פורסם ב-28.12.2008 ב”פנאי פלוס”

1. “סינקדוכה, ניו יורק“, במאי: צ`רלי קאופמן
2. “וול-E”, במאי: אנדרו סטנטון
3. “האביר האפל”, במאי: כריס נולן
4. “ואלס עם בשיר”, במאי: ארי פולמן
5. “שלושה קופים”, במאי: נורי ביגלה ג`יילן
6. “לקרוא ולשרוף”, במאים: האחים כהן
7. “ברוז`”, במאי: מרטין מקדונה
8. “אל תתעסקו עם הזוהן”, במאי: דניס דוגאן
9. “האי של נים”, במאים: ג`ניפר פלאקט ומארק לוין
10. “ויקי כריסטינה ברצלונה” / “חלומה של קסנדרה”, במאי: וודי אלן

להמשך קריאה »

“סיפור חג”. תכף הוא יפול על הפנים (צילום: יח”צ)

שני אנשים שאני מאוד מעריך את טעמם אמרו לי לשמור מרחק מ”סיפור חג”, סרטו החדש של ארנו דפלשן. אבל למה, התרעמתי, הרי מאוד אהבתי את סרטו הקודם, “מלכה אחת ומספר מלכים”, ונראה שסרטו החדש ממשיך את אותו סגנון: המון דמויות והמון-המון דיבורים. אבל הזהירו אותי ומאותו רגע המניעות גאו בי והצלחתי להחמיץ שוב ושוב כל הזדמנות שהיתה לי לראות את הסרט. עד שקראתי ביקורת של מבקר אמריקאי שאני מאוד אוהב שהתמוגג מהסרט וממש ליקק את אצבעותיו על גבי הדפוס. דילמה. למי להאמין? לאנשים הקרובים אליי ושאת טעמם אני מעריך? או מבקר אמריקאי, שאני מעריך את כתיבתו אבל לא תמיד מסכים עם טעמו? נכנעתי. הבנתי שאין לי ברירה אלא לעשות את העבודה המוטלת עליי ולצפות בסרט בעצמי. רק כך אוכל לשפוט. ההקדמה הזאת נועדה אולי להסגיר שגם בעידן סופר-שיווקי עדיין לביקורות קולנוע יש חשיבות, בדיוק בסרטים כאלה. צרפתים, מאתגרים, המוצגים במוזיאונים ומיועדים לקהל שלא נרתע מאתגר אינטלקטואלי ורגשי בסרטיו. ההקדמה גם באה להסגיר את חוות דעתי הסופית: כעמיתי האמריקאי הסכמתי שמדובר בסרט שעשוי למופת, מבוים וכתוב ומשוחק לעילא. כבני שיחי המזהירים הסכמתי שמדובר בסרט לא קל לצפייה בכלל, לרגעים מפרך, שקשה לעקוב אחריו, ושהרגעים בהם הוא מותיר קורת רוח אצל צופיו ספורים מדי על פני אורכו המפלצתי: שעתיים וחצי.
ארנו דפלשן, אחד הבמאים הצרפתיים שאני מחבב כעת, בחר שם לא מקורי במיוחד אבל טעון מאוד לסרטו: “סיפור חג” (“סיפור חג מולד” במקור). סיפורים המתרחשים ערב חג המולד הפכו לסטנדרט קולנועי ותיאטרלי מקובל למדי גם באמריקה וגם בצרפת: משפחות מסוכסכות ובלתי מתפקדות שנפגשות פעם בשנה בעונת החגים, ורגע לפני שהם חוגגים את לידת ישו הם יגיעו לכדי השלמה, פיוס, נחמה וחיבוק. ומנגד, נדמה שדפלשן פולש לטריטורייה של אריק רוהמר, שיצר סדרת סרטים על עונות השנה ושמתחילים במילה “סיפור”: “סיפור אביב”, “סיפור חורף”, וכן הלאה. “סיפור חג”, אצל במאי שיש משהו מרוחו של רוהמר בסרטיו, נשמע על פניו כמו נספח לסדרה. אלא שדפלשן מהתל בנו פעמיים. ראשית, כי אין שום דבר חגיגי בחג שלו. המשפחה אכן מסוכסכת, כפי שתנאי הסף של הז’אנר דורשים, אבל לא בטוח כלל האם הם יצליחו להגיע לחיבוק הסופי והמנחם. עזבו עניינים זוטרים המתאימים לקולנוע האמריקאי, כמו קנאה בין אחים, כאן יש לנו מחלות נפש, מחלות חשוכות מרפה, סחיטות רגשיות, חרמות, ומשפחה בה אהבה גדולה מעולם לא שררה בה. וחוץ מזה, האם דפלשן הוא ממשיך דרכו של רוהמר. כלל לא. למרות שהמילוליות היא הדבר הבולט ביותר אצל זה ואצל זה, כמות כזו אסטרונומית של מילים אפילו רוהמר לא היה מצליח לייצר. דפלשן ממטיר מלל על צופיו. גיבוריו פטפטניים ללא הרף. אבל חשוב מזה: דפלשן קולנועי בהרבה מרוהמר, שסרטיו תמיד היו סטטיים מדי, ויבשים מדי, לטעמי.
דפלשן לא נותן לדברנות להאט את סרטו. הוא מביים את הדיאלוגים כמו סרט אקשן. חיתוכים מרובים, מעברים בין זוויות צילום, ושימוש בכל תחבולה קולנועית אפשרית מיום לידת הקולנוע ועד ימינו: מאפקט האייריס (צמצם הנסגר על הדמות, המוכר מהקולנוע האילם) ועד מסכים מפוצלים. מתיאטרון צלליות ועד תנועות מצלמה מורכבות. לרגעים אפילו נדמה שדפלשן מביים כל סצינה בסגנון אחר לחלוטין. לפעמים הוא משבץ מוזיקה היצ’קוקית מותחת בסצינת שופינג נינוחה. מהבחינה הזאת, באופן בו הוא מרסק את אמצעי המבע לחלקיקיהם ומערבב ביניהם, דפלשן הוא יותר גודאר מרוהמר.
ואז נותרת הבעיה היחידה: ש”סיפור חג” אכן פחות טוב מ”מלכה אחת וכמה מלכים”. נדמה לי שמסיבה אחת פשוטה: רוב הדמויות בסרט הזה די בלתי נסבלות. ובראשן האם (בגילומה של קתרין דנב) שכתובה ללא רחמים – לא מצד הכותב ולא מצד הדמות. וכך לעומת החינניות האובדנית של גיבורי סרטו הקודם, שרצינו לטבול בחייהם ולראות אותם מסתבכים ומסתדרים, בסרט הזה יש משהו שמכעיס במעקב אחר דמויות שאין לנו ממש חשק לראות אותן מסתדרות. וכשמוסיפים לכך שלל תסבוכות רפואיות, המוצגות בסרט בפרטנות האופיינית לקולנוע הצרפתי, יש משהו מפרך מאוד בסרט. מכביד. המאמץ הרגשי והאינטלקטואלי של המעקב אחרי המשפחה הזאת נדמה לא מוצדק.
ובכל זאת, בסופו של דבר, אני מצביע בעד הסרט. גם כי מבחינה קולנועית יש בו משהו מסחרר, שתמיד מציג את המתרחש באור אירוני, ממסגר את העלילה כסיפור בתוך סיפור (ויגיד דפלשן “הרי אמרתי לכם: זה סיפור חג”), וגורם לנו הצופים להיות תמיד מודעים שהאנשים האלה הם דמויות בתוך עולם מומצא. ולמרות שאלה לא הדמויות הכי חינניות שדפלשן המציא, ולמרות שלפעמים נדמה שהוא נהנה לייסר אותן (אולי מסיבות טיפוליות/אישיות משלו), ועל הדרך לייסר גם אותנו, עדיין יש שם מקבץ מקסים של סצינות מופתיות, שעבורן שווה כל הטרחה הזאת (אם כי, למרבה הצער אין סצינה גאונית כמו זו ב”מלכה אחת וכמה מלכים” בה נואם/מטיף/מחנך/מתוודה מתייה אמלריק מול בנו בזמן טיול במוזיאון). בסצינה אחת, למשל, מנסים גברי המשפחה לתרגם לנוסחאות סטטיסטיות את סיכויי ההישרדות של האם, עם או בלי טיפול לסרטן שהיא חולה בו. זהו דימוי מופלא, כתוב למופת, ומסגיר מאוד, בו הנוסחאות והרציונל באים במקומם של רגש ודאגה. ובכל פעם שהסרט מתמקד בבן האמצעי (אמלריק) ובאשתו היהודיה (עמנואל דבוס) הסרט קם לחיים וסומק פושוט בלחייו. אז כן, נדמה שדפלשן מנסה לאתגר אותנו, אפילו לעצבן. אבל רגע לפני החגים, נדמה לי שאנחנו הצופים יכולים לעמוד בטרחנותו ולספק לו את נחמת הצפייה. לא קל, אבל מתגמל. ככה זה במשפחות.

להמשך קריאה »

האתר החדש של “סינמסקופ” הושק אתמול. הנה הוא. אפילו ב”דה מרקר” דיווחו על זה אתמול.

אבל… יש שם עדיין בעיה עם התגובות. שהן… נו… נעלמות. אז עד שזה יפתר אתם יכולים לבחור לשוטט פה או שם. אותו דבר בדיוק. ברגע שהעניין הזה, וגם עניין הרס”ס המקוצר, יפתרו, האתר הזה יפנה אתכם לשם באופן אוטומטי.

אני חייב להבהיר לפני הכל: כשזה מגיע למאבקם של יוצרים - במאים ותסריטאים - מול זכייני הטלוויזיה אני בשום אופן לא עיתונאי אובייקטיבי ונייטרלי. אני באופן חד וחלק נמצא לצד היוצרים (ברוב המקרים). ובתור חבר באיגוד התסריטאים המאבקים האלה הם, על פי רוב, גם שלי ולמעני. והם למען תעשיית קולנוע וטלוויזיה איכותית - זה גם עניין של פרנסה, וגם עניין של תרבות. ובימים אלה - תוך שימוש בתירוצי המשבר הכלכלי - זכייניות הטלוויזיה קיצצו המון הפקות, השאירו עובדים רבים ללא פרנסה, ובסופו של דבר יגרמו לכך שלצופים בבית לא יהיה מה לראות חוץ משעשועונים וריאליטי. מועצת הרשות השנייה, מצידה, היא הגוף שאמור לוודא שהטלוויזיה המסחרית - הפועלת בזכיון בו זכתה במכרז מטעם המדינה ושלמענו הבטיחה לא מעט הבטחות - תהיה מאוזנת בתמהיליה: גם בידור, גם דרמה, גם תעודה, גם ניוז. רוב הדרמה עפה מהחלון. רוב התעודה גם (אליבא דהרשות השנייה תוכניות האוכל של גיל חובב הן “סדרות תיעודיות”).

איגודי הבמאים, התסריטאים והמפיקים הקימו החל מאמש ב-20:00 משמרות מחאה מול בתיהם ומשרדיהם של בעלי ערוצי הטלוויזיה המסחרית. ככה זה נראה:

להמשך קריאה »

עם המעבר לפלטפורמת הבלוגים של אורנג’ אתם צריכים להוסיף לקורא ה-RSS שלכם את הלינק הבא כדי להמשיך ולקבל עידכונים מ”סינמסקופ”. מקווה לפגוש אתכם שם: ה-RSS החדש של “סינמסקופ”.

בוקר טוב.

ידידיי החב”דניקים מציינים היום את חג הגאולה, המוכר גם בשמות “ראש השנה לחסידות” או “חג מתן תורת החסידות”. ידידיי הלא-חב”דניקים מציינים היום את היאר-צייט של המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב. ואם תרצו, אז היום זה גם יום הולדתה ה-232 של ג’יין אוסטן ויום הולדתו ה-237 של בטהובן. אני מתכונן ביום הזה לחוג יום הולדת שלוש לבלוג, בדיוק היום בעוד חודש. אבל י”ט כסלו, או ה-16 בדצמבר, יספר מהיום גם כיום בו “סינמסקופ” עבר שלב. היום מתישהו הבלוג יעבור לפלטפורמת הבלוגים של אורנג’. מיד אחרי שאעלה את הפוסט הזה אסע לנמל תל אביב, שם מתקיים הבוקר אירוע ההשקה של פרויקט “אורנג’-טיים”, השוגר-דדיז החדשים שלי. אני מניח שכשאחזור משם, ואחרי שאראה שהאתר שלהם אכן הושק וקיים ופועל ומתפקד, אלחץ כאן על כמה כפתורים, אמרוט כמה שערות, אפלוט כמה קללות, אומר כמה ברכות, וכולנו נשוט לשם.

======

להמשך קריאה »

“דמדומים”, שהיה במשך שבוע אחד להיט ענק באמריקה לפני שיצא מהאופנה באותה מהירות שבה נכנס אליה, הוקרן בסוף השבוע בהקרנות טרום בכורה. ביום חמישי הוא יעלה להקרנות סדירות בארץ, חודש אחרי שהוא הופץ באמריקה. אבל זה חודש קריטי: בימים שלפני שעלה באמריקה זה היה הסרט הכי מדובר, הכי מצופה, והיו שניסו להמר עד כמה עצומה תהיה הצלחתו. במשך שבוע הוא אכן גרף מספרים מרשימים, ואז בבת אחת הוא נעצר. נדמה שכל מי שרצה לראות אותו ראה אותו בשבוע הזה. הסרט הוא הצלחה, שלא יהיו ספקות, אבל לא קרוב למעמד הסנסציה שהיו שחשבו (או קיוו) שהוא יגיע אליה, בעקבות הלהט ומסד המעריצים הקיים לסדרת הספרים של הסופרת המורמונית סטפני מאייר, שעליהם מבוסס הסרט.
גם העובדה שקתרין הארדוויק נבחרה לביים את הסרט לא עזרה לו להפוך למושא סקרנות עבורי: הארדוויק היא במאית שאני מתקשה לחבב את סרטיה. היא מנסה בכוח להיות מחוספסת. העובדה שמפיקי “דמדומים” לקחו רב מכר היסטרי הפונה לבני נוער ודווקא ליהקו בו צוות המגיע מעולם הקולנוע העצמאי (הבמאית, הצלם, המלחין) לכאורה נותן להם קרדיט, אבל זה לא מסביר למה “דמדומים” יצא בסוף כמו פרק חלבי בסדרת טלוויזיה שגרתית. וזו החמצה איומה: כי השילוב בין תיכוניסטים וערדפים הוא הברקה. ובכלל, החיבה העצומה שלי לערפדים היתה אמורה לגרום לי לרצות לרוץ לראות את הסרט. אבל כבר מהשיווק שלו היה ברור שאני לא קהל היעד ושהסרט מבקש להיות רומן רומנטי בו הערפדים הם רק עניין משני, ובוודאי מטאפורי. וכך אכן: כל העלילה הערפדית נדחקת לשלהי הסרט, ומהוה את הרגעים הכי חלשים בסרט. דווקא מערכת היחסים בין בלה ואדוארד - היא בת 16, הוא בערך בן 100 שנתקע בגיל 17 (כדי שלא נאשים את הסרט בפדופיליה) - שאמור לגרום לבנות ה-14 להאיץ פעימות לב, הוא החלק שמטופל הכי יפה. אבל בשביל זה, מי צריך ערפדים?
למעשה, קשה להאמין ש”דמדומים” הוא תוצרת 2008. השילוב בין ערפדים ותיכון כבר הגיע לשכלול מבריק ב”באפי”. ספין אוף קולנועי של באפי ואנג’ל, בבימוי ג’וס ווידון, היה יוצא פי אלף יותר מצחיק, מפחיד, רומנטי וסקסי מ”דמדומים”. וסיפור על תלאות האהבה הראשונה, כשהנאהבים המהוססים הם בן אנוש ובין ערפד? ראינו את זה מוקדם יותר השנה בסרט השבדי “הכניסו את האדם הנכון” (שהוקרן בפסטיבל ירושלים). “דמדומים” הוא קוביית טופו לעומת הסטייק העסיסי שהיה הסרט המבריק ההוא.
ועכשיו, שלושה שבועות אחרי בכורת “דמדומים”, ורגע לפני שמתחילים לעבוד על סרט המשך, הארדוויק פוטרה. מעניין למה. האם המפיקים מאוכזבים מ-150 מיליוני הדולר בהכנסות? האם הם האמינו שלסרט היה פוטנציאל הכנסות גבוה יותר ושהארדוויק פספסה? או שיש שם משהו אחר? ואם כבר מפטרים אותה למה לשכור מישהו כמו כריס וייץ לרשת את מקומה? למה לא לתת לתומס אלפרדסון, הבמאי של “הכניסו את האדם הנכון”, לעשות את הספתח ההוליוודי שלו? למה לא לפנות לג’וס ווידון? למה לא לתת לבמאים אחרים, אמיצים יותר. אולי כי האידאולוגיה של מאייר - שמשתמשת בערפדיה כדי לקדם תפיסת עולם של “בלי סקס לפני החתונה”, ובכך מציבה אלטרנטיבה לערפדים מלאי הזימה של “דם אמיתי” ב-HBO - מרתיעה יוצרים שמבינים שערפדים הם דימויים לאיבוד השליטה, ולא להתאפקות במשך מאה שנה.

והנה, ויה סלאשפילם, קריקטורה על העניין:

להמשך קריאה »

המוסד - סוכנות הביון הישראלית - ימשיך לככב בסרטים זרים. אחרי “ללכת על המים”, “מינכן” ו”החוב”, בשנה הבאה אנחנו צפויים לקבל את הרימייק האמריקאי של “החוב”, בבימוי מתיו ווהן, והנה מגיע עוד סרט מוסד: “הוליווד ריפורטר” מדווח הלילה שגיא נתיב וארז תדמור (”זרים”) כותבים סרט על סוכני המוסד ופרשת יוסל’ה שוחמכר מתחילת שנות ה-60. אלן גולדמן (”אדית פיאף - החיים בוורוד”) יפיק את הסרט והוא מתכנן להתחיל צילומים באביב. תדמור ונתיב עשויים גם לביים.

=======

להמשך קריאה »

מכיוון ש”רייצ’ל מתחתנת” הוא סרט בו הדמויות עסוקות כל הזמן בלעשות אנליזה האחת לשנייה, אני רוצה לרגע לנסות לנתח את התסריטאית, ג’ני לומט. בסרט שלה לשתי הגיבורות יש – בין שאר הבעיות – גם תסביכי אבא. אז מה זה אומר שאת בתו של אחד הבמאים הכי מפורסמים באמריקה אבל את לא חושבת לרגע לתת לאבא שלך לביים את התסריט שלך? ג’ני לומט, בתו של סידני לומט, היא מורה לדרמה בחטיבת ביניים שכבר 13 שנה מנסה להתעסק בתסריטאות (על פי הראיון הזה). “רייצ’ל מתחתנת” הוא התסריט הראשון שלה שמופק, ולומט בחרה בג’ונתן דמי כבמאי.

על פניו זה מאותם תסריטים שעובדים על דפוס מוכר: משפחה מתכנסת לרגל אירוע, ובמשך כמה ימים סיר הלחץ המשפחתי של הדחקות, הסתרות ושקרים מגיע לנקודת רתיחה. ברגע זה ממש תוכלו למצוא את המבנה הנראטיבי הזה בבתי הקולנוע ב”שבעה”, “סיפור חג” ו”הגרגר והדג”. בפרדיגמה האמריקאית, “רייצ’ל מתחתנת” מתכנס למשבצת האינדי שסרטי דינמיקה משפחתית חומצתית כמו “לסגור מעגל” ו”מרגו בחתונה” מילאו בשנה שעברה. סרטים שהמבקרים האמריקאים אוהבים אבל המפיצים הישראליים שונאים. (ותגידו, מה עושים איתם? אי אפשר להפגין? למחות? להגיש בג”ץ? מה יהיה הסוף עם זה שהמפיצים בארץ גונזים סרטים בלי לדפוק חשבון לאף אחד?).

להמשך קריאה »