומים כשהטלוויזיה והרדיו שלהם מתמלאים בכל הפרענקים השחורים האלה ולא בזמרות וזמרים לבנים ובלונדיניים שמעריצים את ליאונרד כהן ושרים שירים מיוסרים כאילו הצמידו להם אקדח לרקה. זה באמת איום ונורא. אבל מה לעשות שאנחנו חיים במזרח התיכון והטעמים התרבותיים שלנו מושפעים מהמרחב שסובב אותנו. זהו מרחב של צהלולים ועינטוזים, ומי שזה לא מוצא חן בעינייו יכול ללכת ולשתות מהים של עזה.

>> מוזיקה מזרחית באורנג’ טיים