“סיפור חג”, הביקורת

“סיפור חג”. תכף הוא יפול על הפנים (צילום: יח”צ)

שני אנשים שאני מאוד מעריך את טעמם אמרו לי לשמור מרחק מ”סיפור חג”, סרטו החדש של ארנו דפלשן. אבל למה, התרעמתי, הרי מאוד אהבתי את סרטו הקודם, “מלכה אחת ומספר מלכים”, ונראה שסרטו החדש ממשיך את אותו סגנון: המון דמויות והמון-המון דיבורים. אבל הזהירו אותי ומאותו רגע המניעות גאו בי והצלחתי להחמיץ שוב ושוב כל הזדמנות שהיתה לי לראות את הסרט. עד שקראתי ביקורת של מבקר אמריקאי שאני מאוד אוהב שהתמוגג מהסרט וממש ליקק את אצבעותיו על גבי הדפוס. דילמה. למי להאמין? לאנשים הקרובים אליי ושאת טעמם אני מעריך? או מבקר אמריקאי, שאני מעריך את כתיבתו אבל לא תמיד מסכים עם טעמו? נכנעתי. הבנתי שאין לי ברירה אלא לעשות את העבודה המוטלת עליי ולצפות בסרט בעצמי. רק כך אוכל לשפוט. ההקדמה הזאת נועדה אולי להסגיר שגם בעידן סופר-שיווקי עדיין לביקורות קולנוע יש חשיבות, בדיוק בסרטים כאלה. צרפתים, מאתגרים, המוצגים במוזיאונים ומיועדים לקהל שלא נרתע מאתגר אינטלקטואלי ורגשי בסרטיו. ההקדמה גם באה להסגיר את חוות דעתי הסופית: כעמיתי האמריקאי הסכמתי שמדובר בסרט שעשוי למופת, מבוים וכתוב ומשוחק לעילא. כבני שיחי המזהירים הסכמתי שמדובר בסרט לא קל לצפייה בכלל, לרגעים מפרך, שקשה לעקוב אחריו, ושהרגעים בהם הוא מותיר קורת רוח אצל צופיו ספורים מדי על פני אורכו המפלצתי: שעתיים וחצי.
ארנו דפלשן, אחד הבמאים הצרפתיים שאני מחבב כעת, בחר שם לא מקורי במיוחד אבל טעון מאוד לסרטו: “סיפור חג” (“סיפור חג מולד” במקור). סיפורים המתרחשים ערב חג המולד הפכו לסטנדרט קולנועי ותיאטרלי מקובל למדי גם באמריקה וגם בצרפת: משפחות מסוכסכות ובלתי מתפקדות שנפגשות פעם בשנה בעונת החגים, ורגע לפני שהם חוגגים את לידת ישו הם יגיעו לכדי השלמה, פיוס, נחמה וחיבוק. ומנגד, נדמה שדפלשן פולש לטריטורייה של אריק רוהמר, שיצר סדרת סרטים על עונות השנה ושמתחילים במילה “סיפור”: “סיפור אביב”, “סיפור חורף”, וכן הלאה. “סיפור חג”, אצל במאי שיש משהו מרוחו של רוהמר בסרטיו, נשמע על פניו כמו נספח לסדרה. אלא שדפלשן מהתל בנו פעמיים. ראשית, כי אין שום דבר חגיגי בחג שלו. המשפחה אכן מסוכסכת, כפי שתנאי הסף של הז’אנר דורשים, אבל לא בטוח כלל האם הם יצליחו להגיע לחיבוק הסופי והמנחם. עזבו עניינים זוטרים המתאימים לקולנוע האמריקאי, כמו קנאה בין אחים, כאן יש לנו מחלות נפש, מחלות חשוכות מרפה, סחיטות רגשיות, חרמות, ומשפחה בה אהבה גדולה מעולם לא שררה בה. וחוץ מזה, האם דפלשן הוא ממשיך דרכו של רוהמר. כלל לא. למרות שהמילוליות היא הדבר הבולט ביותר אצל זה ואצל זה, כמות כזו אסטרונומית של מילים אפילו רוהמר לא היה מצליח לייצר. דפלשן ממטיר מלל על צופיו. גיבוריו פטפטניים ללא הרף. אבל חשוב מזה: דפלשן קולנועי בהרבה מרוהמר, שסרטיו תמיד היו סטטיים מדי, ויבשים מדי, לטעמי.
דפלשן לא נותן לדברנות להאט את סרטו. הוא מביים את הדיאלוגים כמו סרט אקשן. חיתוכים מרובים, מעברים בין זוויות צילום, ושימוש בכל תחבולה קולנועית אפשרית מיום לידת הקולנוע ועד ימינו: מאפקט האייריס (צמצם הנסגר על הדמות, המוכר מהקולנוע האילם) ועד מסכים מפוצלים. מתיאטרון צלליות ועד תנועות מצלמה מורכבות. לרגעים אפילו נדמה שדפלשן מביים כל סצינה בסגנון אחר לחלוטין. לפעמים הוא משבץ מוזיקה היצ’קוקית מותחת בסצינת שופינג נינוחה. מהבחינה הזאת, באופן בו הוא מרסק את אמצעי המבע לחלקיקיהם ומערבב ביניהם, דפלשן הוא יותר גודאר מרוהמר.
ואז נותרת הבעיה היחידה: ש”סיפור חג” אכן פחות טוב מ”מלכה אחת וכמה מלכים”. נדמה לי שמסיבה אחת פשוטה: רוב הדמויות בסרט הזה די בלתי נסבלות. ובראשן האם (בגילומה של קתרין דנב) שכתובה ללא רחמים – לא מצד הכותב ולא מצד הדמות. וכך לעומת החינניות האובדנית של גיבורי סרטו הקודם, שרצינו לטבול בחייהם ולראות אותם מסתבכים ומסתדרים, בסרט הזה יש משהו שמכעיס במעקב אחר דמויות שאין לנו ממש חשק לראות אותן מסתדרות. וכשמוסיפים לכך שלל תסבוכות רפואיות, המוצגות בסרט בפרטנות האופיינית לקולנוע הצרפתי, יש משהו מפרך מאוד בסרט. מכביד. המאמץ הרגשי והאינטלקטואלי של המעקב אחרי המשפחה הזאת נדמה לא מוצדק.
ובכל זאת, בסופו של דבר, אני מצביע בעד הסרט. גם כי מבחינה קולנועית יש בו משהו מסחרר, שתמיד מציג את המתרחש באור אירוני, ממסגר את העלילה כסיפור בתוך סיפור (ויגיד דפלשן “הרי אמרתי לכם: זה סיפור חג”), וגורם לנו הצופים להיות תמיד מודעים שהאנשים האלה הם דמויות בתוך עולם מומצא. ולמרות שאלה לא הדמויות הכי חינניות שדפלשן המציא, ולמרות שלפעמים נדמה שהוא נהנה לייסר אותן (אולי מסיבות טיפוליות/אישיות משלו), ועל הדרך לייסר גם אותנו, עדיין יש שם מקבץ מקסים של סצינות מופתיות, שעבורן שווה כל הטרחה הזאת (אם כי, למרבה הצער אין סצינה גאונית כמו זו ב”מלכה אחת וכמה מלכים” בה נואם/מטיף/מחנך/מתוודה מתייה אמלריק מול בנו בזמן טיול במוזיאון). בסצינה אחת, למשל, מנסים גברי המשפחה לתרגם לנוסחאות סטטיסטיות את סיכויי ההישרדות של האם, עם או בלי טיפול לסרטן שהיא חולה בו. זהו דימוי מופלא, כתוב למופת, ומסגיר מאוד, בו הנוסחאות והרציונל באים במקומם של רגש ודאגה. ובכל פעם שהסרט מתמקד בבן האמצעי (אמלריק) ובאשתו היהודיה (עמנואל דבוס) הסרט קם לחיים וסומק פושוט בלחייו. אז כן, נדמה שדפלשן מנסה לאתגר אותנו, אפילו לעצבן. אבל רגע לפני החגים, נדמה לי שאנחנו הצופים יכולים לעמוד בטרחנותו ולספק לו את נחמת הצפייה. לא קל, אבל מתגמל. ככה זה במשפחות.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 10.12.2008