פששש… עולם קטן-קטן-קטן. לפני יומיים התוודעתי לראשונה לשמו של הצלם ריאן מגינלי, בזכות שני סרטים ניסיוניים קצרים שהוא ביים בחודשים האחרונים ושתכננתי להעלות כאן לבלוג אתמול אחה”צ, אבל לא הספקתי, והנה הבוקר אני רואה שצילום שלו, של הזמרת מ.י.ה, מעטר את שער ירחון “גלריה” (הצילום של הזמרת מ.י.ה). אז הנה סיבה נוספת להיר את עבודות הווידיאו הסופר-אסתטיות, אולטרה-מסוגננות, והיפר-משונות של מגינלי. הנה החדש שבהם. סרט בן כ-3 דקות, שצולם במהירות של 1000 פריימים בשניה (סרט רגיל מצולם ומוקרן במהירות של 24 פריימים בשנייה), בהשתתפות קרוליין מרפי, כלב, פחית WD-40 ואקוואריום. עוד פרטים על הסרט, כאן.

להמשך קריאה »

הווידיאו הזה מתוך “שוליית המכשף” הוא הפעם הראשונה שבה אני בעצם מסתקרן מהסרט. עד עכשיו הוא נראה לי כמו רעיון ממש גרוע. לא רק כי אין לי עניין בסרט חדש מאת היוצרים והכוכב של “אוצר לאומי”, אלא בעיקר כי לא השתכנעתי שיש כאן משהו ראוי. הרעיון לקחת סרט אנימציה קצר - הסצינה של מיקי מאוס עם המטאטאים מתוך “פנטזיה” - ולהפוך אותה לסרט עלילתי באורך מלא עם כל הגרנדיוזיות שהצירוף של דיסני וג’רי ברוקהיימר מבטיחים, גרם לי לרצות להחמיץ את הסרט. רעיון רע כמו לקחת את שבע דקות העלילה של “חתול תעלול” ולתפור סביבן סרט באורך מלא שייתן לכולם סיפורי עבר, מניעים ותהליכים דרמטיים. מיותר. ובעיקר כי תיארתי לעצמי שממילא סצינת המטאטאים ההיא תהיה אחד משיאי הסרט, ושכל תכלית המוצר הזה הוא למחזר קלאסיקות לדור צעיר שעבורו אפילו מיקי מאוס זה איטי ומיושן מדי. אבל העובדה שדיסני החליטה להוציא דווקא את הסצינה הזאת במלואה לאינטרנט כמין טיזר היא ממש הברקה בעיניי. זה מהלך שפונה ישירות לסקפטים כמוני שאומר להם: “אתם חושבים שאין לכם סיבה לבוא לסרט כי במילא רק תשבו לחכות לסצינת המטאטאים, וממילא היא לא תעמוד בציפיות שלכם מהילדות, אז הנה היא, קחו אותה. הנה סצינת המטאטאים על חשבוננו, כי אנחנו מאמינים שיש בסרט הרבה יותר מזה”. שוב, אני לא בטוח ש”הרבה יותר מזה” כשהוא מגיע מג’ון טרטרלטאוב/ג’רי ברוקהיימר/ניקולס קייג’ זה מה שיעניין אותי (ולא שסצינת המטאטאים המצורפת היא הברקה עצומה במיוחד), אבל אני מודה שהבטחון העצמי שלם בשחרור הווידיאו הזה הוריד לי את מפלס ההתנגדות.

להמשך קריאה »

הגיעו המספרים. בסוף השבוע הראשון להקרנתו (לפני עשרה ימים) נמכרו כ-35 אלף כרטיסים ל”צעצוע של סיפור 3 “. על פי “בוקס אופיס מוג’ו” הסרט הכניס 390,000 דולר בארבעת ימיו הראשונים בארץ. שבוע אחר כך, 20 אלף כרטיסים נמכרו בסוף השבוע הראשון של “פעם הייתי” (על פי דיווח יחצנית הסרט). אני מניח שרוב הכרטיסים ל”צעצוע של סיפור 3  נמכרו להצגות בוקר ורוב הכרטיסים ל”פעם הייתי” נמכרו להצגות ערב. מה שאומר ש”פעם הייתי” הפך לחתיכת קאונטר-פרוגרמינג לכל מי שלא מתעניין במונדיאל. סרט בנות?

להמשך קריאה »

נירית אנדרמן מביאה הבוקר ב”הארץ” שלל כותרות די מפתיעות בקשר לפסטיבל ירושלים, כשהן ארוזות כולן בידיעה אחת. 1. מתברר שג’ק וולג’ין נפטר בינואר האחרון. אני טועה או שדבר פטירתו לא פורסם בשום מקום בארץ? או שפורסם ואני פשוט החמצתי? זו ידיעה די משמעותית שככה חמקה מעינינו. וולג’ין, שהיה בן 93 כשנפטר בפילדלפיה, היה פטרון אמנויות משמעותי למדי, בעיקר בפילדלפיה. אבל האמת, הפרס הכספי הנדיב מאוד שהוא העמיד מדי שנה לקולנוע הישראלי (120,000 שקל לפרס הראשון בתחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים) הפכו את התחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים לאחד האירועים הכי משמעותיים של לוח השנה הקולנועית. מאז שפרס וולג’ין נהיה כה נחשק ויוקרתי (ובעל פרס נדיב), גם פרסי האקדמיה ניסו לכרסם בו, וגם הפרס בפסטיבל חיפה (שהצליח לגייס בשנים האחרונות פרס קצת גדול יותר). אבל זה משונה, כי בעבור מישהו שבהחלט הפך את החיים של כמה וכמה מפיקים ויוצרים ישראליים לנוחים יותר (ולו לרגע), די משונה שלא ראיתי שפע הספדים עליו אחרי מותו. משונה יותר שלא ראיתי שפסטיבל ירושלים מתכנן לערוך איזושהי מחווה לזכרו. אבל יש המשך: מתברר שאחרי מותו, יורשיו הפסיקו לתמוך בפרס הירושלמי וכך לא רק מת האיש אלא גם מת אחד ממעלי חייו. פרס וולג’ין לא קיים יותר. 2. אימרו מעתה: פרס חג’ג’. משפחתו של המפיק האיטלקי-אמריקאי רוברט נסים חג’ג’ (שהפיק את “לנצח את השטן” של ג’ון יוסטון, “אל סיד” ו”מצחצחי הנעליים” של דה סיקה) תורמת 200,000 שקלים לקיום התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים. קרן ון ליר תורמת 190,000 שקלים נוספים להמשך קיום התחרות. וכך יוצא שלתחרות הישראלית יש מעתה תקציב של 390,000 שקלים, במקום ה-350,000 שג’ק וולג’ין תרם. אבל הפרס הראשון קוצץ, על פי ידיעה של אנדרמן, ל-110,000 שקלים. 3. אבל יש פרס חדש לסרט ביכורים (סרט ראשון או שני), בסך 45,000 שקלים. האם זה אומר רק במאי שזה הפרויקט הראשון או השני שלו, או רק הסרט העלילתי הארוך הראשון או השני שלו? האם ניר ברגמן (ש”הדקדוק הפנימי”, הוא סרטו העלילתי הארוך השני) ודורון צברי (ש”המדריך למהפכה” הוא הפיצ’ר השני שלו אחרי “בית שאן סרט מלחמה”) נכללים בתחרות? על פניו נראה שכן וכך תתקיים תת תחרות בין ברגמן, צברי, משה איבגי, אסף תג’ר ואבישי סיון, על פרס סרט הביכורים.

להמשך קריאה »

בתחילת החודש כתבתי פוסט שנזכר בימיי כנער, בהם את כל הידיעות שלי על העולם ומצבו - על האקטואליה והפוליטיקה - קיבלתי ממוזיקה. השבוע נזכרתי בימים ההם שוב.

להמשך קריאה »

הגיהנום, כנראה, קפא. לראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי אורי קליין סימפט סרט של אבי נשר. קליין ועופר מתן מ”עכבר העיר” נתנו לסרט שלושה כוכבים. “פעם הייתי” ממקומם במקום השני בטבלת המבקרים של “טיים אאוט” (יעל שוב נתנה שלושה כוכבים. יקיר אלקריב, שמוליק דובדבני ואני נתנו ארבעה). אבנר שביט ב”וואלה” נתן חמישה. וכרגיל, מסקרן לראות איך חרים רואים סרטים. אורי קליין, למשל חשב ש”טיפולו של ‘פעם הייתי’ בנושא השואה הוא מנקודות התורפה של הסרט”. לעומת זאת, שביט טוען שזו “אחת היצירות המורכבות והמעניינות ביותר על הדרך שבה התמודדה התרבות המקומית עם זיכרון השואה ועל הצורה שבה החלה לבנות את עצמה מחדש”. אני, אגב, מסכים עם שביט.

להמשך קריאה »

שיחק אותה שחר צפניה. לפני שנה הוא שלח בתזמון משונה מכתב מעורך דינו לאקדמיה בדרישה לבטל את המועמדויות, בטענה שרק מספר קטן של חברי אקדמיה הגיעו להקרנות של סרטו, “האור השחור”, כך שההצבעה התקיימה מבלי שחברי האקדמיה צפו בכל הסרטים. זו בעיה מוכרת בתחרות פרסי אופיר, אבל התזמון שבו נשלח נמכתב הפך את הדיון בנקודה עקרונית לצעקת מרמור קטנונית ולא ספורטיבית. אבל שנה אחרי, הפניה של צפניה לאקדמיה נשאה פרי. בישיבת הנהלת האקדמיה שהתקיימה באחרונה הוחלט להוסיף לטופס ההצבעה סעיף בזה הלשון: “חברי האקדמיה מצהירים כי צפו ברוב הסרטים המועמדים בתחומים בהם הם מצביעים”. במילים אחרות: כדי להצביע השנה למועמדים לפרס אופיר, חברי האקדמיה צריכים להצהיר על גבי טופס הבחירה שהם ממלאים ושולחים, שהם ראו לפחות עשרה מתוך 19 הסרטים המתמודדים (”אודם” פרש מהתחרות). בהנחה שחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע הם אנשים בעלי מילה, מוסר ומצפון ואינם משקרים או מצהירים הצהרות שווא, זו חתיכת התחייבות. (אגב, זו התחייבות שתפגע אוטומטית באחוז ההצבעה בקטגורייה התיעודית. אני בספק אם חברי האקדמיה אכן טרחו בשנים קודמות לצפות בלמעלה מ-50 אחוז מהסרטים התיעודיים המועמדים, ובוודאי הצביעו על סמך 3-4 הסרטים המדוברים והמתוקשרים שבהם צפו).

להמשך קריאה »

לא ארץ לצעצועים

מה שמדהים בסרט כמו “צעצוע של סיפור 3 ” הוא שבגלל עוצמת החוויה הרגשית שהוא מעניק לצופיו כל מי שיוצא ממנו מרגיש צורך לנמק לעצמו את הסיבה שהסרט הזה כה נגע בו, וזאת על ידי מציאת דרכים לקרוא את הסרט כמשקף משהו שקרוב לעולמו. או מבחינה ביוגרפית, אבל גם מבחינה ערכית, פילוסופית ואידיאולוגית. “צעצוע של סיפור 3 ” כמובן אינו יוצא דופן בזה. תמצאו את זה קורה בכל פעם שיש איזשהו סרט שהופך למעין “שיחת היום” (בוודאי ש”אווטאר” עשה את זה גם ומיד נוכס כסרט המבטא אינספור תפיסות עולם הפוכות לחלוטין). זו גדולתה של אמנות, שכשאנחנו מתחברים אליה, מזדהים, נהנים, מתרגשים, אנחנו רואים גם בה מבחן כתמי צבע ודרכה, למעשה, אנחנו מבארים את עצמנו. זה כנראה ניסיון שלנו גם להוכיח לעצמנו שיש בסרט מסוג זה יותר מאשר סתם בידור. שיש בו משהו מעמיק, שהצדיק לא רק את זמננו ואת כספנו, אלא גם את דמעותינו, התרגשותינו וחיבורנו. וכך, כמה ימים אחרי שלינקקתי למבקר שלקח את “צעצוע של סיפור 3 ” כתרגיל באינטרפרציה חופשית של אידאולוגיות, כולל קריאה של הסרט כטקסט דתי, מגיע בלוגר נוסף שמציע קריאה הפוכה, של “צעצוע של סיפור 3 ” כסרט ניהיליסטי. ניהיליסטי, הוא אומר, לא פחות מ”לא ארץ לזקנים” של האחים כהן. טוב, קצת פחות. כי המבקר מבקר את “צעצוע של סיפור 3 ” על כך שהוא לא הולך עם הניהיליזם שלו עד הסוף, ומשתפן לקראת הסוף. קריאה נחמדה, אבל לא עקבית. כי אני, למשל, ראיתי ב”צעצוע של סיפור 3 “, בין השאר, סרט על תכלית. על כך שלכל אחד יש משימה ותכלית ומטרה. ויש לו בעל בית שהוא שלו ומשרת אותו ושואף לחזור אליו. וזאת, תוך שהוא בדרך צריך גם להיות אחראי לקהילה שסביבו. קריאה כזאת, שהיא ההפך מניהיליסטית, לדעתי שומרת על קונסיסטנטיות לאורך הסרט והופכת את מטרתו ומסעו של וודי לעקבית ושלמה.

להמשך קריאה »

האוסקרים מסתנכרנים לוחות הזמנים של הבלוגרים ומפרסמים כבר בסוף יוני את שמות המפיקים שיהיו אחראים על הפקת הטקס ב-27 בפברואר 2011. השניים הם ברוס כהן (שזכה באוסקר ב-1999 על הפקת “אמריקן ביוטי” והיה מועמד על “מילק”) ודון מישר (מבכירי מפיקי האירועים הטלוויזיוניים, ומי שהפיק את חגיגת ההכתרה של ברק אובמה וכמה וכמה מופעי מחצית בסופרבול). צריך לזכור שבעולם הטלוויזיה האמריקאי, התואר “מפיקי הטקס” למעשה אומר שהם העורכים הראשיים ולמעשה גם הבמאים הראשיים של האירוע. הם אחראים על כל התוכן של האירוע, והטון שלו, ולא סתם על ענייני “הפקה” (סגירת חוזים עם טאלנטים וכו’).

להמשך קריאה »

חבר קולנוען, שלא יכול לראות תלת מימד בגלל עין עצלה, כתב לי מייל:

“צעצוע של סיפור 3 ” מוקרן בארץ רק בתלת מימד באנגלית, או בתלת מימד בעברית, או בגרסה שטוחה בעברית. אין את הגרסה הקלאסית והמיושנת של שטוח באנגלית. אבל 15 אחוז מהאוכלוסייה לא מסוגלת לראות תלת מימד, ועוד משהו כמו עשרה עד עשרים אחוז לא אוהבים לראות תלת מימד (החלק השני הוא הערכה שלי מתוך שיחות ברזייה) אבל המפיצים מוותרים עליהם לחלוטין. למעשה למישהו כמוני שלא יכול לראות תלת מימד אין דרך לראות את אחד הסרטים הכי חשובים שיוצאים בקיץ בקולנוע בגרסה המקורית שלו. אם אתה שואל אותי למה? לדעתי זה בגלל הכסף. המפיצים מעדיפים לוותר על קהל בשביל שכולם יילכו וישלמו את המחיר היותר גבוה לכרטיס התלת מימד.

להמשך קריאה »