דוקאביב קם לתחייה

בחמישי, 3.4 (עוד כשבועיים), ייפתח פסטיבל דוק-אביב במהדורתו העשירית. בשנים קודמות התעלמתי ממנו, או ירדתי עליו, בעיקר כי התקשיתי למצוא בו (כלומר, בתחרות הבינלאומית שלו) סרטים שסיקרנו אותי או שאהבתי. אבל השנה הם הצליחו לדלות כמות נאה של אטרקציות: אלה שעוד לא ראיתי מסקרנים אותי עד זוב דם, אלה שכן ראיתי היו מעולים (”ג’ימי קרטר, האיש מהמרחבים” של ג’ונתן דמי הוא אחד הסרטים התיעודיים הנהדרים שראיתי באחרונה). ועצם העובדה שפסטיבל דוקומנטרי מתהדר בסרטים חדשים של מרטין סקורסזי וג’ונתן דמי, היא כבר סיבה לחגיגה.
אז מה מסקרן?
- “Shine a Light” של מרטין סקורסזי (אן תומפסון הסבירה שלשום ב”ווארייטי” מה עשו שם 18 צלמים).
- “האזרח האבל” (שהפך להצלחה מסחרית גדולה ומפתיעה ממש השבוע בצ’כיה)
- המחווה לניקולא פיליבר.
- המחווה ל”פרטיסיפנט מדיה”, חברת ההפקה המעורבת-פוליטית של המיליארדר ג’ף סקול, מייסד eBay, שאני כבר שנתיים מנסה למצוא דרך לראיין אותו - גם השנה ניסיתי - וטרם הצלחתי.
- “לגופה של מלחמה” (”Body of War”), סרט תיעודי מסקרן ומדובר על המלחמה בעירק בהפקת איש הטלוויזיה הוותיק פיל דונהיו, ועם פסקול של אדי ודר.
- “מנדה בלה”, הסרט שזכה בתחרות הדוקמנטרית בפסטיבל סאנדאנס.
- “צ’אק קלוז”, דיוקן של צייר שאני מחבב עם פסקול מאת פיליפ גלאס (ולצידו עוד כמה סרטים על אמנים: כריסטו, אנני לייבוביץ’, גילברט וג’ורג’, ורוברט מייפלתורפ).
- “שיקגו 10″ של ברט מורגן (”הילד נשאר בסרט”), שמוצג בימים אלה בבתי הקולנוע באמריקה, והוא סרט תיעודי באנימציה. סרטי תעודה באנימציה, מתברר, הוא טרנד שהולך ומתחזק (בקרוב בישראל עם “ואלס עם באשיר” של ארי פולמן).

זו רשימת הסרטים המלאה.

וזו הסקירה שלי את הסרטים שכבר ראיתי:

מתוך “פנאי פלוס”, 20.3.2008

האבנים והחיפושיות

1.
עשר שנים מתקיים פסטיבל דוקאביב בסינמטק תל אביב. הפסטיבל, המוקדש כולו לקולנוע דוקומנטרי, זכה ממני בעשר השנים האלה לביקורות שהיו ברובן לא אוהדות. לא מצאתי את עצמי בו. לא הרגשתי שהפסטיבל מציג את הסרטים התיעודיים החשובים ביותר של אותה שנה וחשתי שכדי לקבל תמונת מצב אמיתית על המתרחש בעולם הדוקומנטרי הבינלאומי, הפסטיבל הייעודי הזה מפסיד בעקביות לפסטיבל ירושלים, בו הקולנוע התיעודי מהווה מסגרת צדדית ובכל זאת מרשימה יותר. וכך, למרות עשר שנים פוריות ומשגשגות שהפכו אותו לאחד הפסטיבלים המרכזיים בשנת הקולנוע הישראלית, אני הענקתי לו כמות הולכת ופוחתת של תשומת לב עיתונאית. למען ההגינות, אני חייב להוסיף שכל טענה וביקורת שיש לי כלפי דוקאביב מבוססת על טעם אישי בלבד, וכן שבכל הקשור בתחרות התיעודי הישראלית הרי שדוקאביב, לצד פסטיבל ירושלים, שימש מקפצה נאה לסרטים תיעודיים משובחים רבים, כמו “ההרוג ה-17”, “סובנירים” או “ילדי השמש”.
השנה, בעשר השנים בהן אני עוקב אחר הפסטיבל, המצב שונה לחלוטין. זו – לפחות על פי טעמי וסקרנותי – המהדורה המשובחת ביותר בתולדות הפסטיבל, עם כמה סרטים מעולים שכבר ראיתי, והמון סרטים שעוד לא ראיתי אבל שאני מצפה לצפייה בהם בכיליון עיניים.
בראש רשימת ה”וואו!” ניצב ” Shine a Light”, סרט תעודה מוזיקלי שביים מרטין סקורסזי בו הוא עוקב אחר הרולינג סטונס בסיבוב ההופעות האחרון והמגה-קופתי שלהם. לצורך תיעוד הסיבוב קיבץ סקורסזי את בכירי צלמי הקולנוע – העלילתי והתיעודי. הסרט הזה, שטרם ראיתי, גורם לפי לרייר מסקרנות וציפייה.
אטרקציה משובחת נוספת היא המחווה לחברת הפקה “פרטיסיפנט”, אותה הקים ג’ף סקול, מייסד eBay, כדי להפיק סרטים בעל אופי פוליטי, מתוך כוונה לשנות את העולם באמצעות הקולנוע. בצד העלילתי, שלא מסוקר בפסטיבל, הוא הפיק סרטם כמו “סוריאנה” ו”לילה טוב ובהצלחה”. בצד התיעודי החברה אחראית ל”אמת מטרידה”, סרט ההופעה של אל גור, שלא רק זכה באוסקר אלא גם היה אינסטרומנטלי בזכייה של גור בפרס נובל.

2.
לפני כשנה עשיתי דבר מעט פרובלמטי מבחינה מוסרית שעליי להתוודות עליו. לידיי הגיע די.וי.די ובו גרסה מאוד ראשונית ולא מלוטשת של סרט תיעודי ישראלי חדש בשם “החיפושית שלי” של יוצר ירושלמי צעיר בתחילת דרכו שאת שמו לא הכרתי: ישי אוריין. קיבלתי א הדיסק כדי לחוות עליו את דעתי ואז נתבקשי להחזירו. אולם כה התלהבתי מהסרט שנתמלאתי דאגה: מה אם יוצרו לא יצליח להשלים אותו? מה אם הסרט ייתקע? מה אם לא אראה את הסרט הזה לעולם. לכן, רק בגלל שכה חיבבתי אותו, החלטתי לצרוב לעצמי עותק של הגרסה הראשונית הזאת לפני שנדרשתי להשיב את הסרט בחזרה. כך, הרגעתי את עצמי, יהיה ברשותי לפחות תיעוד על כך שהסרט הזה כמעט היה קיים. וכן, כבר לא כמעט: “החיפושית” הגיע לסיום ומארגני דוקאביב מצאו אותו ראוי לשמש סרט הפתיחה של הפסטיבל השנה. כנראה שעוד מישהו נשבה בקסמיו.
אז איך קרה שהסרט הזה הגיע לידיי? הו, גם זה סיפור. לפני קצת יותר משנה פנו אליי מהקרן החדשה, התומכת בהפקת סרטים תיעודיים בעיקר, ושאלו אם ארצה להצטרף כלקטור במחזור הבכורה של מסגרת חדשה בשם “כרטיס ביקור”, מסגרת המעניקה הזדמנות ראשונה ליוצרים צעירים וחסרי ניסיון או כאלה שרוצים לפתח את סרטם באופן מעט שונה מהמקובל: לא על ידי תסריט, אלא על ידי הגשת מסמך כתוב מינימלי ומשם הגשת חומרים מצולמים בשלבים הולכים ומתפתחים. אני חייב להגיד שהייתי מאוד סקפטי לגבי המסגרת הזאת. אני חסיד גדול של המילה הכתובה ומאמין שגם בסרט תיעודי התסריט הוא נקודת המוצא הטובה ביותר לבטא בו מבנה וכוונות, גם אם המציאות אחר כך סוחפת את הסרט לכיוונים מעט שונים. (הסרטים התיעודיים היחידים בהם תסריט אינו רלוונטי הם אלה שיוצאים ללכוד בזמן אמת תופעה הנפרשת מול עיני המצלמה, או המשתמשים במצלמה למטרות חקירה, סרטים בהם שלב התחקיר ושלב הצילום חד הם).
ובכל זאת, מתוך סקרנות, הצטרפתי למסגרת הזאת כלקטור (נואית גבע ורונה תמיר היו שם איתי). גם אם נותרתי עיקש בטענתי שגם סרט תיעודי חייב בתסריט, לא יכולתי שלא להבחין בכך שכמה מהסרטים שהוצעו – מבין מאות שהוגשו – היו בעלי פוטנציאל קולנועי רב. הסרט הראשון שבלט במסגרת הזאת היה “הטוקבקיסטים” של צביקה בינדר, שאחרי שקיבל תמיכה ראשונית מאיתנו נחטף על ידי יס והמשיך את הפקתו ללא עזרתנו. עשרות ההצעות שהוגשו צומצמו לחמישים שקיבלו מעט כסף די לצאת ולצלם יום צילום ולערוך אותו להגשה הבאה. מהחמישים האלה נבחרו 13 שקיבלו עוד כסף כדי להמשיך את צילומיהם. מתוכם נבחרו חמישה. ומתוכם נבחר סרט אחד שקיבל לבסוף מענק הפקה מלא. הסרט הזה היה “החיפושית” של אוריין. (הסרטים שנשרו בדרך כבר היו בשלבים מתקדמים של הפקה בזכות תמיכת המסלול הזה, כך שהם יכלו לפנות עם החומרים שברשותם למסלולים חרים של קרן, או לזכיינים, כדי למצוא מימון להשלמת הפרויקט. אחד מהם, למשל, הוא “אובססיה” של אוהד מילשטיין שגם יוקרן בדוקאביב).
אין לי מושג איך יצא לבסוף “החיפושית”. מעולם לא ראיתי את גרסתו הסופית, אלא רק שתי גרסאות ראשוניות שלו. ומכיוון שלא ידעתי האם אהיה במיעוט מהתלהבותי מהסרט הרגשתי צורך לצרוב את הדיסק ולשמור אותו. לשמחתי חינו הרב של הסרט שבה גם את עמיתיי לצוות השיפוט ובדיעבד עניין הצריבה היה מיותר. נדמה שהסרט הזה עוד ישגשג.
אז מה הקסים אותי? אוריין הציע לחגוג יום הולדת 40 לחיפושית העתיקה שלו ולצאת לאתר את כל בעליה הקודמים. ומה התברר: שהבחירה הרנדומלית הזאת של האנשים, שכל מה שיש להם במשותף זו העובדה שכולם נהגו בשלב זה או אחר בחייהם באותו רכב שכעת הגיע באופן מקרי לחלוטין לידיו של במאי, מצליחה ליצר סבך סיפורים אנושיים מופלאים. התחושה הזאת, שכל בנאדם שתעצרו ברחוב אוצר בחובו סרט, או לפחות סיפור מופלא, אם רק יגיע לידיו של מי שיידע איך לספר אותו, הופכת בסרט הזה מתיאוריה מופרכת למציאות מפעימה. אך חוץ מהניסוי הדוקומנטרי הזה, אוריין משתמש במכונית ההולכת ושובקת כגיבורה בסיפורו האישי, על הזוגיות הטרייה והאבהות המתקרבת כשזוגתו בהריון, והאוטו הופך למטאפורה על גבר שמסרב להתבגר, שלא מצליח להיפרד מצעצועיו, רגע לפני שהוא הופך לאב. שני הצדדים האלה – החיפוש אחר האנשים שנסעו במכונית לפניו, והתיעוד העצמי – מעניקים ל”החיפושית” גוון קומי אבל הם גם מצליחים לגעת ללב. כאמור, הדיווח הזה הוא תיעוד של חוויותי כלקטור שראה את הסרט מתפתח מול עיניו והתלהב ממנו. זו אינו ביקורת קולנוע סופית, כי את הגרסה הסופית עדיין לא ראיתי. חסר לו שהוא דפק את הסרט.

3.
האח מייזלס
נוכחותו של הדוקומנטריסט הוותיק אלברט מייזלס מורגשת השנה בדוקאביב. האחים הבמאים אלברט ודיוויד מייזלס ביימו בסוף שנות הששים את סרט ההופעה ההיסטורי של הרולינג סטונס, “תני לי מחסה” (ההוא שנגמר ברצח). כעת הוא חוזר לצלם את הסטונס בהופעה בהזמנת סקורסזי לסרט “Shine a Light”. הוא גם שותף לצילום ולבימוי הסרט “השערים”, המתעד את הקמת פרויקט האמנות השאפתני האחרון של כריסטו. והוא מככב ב”מעבר לכחול הפראי”, שבוים על ידי אחייניתו, בתו של אחיו המנוח (ושעליו תוכלו לקרוא בעמוד ממול).

4.
הבת מייזלס
שם הסרט, “מעבר לכחול הפראי”, בילבל אותי. הרי זה שם סרטו המופשט של ורנר הרצוג מלפני כמה שנים. אך לא, זהו סרט חדש לחלוטין שביימה סיליה מייזלס בו היא יוצאת להתוודע לדמותו של אביה שמת לפני 20 שנה, כשהיא היתה בת 20. אבא של סיליה היה דיוויד מייזלס, חצי מצמד האחים הדוקומנטריסטים המהוללים, האחים מייזלס, שהיו בעלי השפעה גדולה על עולם הקולנוע התיעודי, ועל סגנון הסינמה וריטה (קולנוע האמת) שהיה אופנתי בשנות הששים. סיליה, שסיפורה הפסיכיאטרי מסעיר לא פחות, יוצאת למסע מגומגם ומהוסס, פוגשת את דודה, אחי אביה, שהסתכסך עם המשפחה וניתק קשר. מחפשת עדויות אופי ובדרך מגיעה, כמעט בלא יודעין, אל מיטב הסצינה הציעודית והאמנותית של ניו יורק, וחוזרת אל המקומות והגיבורים שהונצחו על ידי אביה ודודה בסרט הסמינלי “גריי גרדנס”. אך ככל שהיא מגלה עוד על אביה כך גם יציבותה כקולנוענית מתחילה גוברת. נדמה שרוחו של אביה חודרת בה. היא זונחת את המלצמה ועוברת אל האוזניות (שכן אביה היה האחראי על ההקלטה ודודה היה על הצילום) ואף מתחילה ללבוש את צעיפיו. מה שמתחיל כתראפיה קולנועית של ילדה אבודה בחיפוש אחר אב שבמקרה היה מפורסם, הופך לפורטרט מקסים של עולם הקולנוע התיעודי של שנות הששים, שעשה מהפכה גדולה, אבל גם כבר קצת יצא מהאופנה.

5.
ומה חשבתי על הסרט של ג’ונתן דמי על ג’ימי קרטר? כאן.