“אננס אקספרס”

על “זאק ומירי עושים פורנו” כתבתי כאן לפני עשרה ימים. אבל בגיליון “פנאי פלוס” האחרון זעפתי למה “זאק ומירי” הסימפטי הופץ בשעה ש”אננס אקספרס” המופתי, עם תסריט ובימוי עשירים בטונות של הברקות (ועם אותם שחקנים!), נגנז. עיניים להם ולא יראו, אה?

להמשך קריאה »

סוף שבוע מסובך מאוד.

בשנה האחרונה גיליתי את עולמם של שלוחי חב”ד במזרח. הכרתי לא מעט מהם, והתיידדתי עם כמה. התאהבתי בהם ובעולמם קשות. לכן, למרות של הכרתי את גבי ורבקה הולצברג, ולמרות שמעולם לא הייתי בהודו, אני מרגיש שאני כן מכיר אותם. ומכיר היטב את הבית שהם הקימו וניהלו. לכן אני בסוג של הלם. שוק. אבל.

ויש גם את גדעון גכטמן, שנפטר ביום חמישי. הבן שלו היה חבר טוב שלי בימי הלימודים בחוג לקולנוע. שנינו מראשון ונסענו הביתה יחד לא פעם. הוא היה אחד משני הנוסעים הקבועים במכונית המוות השחורה שלי. והוא נפטר לפני כעשור. ועכשיו מת גם אביו, שהיה אמן שאת עבודותיו מהשנים האחרונות אהבתי מאוד.

להמשך קריאה »

עכשיו סיימתי את דברי ההקדמה להקרנת “A.I, אינטליגנציה מלאכותית” בסינמטק הרצליה. מי שלא הגיע, הנה הדיון שלי בסרט. ומי שהיה, זה המקום להצטרף לשיחה, אחרי סוף ההקרנה. שריינו כבר את החודש הבא - 26.12, ב-14:00 - אז אקרין את “קונטקט” של רוברט זמקיס. אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, וסרט בעל נקודות השקה מסוימות ל”A.I”, ובכלל לקולנוע של ספילברג.

= מכאן ספוילרים בשפע ל”אינטליגנציה מלאכותית” =

סטנלי קובריק התחיל לעבוד על עיבוד לסיפור של בריאן אולדיס “צעצועי-על מחזיקים מעמד עד סוף הקיץ” די בסמוך לפרסום הסיפור בסוף שנות הששים. אבל היתה לו מחשבה:
להמשך קריאה »

זוכרים? מחר ב-14:00 נפגשים בסינמטק הרצליה להקרנת “AI” בעותק 35 מ”מ. אני נושא מילות פתיחה. ואז הסרט. כל הפרטים, מחירים, מי ומה, וגם התחלה של דיון עסיסי על הסרט: כאן.

באים?

ראשי לא בקולנוע הבוקר אלא כאן, שם אני מרפרש כל דקה לשמוע דיווחים ובטני מתהפכת. אני לא מכיר את גבי ורבקה אבל מכיר ואוהב שני חברים טובים וקרובים שלהם, שהתארחתי אצלם והתארחו אצלי. אני מודאג נורא. אנסה להתמקד במחשבות טובות.

את “חומר למחשבה”, שיוצא היום בבתי הקולנוע, ראיתי לפני 15 חודשים בפסטיבל ירושלים. הסרט, מאז, די התאדה ממוחי. אני זוכר אותו כברדק אטומי, אבל עם כמה רגעים מוצלחים של הומור וכאוס. האווירה הספונטנית של ההפקה והצילומים מצאו חן בעיניי, אבל היה בסרט גם משהו מאוד מאוד מיושן בהומור שלו. אני זוכר גם שראיתי באותו פסטיבל את לירון לבו בשני סרטים בעלי סגנון מאולתר דומה: “חומר למחשבה” ו”זרים”. חיבבתי אותו הרבה יותר ב”זרים”. ב”חומר למחשבה” לא הבנתי את הדמות שלו. ובכלל, השילוב בין רגעים של מצוקה שאמורה לייצר רגש אמיתי מול רגעי הפארסה שאמורים להיות קומיים - והסרט הרי מנסה להיות סרט מסע סטלני (ה”אננס אקספרס” הישראלי?) - עובד לא טוב. את “זרים”, שראיתי באותו שבוע, אני זוכר הרבה יותר טוב, וזה סרט שאני מעריך. “חומר למחשבה” תויג אצלי בראש כגחמה - ועוד אחת לא באמת מעיזה להעז וללכת עד הסוף - ודי התאדה.
איתן, שראה אותו לפני חצי שנה, התעמק בסרט הזה הרבה יותר ממני.

הו, זה חביב מאוד מאוד. זה לא טריילר, זה לא פוסטר. זה… טוסטר? (באולפני סוני, שהכינו את זה קוראים לזה “מושן פוסטר”. מוסטר בקיצור?) מעניין איך יתלו את זה ליד הקופות. קיפצו פנימה להבין על מה אני מדבר (ותודה לאריק ליטוין על הלינק במייל):

להמשך קריאה »

כמעט 20,000 צופים ראו בסוף השבוע האחרון את “גוף של שקרים” בארץ.

===========

ג’ון מייקל הייז, התסריטאי שכתב להיצ’קוק את “חלון אחורי”, “לתפוס גנב”, “הבעיה עם הארי” ו”האיש שידע יותר מדי”, מת לפני שבוע בגיל 89. ה”טיימס” הלונדוני מספיד.

==========

להמשך קריאה »

שלושה אנשים שונים שלחו לי את הלינק הזה אתמול אחרי הצהריים אבל אני הייתי עייף ועסוק ואידיוט מדי כדי להעלות אותו, למרות שמדובר בסיפור מדהים. הידד לרני גרף שהקדים אותי ופרסם את זה בתגובות אמש. הנה, באיחור אידיוטי, ההבלטה שלי.

להמשך קריאה »

אני ממשיך לנסות לסקר בימי שלישי כותרי די.וי.די חדשים. והיום: “נבחרי תחרות וולג’ין לסרטים קצרים, 2008 ” בהוצאת האוזן השלישית.

זו מהדורה רביעית למיזם של האוזן השלישית שמנסה לקבץ מדי שנה את הסרטים הבולטים של תחרות וולג’ין. וכך, על המדף שמכיל את כל הקטלוגים של פסטיבלי ירושלים הקודמים, מתחילים להתקבץ גם המארזים האלה שמציגים את המיטב שביצירות הביכורים וסרטי הסטודנטים. אם הפרויקט הזה ימשך, תוך שנים בודדות יהיה כאן לא רק ארכיון סרטי ביכורים נגיש להפליא, שאפשר לנהל סביבו דיון, אלא גם פרקי מבוא ליצירות של הבמאים שבעשור הקרוב אמורים להביא לנו את סרטי הבכורה הארוכים שלהם. מצד שני, יש למארזים האלה גם מימד מחייב: יוצר מבטיח שסרטו נכלל באסופה יידע שיש מי שמחכה לו, ושאם יתמהמה עם בכורתו הקולנועית - לטובת עבודה בריאליטי, פרסומות, עיתונות או מכירת מכוניות - יהיה מי שישאל אותו “לאן נעלמת”. ואולי הצד המדרבן של המיזם הזה הוא החשוב ביותר בו.
דבר נוסף: עצם קיומה של אסופה כזאת יוצא מנקודת מוצא, מעניינת לכשעצמה, שהמבחר המוצג בתחרות וולג’ין הוא המשמעותי ביותר מבין שאר המבחרים שנארזים במהלך השנה בפסטיבלים ואירועים שונים. אני נוטה להסכים עם הקביעה הזאת, אבל תוהה האם זה ימשיך ככה. אם האסופה מציגה את המיטב מוולג’ין, שבעצמו מציג את המיטב של הקולנוע הקצר בארץ (סטודנטיאלי או עצמאי) קצת חבל שהדי.וי.די יוצא בנובמבר, ארבעה חודשים אחרי הפסטיבל. אם, לעומת זאת, יהפכו האסופות האלה לסיכום השנה בקולנוע הישראלי הקצר, הרי שהקרבה של הוצאת הדיסק לדצמבר/חנוכה/סוף השנה האזרחית, הגיוני יותר, וגם יאפשר לאנשי האוזן לכלול שם סרטים שאנשי ועדות המיון של וולג’ין פספסו (או שסתם לא היו גמורים בזמן והלכו לחיפה). מה שאני אומר הוא כזה: תוך מספר שנים, ובעבודה עקבית ומסורה, להיות אחד מעשרה סרטים הנכללים באסופת הדי.וי.די השנתית של האוזן השלישית עשוי להיות פרס וכבוד משמעותיים יותר מאשר להתחרות (ואף לנצח) בוולג’ין.

עשרה סרטים באסופת 2008. 12 דקות הקצר שבהם, 36 דקות הארוך. ואין ספק, הסרט המקסים ביותר הוא גם זה שזכה בפרס הגדול בירושלים. “עובר ושב” של גור בנטביץ’ הופק באופן עצמאי לגמרי, בצוות של 3-4 אנשים בלבד, בספונטניות של רגע, והתוצאה חיננית מאין כמוה. ב-12 דקות המתארות כמה שעות בחיי זוג, נפרסת מערכת יחסים שיכולה להכיל חיים שלמים. זה נשמע כמו סיפור קצרצר של מירנדה ג’וליי אבל עשוי בסגנון חופשי, משוחרר וסוחף מאוד שקשה שלא לסמפט. חבל לי שאין את הסרט און-ליין, כי ממש מתחשק לשלב אותו כאן ושתצפו בו. הוא מושלם לצפייה ספונטנית באינטרנט, ועושה מצב רוח טוב.

להמשך קריאה »