משא בחירות

בקיץ 2004 מייקל מור הוציא למסכי הקולנוע את “פרנהייט 9/11”, סרטו התיעודי העוסק בשלל השקרים של ממשל בוש ובאופן שבו נשיא ארצות הברית סיבך את אמריקה במלחמה בעירק, כשהוא משתמש בפיגועי הטרור של 11 בספטמבר 2001 כדי לשלהב את רוח האמריקאים למען המלחמה. האג’נדה של מור לא היתה סמויה כלל: הוא רצה שהסרט שלו יביא למהפך שלטוני בבחירות שעמדו להתקיים בנובמבר של אותה שנה, בין ג’ורג’ בוש וג’ון קרי. מור תמך בקרי. בין מאי לנובמבר 2004 הסרט עשה היסטוריה: הוא זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן והיה לסרט התיעודי הראשון שהפך לשובר קופות בקנה מידה בלוקבאסטרי עם הכנסות של 120 מיליון דולר באמריקה. אבל מייקל מור לא ישב בשקט. בחודש שלפני בחירות 2004 הוא יצא למסע חוצה אמריקה, בכ-60 ערים במדינות שנחשבו למדינות המתנדנדות. הוא קרא לצעירים, לתלמידי הקולג’ים, לצאת ולהצביע. הוא רצה שהבחירות האלה יהיו מהפכת הצעירים, שאלה שבדרך כלל מעדיפים לנצל את יום החופש שהם מקבלים לרגל הבחירות ולא לצאת להצביע, יתנהגו הפעם אחרת. מור היה חרוץ, פעלתן, נמרץ, נחוש. בעוד סרטו שובר שיאים, מסעו נחל הצלחה. רק מה: קרי הפסיד ובוש נבחר לקדנציה שניה. ללמדנו שלקולנוע עדיין אין את היכולת לשנות את המציאות. הקולנוע איננו תקשורת המונים. הצפייה בו היא סלקטיבית. הקופות הן פילטרים, ודרכן עוברים אלה שמראש חושבים שהם יהנו מהסרט ויזדהו איתו ולא אלה שמתלבטים או מתנגדים לתכניו. תקשורת המונים היא זו שאין עליה פילטר. טלוויזיה, עדיין. ומה עם אינטרנט? האם אינטרנט יכול להיחשב כבר ככלי תקשורת המונים, או שהוא עדיין כלי תקשורת המכוונן לפלח אוכלוסיה הומוגני? עבור ארבעה יוצרים תיעודיים* התשובה ברורה: הם הפיצו בשבועות האחרונים את סרטי התעודה הפוליטיים שלהם לצפייה חינם באינטרנט מתוך תקווה שכך הם יגיעו למיליונים ויצליחו להשפיע על הבחירות. הבחירות לנשיאות אמריקה יתקיימו בעוד 12 יום, כשמצד ימין ינסה ג’ון מקיין לשמר את מורשת בוש ומשמאל ינסה ברק אובמה להביא לשינוי בממשל האמריקאי, ובוודאי שבדמותו, תדמיתו ויחס הציבור אליו, אחרי שבארבע השנים האחרונות האמון של הציבור האמריקאי במוסדות השלטון ואמינותם הלכה וכורסמה.
מייקל מור תיעד את המסע שלו בסתיו 2004 ובשנה שעברה הוא הציג בפסטיבלים את הסרט “קפטן מייק חוצה את אמריקה”. הסרט לא זכה לביקורות אוהדות במיוחד. שנה אחרי הוא מעלה לאינטרנט את אותו סרט בגרסה אחרת, הפעם בשם “Slacker Uprising” (“מהפכת הבטלנים”)*. בתחילה לא ברור מה אנחנו אמורים לקחת מהסרט: הוא נדמה בעיקר כפולחן אישיות של מייקל מור, העולה לבמות ברחבי אמריקה לקול תשואות ההמונים, והוא סופר לאחור לקראת יום הבחירות שאת תוצאותיו הסופיות אנו יודעים מראש, כך שקריאותיו של מור לצעירי אמריקה לקום ולדרוש שינוי נשמעות בקונטקסט הזה – ובפער שבין ארבע השנים שבין הצילומים והצפייה – כהכרזות נאיביות ונואשות שאין ביכולתן להשפיע על המציאות. אבל ככל שהסרט נמשך – וסופו של דבר זהו סרט הופעות – ואורחים נוספים עולים לנאום, ואפשר קצת לשכוח שהצילומים נעשו ב-2004 ולא כעת, מתברר שהשאלות המטרידות הן אותן שאלות ושממשל בוש עדיין לא סיפק להן תשובות, אם כבר הרי שהוא רק גרם למצב להיות גרוע יותר. ואז מתחוורת מטרת הסרט: במקום לצאת שוב לאיצטדיונים ולאודיטוריומים, מור מפיץ את הסרט באינטרנט כדי להגיע לאלה שהם עכשיו תלמידי קולג’ ולהגיד להם: השאלות עדיין רלוונטיות, הכוח עדיין בידיכם (למרות שהסרט, למעשה, מוכיח ההפך, שהכוח אינו בידיהם).
“Slacker uprising” הוא גם דרך טובה להביט פעם נוספת אל תוך הרטוריקה של מייקל מור, רטוריקה שהציקה לי כבר ב”פרנהייט 9.11”. האם הוא מודע לכך ששיטותיו הם של איש ימין? שהוא משתמש באותן טקטיקות של שילהוב המונים ומשתמש באותה טרמינולוגיה כוחנית ומיליטריסטית, אבל הוא עושה את זה את זה כדי להצדיק את המועמד “הנכון”? האם זו טקטיקה של איש ממולח, שמבין את השפה היחידה שאותה ההמון מבין? או שזו הבעיה עצמה עם הדמוקרטיה האמריקאית, שהשיח עצמו לא משתנה, רק המשוחחים, ושבסופו של דבר העם האמריקאי לא מחפש נשיא, ולא מעניין אותו ימין או שמאל, הוא מחפש קיסר, מנהיג חזק. זו בוודאי הסיבה שבכל כך הרבה אסיפות כאלה מניפים אנשים בקהל כרזות “מייקל מור לנשיאות”, כי אם הוא במילותיו – הפטריוטיות, הצבאיות – מצליח לשלהב אותם, למה שהוא עצמו לא יהיה בבית הלבן, במקום רק לקדם אחרים? אלה הרגעים המבהילים בסרטים של מור, בהם נדמה שגם הימין האמריקאי וגם השמאל – כולל מור עצמו – הם אלטרנטיבות קרובות למדי של פשיזם המוני.
סרט תיעודי נוסף, מבהיל עוד יותר הוא “Free For All”, והוא מתחיל בנקודה שבה סרטו של מור נגמר. הבמאי ג’ון וולינגטון אניס – דוקומנטריסט עם עבר בבימוי תוכניות מערכונים – חוקר מה קרה בבחירות לנשיאות ב-2004 ואיך ג’ון קרי הפסיד את אהיו. הממצאים של אניס הם שבאוהיו קרה בדיוק אותו דבר כמו שקרה בפלורידה ב-2000, כשאל גור הפסיד לג’ורג’ בוש את הנשיאות, למרות שזכה במניין רוב הקולות. אניס מציג את התחקיר שלו באופן שאמור להיראות קליל, לעיתים היתולי, והוא לא ספק מושפע קצת יותר מדי ממייקל מור, אבל גם מהתחקירים הקומיים של “הדיילי שואו” הסאטירית. הטון הקליל הזה מחליש את ממצאיו: שבכוחו של איש אחד, אם הוא מוברג במקום הנכון, להטות את תוצאות הבחירות לנשיאות באופן שהחוקיות שלו מוטלת בספק. עכשיו צריך לחכות עד ארבעה בנובמבר ולראות האם הצעירים של מייקל מור ייצאו להצביע בבחירות, והאם אי הסדרים בתהליך ההצבעה עצמו – כפי שקרו ב-2000 (והומחזו בסרט העלילתי “ספירה חוזרת” שיוקרן ב-4.11 ביס) או ב-2004 (ומוצגים בסרטו של אניס) לא ימנעו מברק אובמה להגיע לבית הלבן. אבל איש אינו אומר: ואם יגיע לבית הלבן, איך תיראה אמריקה בעוד ארבע שנים?

(פורסם ב”פנאי פלוס”, 22.10.2008)

נ.ב:
* למרבה האירוניה, הצפייה בסרט של מייקל מור מוגבלת. ראשית, צריכים להירשם לאתר. שנית, צריך לגלוש ממחשב אמריקאי בלבד (דבר שקל לארגן עם אתרים או תוכנות שיודעים לשנות את כתובת ה-i.p של מחשבכם). כמו כן, אי אפשר לדעת כמה פעמים כבר נצפה הסרט.
סרט נוסף, “קרופורד”, שהוצג בפסטיבל ירושלים ועוסק בעיירה בה קנה בוש את חוותו, יוצג בבכורה אינטרנטית באתר hulu.com. גם כאן, הכניסה היא רק לגולשים אמריקאיים.
ויש גם את “אין לזה סוף”, של צ’רלס פרגוסון, שהיה מועמד לאוסקר. הסרט נצפה ביו-טיוב רק 54,000 פעמים. לא כמות שתבצע מהפך.