קודם כל, כמה מילים על הפסטיבל הזה, שמשנה לשנה מרשים אותי יותר. אני זוכר את ההקרנה של “עג’מי” לפני שנה בפסטיבל קולנוע דרום השמיני בסינמטק שדרות. אחרי “שבעה”, בפסטיבל השביעי, פתאום התחוור שבקולנוע הישראלי, התחנה הבאה אחרי פסטיבל קאן היא סינמטק שדרות (וזה קורה השנה שוב, עם “המשוטט”). חתיכת הישג לפסטיבל. אבל גם די ברור למה: יש חשמל באוויר באולם בזמן ההקרנות. משהו באנרגיה באולם שהופכת את חוויית הצפייה בסרט למחשמלת. בהקרנות אקדמיה, למשל זה לא קורה. כולם מגיעים בגרוב אחר לגמרי. בגישה של “תוכיח לי” במקום ברצון לקבל את הסרט מראש, לתת לו הזדמנות. הרגשתי את זה שנית אמש בבכורה העולמית - כו, כן, העולמית - של “המדריך למהפכה” (לשעבר “הקרב על האגרה”) סרטם של דורון צברי (במאי) ואורי ענבר (מפיק). יש משהו בפסטיבל הזה, ואם עד עכשיו רק הוקסמתי מבחירת החומרים המאוד מדויקת ומאוד לא צפויה, כעת אני מתפעל מאלכימיה ממש - איך יוצרים אנרגיה טובה בהקרנה? מה הסוד? יש שם פלא.

להמשך קריאה »

היום קלינט איסטווד חוגג יום הולדת 80. מדהים. הוא יותר מבוגר (בשנתיים) מאנדריי טרקובסקי המנוח. והוא צעיר רק בשבע שנים מאולפני וורנר, האולפנים בהם ממוקמת חברת ההפקות שלו מאז ימי “הארי המזוהם”, ושאיתם עשה חלק ניכר מסרטיו כבמאי (ל”הארי המזוהם”, שביים דון סיגל, שבמידה רבה הוריש לאיסטווד את סגנון הבימוי שלו, נחגוג בשנה הבאה יום הולדת 40).

להמשך קריאה »

ברילנטה מנדוזה (מימין, עם ז’קט שחור). לפני חצי שעה בסינמטק שדרות

להמשך קריאה »

זהו. זו גלויה אחרונה מפריז. כדרכן של גלויות, היא מגיע ליעודה אחרי שאני כבר בארץ.

להמשך קריאה »

איך אתם זוכרים את הדניס הופר שלכם? בתור שומר השער של קולונל קורץ ב”אפוקליפסה עכשיו”? בתור הפסיכופת המחובר לבלון חמצן ב”קטיפה כחולה”? בתור הרגע קטוע האצבעות ב”ספיד”? בתור “החבר האמריקאי” מסרטו של וים ונדרס? או בתור הבמאי שהפשיט את ג’ניפר קונלי ב”נקודה חמה”? בספרי תולדות הקולנוע, שמו של הופר יזכר בתור הבמאי (לצד פיטר פונדה) שעשה מהפיכה בקולנוע האמריקאי החדש עם “איזי ריידר”. סרט מחתרתי, מאולתר, זול, ספונטני שהפך ללהיט ענק - לא רק מסחרית, אלא בעיקר מבחינת ההשפעה התרבותית שלו על דור שלם של יוצרים שבאו בעקבותיו. כשרוג’ר קורמן יגיע לישראל בשבוע הבא (במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים) יהיה מעניין לשמוע על הזכרונות שלו מדניס הופר, במאי ושחקן שנדמה שהיה באמת טיפוס אקסצנטרי, אולי אפילו מטורף. הערב הוא מת בגיל 74.

להמשך קריאה »

“התחלה” יהיה שמו הסופי של “Inception” בעברית (ולא “ההתחלה” כמו שקראתי לו קודם). אני קורא לו בחיבה פשוט “אינספציה”. הסרט של כריסטופר נולן הוא כרגע הדבר היחיד שאני באמת מחכה לו בבתי הקולנוע בקיץ הקרוב. ב-22.7 הסרט יגיע ארצה. הנה הטריילר האחרון שלו, שגם מנסה להסגיר מעט קרעי עלילה, אבל בעצם נראה יותר מבלבל אפילו מהטיזר הראשוני.

להמשך קריאה »

חברת הפצה חדשה נולדה. או, למעשה, נולדה מחדש. עמוס הורביץ, הבעלים של קולנוע כוכב ברמת השרון, שבשבנות השמונים הפיץ סרטי איכות תחת המותג “קולנוע תמוז” (ואף הפעיל את קולנוע תמוז ברמת אביב, במקום בו שכן אחר כך בית הספר לעיתונות “כותרת”), חוזר להפיץ סרטים עם חברת “קולנוע חדש”.הסרט הראשון שהם יפיצו יהיה “סבא שלי” השבדי, בבימויו של יוסף פארס (”יאללה, יאללה”). הסרטים הבאים שלהם יהיו “LA MIRADA INVISIBLE” של דייגו לרמן, שהתחרה בשבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן האחרון; “קופאקובנה” של מארק פיטוסי, שהתחרה בשבוע המבקרים של פסטיבל קאן האחרון; ו”COSA VOGLIO DI PIU” של סילביו סולדיני, שהוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין.

להמשך קריאה »

בפעם הראשונה שהגעתי לפריז, בערך לפני עשרים שנה, אחת התחנות הראשונות שלי בעיר היה קולנוע מקמהון, בבולוואר מקמהון (מטר משער הניצחון). על הקולנוע הזה, שמציג בעיקר פסטיבלים של קלאסיקות קולנועיות, קראתי ב”חרדתו של המלך סלומון” של אמיל אז’אר. ונדמה לי, למרות שאני לא בטוח, שהוויטרינה משמאל היא זו שמולה עומד ז’אן-פול בלמונדו ומתבונן בתמונות של המפרי בוגרט בתחילת “עד כלות הנשימה” של גודאר. כשהגעתי לפריז בפעם הראשונה התקיים בקולנוע מקמהון פסטיבלון אודרי הפבורן, ושם ראיתי לראשונה את “פריז התוססת” (או “נוצצים בפריז”) של ריצ’רד קוויין (על פי תסריט של ג’ורג’ אקסלרוד, התסריטאי של “ארוחת בוקר בטיפני”, והמבוסס על סרט צרפתי של ז’וליאן דוביבייה, שבעצמו נראה די גנוב מ”המהמר” של דוסטויבסקי). מאז, זה אחד הסרטים האהובים עליי. השבוע, שוב הגעתי לקולנוע מקמהון, ומה אתם יודעים: שוב פסטיבלון אודרי הפבורן. בלי “פריז התוססת”, אבל עם “ארוחת בוקר בטיפני”, “חופשה ברומא” ו”שעת הילדים”. את “פריז התוססת” אפשר היה לראות בצד השני של העיר, בפסטיבלון “יפות ומצחיקות” בבית קולנוע אחר, שהציג גם את “צער גידול חיות” ואת “נערתו ששת” (ביום ששי). ככה נראה שבוע קולנועי בפריז. ולא בסינמטק. סתם בתי קולנוע עצמאים, שאהבת הקולנוע היא ההתמחות שלהם. עוד פסטיבלונים בשאר בתי הקולנוע השבוע: פסטיבלון היצ’קוק, הסרטים הקצרים של באסטר קיטון, מחווה לקולנוע הסובייטי. אגב, יש המון היצ’קוק בבתי הקולנוע, גם בלי קשר לפסטיבלון ההוא. בגלל שלא היה לי אינטרנט זמין (זהו אתר הקולנוע העיקרי של צרפת), השתמשנו בטכנולוגיית תחילת שנות ה-90 כדי לקבוע מה לראות, מתי ואיפה: המגזין “פריסקופ”, אביו הרוחני של “עכבר העיר”. הפה רייר.

להמשך קריאה »

להמשך קריאה »

יש נטיה עיתונאית כזאת, לנסוע לארץ אחרת - אפילו לעיר אחרת - ולשגר משם כתבות צבע מלאות קיטורים. כמה המקום האחר שונה, כמה קשה לנו לוותר על אורחות חיינו השגרתיות, כמה נוח לנו בבית, כמה לא מבינים אותנו כשאנחנו מחוץ לטריטוריה הפרטית שלנו. אני מסתובב בפריז והרצון לשגר טקסט מקטר מדגדג לי את קצות האצבעות. הציני שבי רוצה להיות כמו כולם, להסתובב בעיר אחרת - בה לא ביקרתי כבר כ-13 שנה - ורק לצקצק “אוף, הצרפתים האלה”. אבל אני נלחם בעצמי. קודם כל, כי אני ממש נהנה כאן. עיר יפהפיה פריז. מתברר שהתגעגעתי אליה, מבלי שידעתי בכלל. ושנית, כי איפשהו עמוק בפנים, אני דווקא מסמפט את מה שנראה לנו כמו אנטיפתיות צרפתית. הם פשוט שומרים אמונים לעצמם. מציק לי - ולכל העולם - כמה שהם פשוט לא מוכנים לתקשר בשום שפה שאינה צרפתית ובכך שמים מראש מחיצה, חומה ממש, בינם ובין כל מי שאינו צרפתי. ומצד שני, אני דווקא מבין את זה. זו לא באמת חומה. זו הזמנה. רוצה ליהנות מפריז, אנא עשה את המאמץ ולמד את השפה ואת התרבות. אם לא, כל מה שיישאר לך זו גלוית נוף יפה, והמון אנקדוטות מנדנדות על אי-הבנה. זו כמעט גישה יהודית, מתבדלת, עושה חיים קשים למי שרוצה להיות חלק ממנה. אבל לבסוף, אני מניח, מקבלת. אבל בתנאים שלה.

להמשך קריאה »