השבוע ציינתי שלוש שנים לקיומו של הבלוג הזה ו-13 שנה לקיומו של “סינמסקופ”, מדור ביקורת הקולנוע שלי בעיתונות הדפוס. הבלוג הושק ב-8 בינואר 2006. והמדור הראשון פורסם ב”זמן תל אביב” ב-12 בינואר 1996. ומה קרה מאז יום ההולדת בשנה שעברה ועד היום? די הרבה. ובעיקר, נדמה שהבלוג די כבש את חיי ושינה אותם. למשל: נסעתי במרץ 2008 לשבועיים ומשהו לקטמנדו ובנגקוק לצרכי תחקיר לסדרת דרמה שאני שותף לה (קבועי הבלוג החליפו אותי כבלוגרים בהיעדרי). שיתוף פעולה בין סטארי-נייט וביני שנולד כאן בבלוג. שיתוף הפעולה הזה כבר התחיל לפני כן, אבל ב-2008 הסדרה תפסה תאוצה, נכנסו משקיעים, זכיין, הושלם פיתוח ותחקיר והיא כעת בשלבי כתיבה מתקדמים. זה ללא ספק אחד הדברים המרגשים שעשיתי מימיי.
לפני כשנה גם עברתי מפי.סי למק, גם זאת בזכות הבלוג. יניב אידלשטיין שכנע אותי. ואני לא מתחרט לרגע. תענוג צרוף.
ולא פחות משמעותי: בדצמבר 2008, אחרי מו”מ ממושך-ממושך, הבלוג מצא סוף סוף ספונסר והוא כעת ממומן על ידי אורנג’ (בתיווך וביוזמת פ.צ בלוגים של גדי שמשון). בקרוב מאוד יהיה שינוי (שדרוג) נוסף ומשמח למדי. תכף נוכל להכריז עליו גם.

להמשך קריאה »

כמה משונה שדיוויד פינצ’ר חתום על “הסיפור המופלא של בנג’מין באטן”. פינצ’ר, במאי שהתעסק עד כה בצדדים האפלים של נפש האדם, והציג אותם באופן קליני, כירורגי, שווה נפש, קר וברוטלי, במה שנראה כמו הזדהות מוחלטת עם אותה אפילה שאותה הוא מתאר מהיכרות אישית ולא כמתבונן מהצד. והנה הוא מביא סרט שמפנה עורף לכאוס וחוגג את ההרמוניה הקוסמית, סרט על גורל, או אם תרצו על השגחה, סרט שמראה שכולנו - לא משנה איפה בעולם, ואיפה על ציר הזמן - איכשהו קשורים זה לזה ושלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בנראטיב על שנסתר מעינינו. פינצ’ר משיל מעליו את הברוטליות ומנסה לעטות פני במאי רגיש ולירי, אוהב אדם, רגיש ורגשני. אם יש מגרעת עיקרית ב”בנג’מין באטן” היא טמונה בעובדה שפינצ’ר הצליח אולי לשנות את טעמו בחומרים בהם הוא עוסק, אבל לא להחליף את אישיותו: הסרט, בחציו הראשון, לוקה בצינת יתר. הוא מרתק אבל לא מרגש. הוא מעניין אבל סוחף. רק מה: הוא כן מצליח לרגש ולסחוף בחציו השני. בסרט שנמשך שעתיים ו-45 דקות, “החצי השני” זה בבחינת פיצ’ר שלם בפני עצמו, כך ש”בנג’מין באטן”, לטעמי, בסופו של דבר הוא כן הצלחה. אם בחצי הראשון נדמה שפינצ’ר התעניין בסרט רק מתוך אתגר טכנולוגי - איך לעבד את בראד פיט, בפאזה הזקנה שלו, לדמות דיגיטלית (בסגנון גולום של “שר הטבעות”) ולשתול אותו לתוך סרט לייב אקשן, או להלביש את פניו על שחקן אחר - הרי שעד סופו עולה התחושה המעודדת שפינצ’ר אולי עבר בעצמו את התהליך שעובר בנג’מין באטן, מבנאדם שמנותק ממה שקורה סביבו, לבנאדם שמצליח להתחבר לרגש, ולחפש משמעות. וכך פינצ’ר פולש בסרט הזה לטריטוריות ספילברגיות, השילוב בין הרהב הוויזואלי ובין מבט מפוקח, לעיתים אפל אבל בסופו של דבר חומל, אל נפש האדם. או, אם תרצו, הוא הופך לגרסה האמריקאית של ז’אן פייר ז’ונה, המאסטר של העלילה הגחמנית (whimsical) עם הגרנדיוזית המרירה-מתוקה, ו”בנג’מין באטן” הוא סוג של “שנים של אירוסין” אמריקאי. צעד אחד הלאה: החיבה הטכנית עם הרצון לספר סיפור אמוציונלי אפי, אחרי סרטים שהיו קרים בהרבה, הופכים את פינצ’ר גם למעין ג’יימס קמרון מסוים, ו”בנג’מין באטן” הוא ה”טיטאניק” שלו (ובהחלט הסרט בפילמוגרפיה שלו שהקהל הרחב באמריקה מגיב אליו הכי באהדה). זו אנלוגיה טיפה עקומה, כי קמרון הוא בעיניי במאי עם חזון ויזואלי וטכני מהפכני, אבל פינצ’ר הוא פשוט במאי יותר טוב (וזה מעניין: כי האסוציאציות לז’ונה ולקמרון עלו בעיני רוחי בזמן הצפייה בסרט, ורק במחשבה שנייה קלטתי שגם פינצ’ר וגם ז’ונה וגם קמרון ביימו פרקים עוקבים בסדרת “הנוסע השמיני”).

אני חושב שהכוח המניע המשמעותי ביותר בסרט הוא קודם כל אריק רות, התסריטאי. הוא לקח רעיון מתוך סיפור קצר של פ’ סקוט פיצג’רלד - על איש שנולד זקן והולך ונהייה צעיר יותר ויותר עד מותו כתינוק - והפך אותו לרומן אפי קולנועי. “בנג’מין באטן” הוא סרט נורא מילולי, עוד תכונה לא אופיינית לפינצ’ר, עם המון קריינות ותחושה שזהו עיבוד כבד לספר עב כרס. אבל הוא לא. רות הוא פשוט תסריטאי שכותב תסריטים שנשמעים כמו רומנים. העובדה שיש בסרט יותר מנקודת השקה עלילתית אחת ל”פורסט גאמפ” - רומן של רות ווינסטון גרום (שנראה כאילו הוא מבוסס על הרעיון הבסיסי של “להיות שם” של יז’י קושינסקי) שעובד על ידו לסרט זוכה אוסקרים של רוברט זמקיס - מבליטה את הנוכחות של רות ככוח המניע העיקרי של הסרט. אבל בפועל “בנג’מין באטן” הוא הנגאטיב של “פורסט גאמפ” (סרט שאהבתי יותר).
“פורסט גאמפ” היה סרט אירוני יותר, שהבסיס שלו היה סאטירי. הוא ניסה לקעקע את המיתוסים האמריקאיים הגדולים - מלחמה, נשיאות, ספורט, עסקים, תקשורת - ולהציג אותם כעניינים רנדומליים למדי, שהיו קורים כך או כך, ושמי שלכאורה אחראי להם הוא ישות רפת מוחין, אבל בעלת לב רחב. מכיוון שעניינים של גורל (השגחה?) כנראה מעסיקים את רות באופן עקבי, הרי שהמסר האנושי של “פורסט גאמפ” היה שכל אחד מאיתנו - לא משנה עד כמה הוא משני בהיררכיה של היקום - יש תפקיד במרקם הקוסמי והיכולת לשנות ולתקן את העולם.
אל מול חוסר המנוחה של פורסט גאמפ שרק עושה ועושה ועושה, בנג’מין באטן היא דמות פאסיבית יותר. כמו גאמפ, גם היא נודדת רבות, נדמה שהיא במנוסה מגורלה, אבל באטן הוא מתבונן. לגאמפ לא היתה היכולת האנליטית לפענח מה קורה סביבו. מכאן האירוניה של הסרט: הוא אומר “קניתי מניות של חברת פירות” ואנחנו רואים את הלוגו של אפל. לעומתו, באטן כותב יומן ובו הוא חולק את אבחנותיו על העולם כפי שהן נקלטו בעיניו. להבדיל מגאמפ, באטן לא באמת משפיע על מהלכי ההיסטוריה אלא רק מתבונן ומנסה להבין את ההתנהגות האנושית, לנסח ולהעביר הלאה לדורות הבאים ביומנו.
אם חושבים על זה יותר מדי לעומק, משהו לא לגמרי פתור ברמת האמינות בסיטואציה בה הגיבור נולד זקן והולך ונהיה צעיר יותר. הזיקנה היא רק חיצונית, מוחו ילדותי. ולבסוף ההפך: הוא נראה כילד, כשמוחו כבר קשיש. מצבי התודעה המשתנים האלה לא לגמרי מטופלים והסרט מתחמק מאיפיון פסיכולוגי של הדמות. לכן פתיחת הסרט לא נורא נעימה: פיט בגרסת הילד שנראה זקן קצת מצמרר (זכרונות לא טובים מ”ג’ק” של פרנסיס פורד קופולה, שהתעסק בסרט ההוא בילד שמזדקן מהר מדי וב”נעורים ללא נעורים” עסק בקשיש שמכת ברק הופכת אותו לצעיר - שניהם סרטים לא טובים). באטן הילד רוצה להתנהג כילד אבל הוא גר בבית אבות, בו כולם סובלים מכך שגופם כבר לא מאפשר להם לעשות את מה שמוחם שואף.

להמשך קריאה »