הו, התחלנו. אתמול בבוקר העירה אותי מפיקה מהתוכנית של לינוי בר גפן ברדיו 99 והעלתה אותי לשידור לדבר על המועמדויות לפרס אופיר. שם בשידור בר גפן שאלה אותי אם זה נכון ששלושה מהסרטים המועמדים בכלל לא יכולים להתחרות באוסקר הזה. עניתי שזה לא נכון. היא אמרה שהיה כתוב באחד העיתונים שהם לא עומדים בתקנון. עניתי שלא ראיתי אבל זה נשמע לי קשקוש מוחלט. ואז בהמשך היום עלה בנרג’ האייטם הזה. קראתי אותו ומילמתי שוב: “קשקוש מוחלט”. חוסר הבנה טוטאלי.

אבל לפני כן: עצם העובדה שהשאלות האלה מתעוררות מוכיחה את מה שאני אומר שנים - השיטה של האקדמיה הישראלית לא עובדת. אם חברי האקדמיה רוצים לדעת איזה מהסרטים המועמדים כשירים להתחרות באוסקר לפני שהם מצביעים הרי
להמשך קריאה »

את מוריסי ראיתי בפעם הראשון בקיץ 1991 בבריקסטון אקדמי ליד לונדון. קריירת הסולו שלו היתה ממש בראשיתה ואני הייתי המום שהוא לא ביצע בהופעה ולו שיר אחד של הסמיתס (בדיעבד הבנתי שזה היה כנראה קשור לסכסוך תמלוגים בינו ובין שאר חברי הלהקה, סכסוך שיושב כמה שנים אחר כך). אבל בהופעה היה אירוע אחד שנחרט בזכרוני: באחד ההדרנים ניסה מעריץ לזנק לבמה, אבל אנשי בטחון גברתנים בלמו אותו. מוריסי - מוז בקרב מעריציו ממנצ’סטר - הפסיק את ההופעה וירד מהבמה. כעבור כמה דקות הוא חזר לבמה לבד וכעוס וניגש למיקרופון. הייתם מצפים שכאן תגיע גערה כלפי המעריצים שמתבקשים לכבד את הספייס של האמן ולהתנהג יפה ולא להשתולל. במקום זאת פנה מוריסי למנהלי האולם ומארגני האירוע ואמר שהוא לא מוכן שהשומרים יפגעו במעריצים, ושעד שהם לא יתודרכו שלא לזנק על הצופים הוא לא ימשיך. כמה דקות אחר כך, לקול תשואות המעריצים, הוא חזר.

17 שנים אחרי. מודה שהייתי ספקטי, כמו לא מעט מבני דורי. הוא הזדקן, הוא השמין, האלבום האחרון שלו לא היה משהו. אבל דבר אחד היה ברור בהופעה של מוריסי אתמול, מהרגע הראשון: לא ראיתי עוד הרבה רוקרים, סטארים, כוכבי רוק בסדר גודל של איצטדיונים, שכל כך דואגים לקהל שלהם, למעריצים. מוריסי מקשיב לקהל שלו, מתעניין בו. לא סתם פונה אליו, אלא מגיב אליו. לא במילים, בשפת גוף, במחוות, ברגש. במשך ההופעה החזיקו כמה ממעריציו שלט, מצד ימין של הבמה, ועליו כתוב “You Are Our Light That Never Goes Out”. בסיום ההופעה, רגע לפני חצות, שעה וחמישים דקות אחרי תחילתה, הוא חזר לבמה עם נגניו, לקח את השלט, החזיק אותו ופנה לקהל ואמר “האור האמיתי שלעולם לא כבה הוא אתם”. הרגשתי כנות אמיתית בדבריו. וכשהוא המשיך משם לשיר את השיר ההוא, המופלא, של הסמיתס שהשלט הוא הפראפרזה עליו, הגיעה התרגשותי לשיא (כאן הוא בקליפ שביים דרק ג’רמן). זו היתה אחת ההופעות הנפלאות שראיתי מימיי. כולל ההיא מבריקסטון אקדמי.

הנה כמה תמונות שצילמתי בטלפון סלולרי:

להמשך קריאה »

יום של כותרות ורשימות. הנה עוד אחת.

“האביר האפל” הכניס בשלושה ימים 1,716,157 שקלים. הוא גם היה הסרט הכי מבוקש באולמות עם ממוצע של 1,750 כרטיסים לעותק. “קונג פו פנדה” חוצה ברגעים אלה את קו 200,000 הכרטיסים, בסך הכל הסרט השני השנה שעושה את זה (אחרי “סקס והעיר הגדולה”, שעשה את זה בשבוע שעבר). והנה המחשה לאידיום האמריקאי “סרט עם רגליים”: “איים אבודים” ו”הנקוק” יצאו באותו יום. ל”הנקוק” היתה פתיחה סופר חזקה, ומאז הוא נחלש ונחלש, וכתוצאה מכך הוא גם מוקרן בפחות ופחות עותקים. “איים אבודים”, לעומת זאת, שומר על מספר עותקים די יציב והירידות שלו מינוריות. הוא עדיין נע באיזור ה-20,000 כרטיסים לסופשבוע. “איים אבודים” ירד השבוע בשבעה אחןוז בהשוואה לסוף השבוע שעבר, אבל “הנקוק” ירד ב-29 אחוזים. הירידה הכי גדולה השבוע היא של “מבוקש” שצנח ב-40 אחוז בהשוואה לסוף השבוע שעבר. “לפגוש את דייב” התחיל בינוני בשבוע שעבר וקרס טוטלית השבוע עם ירידה של 39 אחוז.

אלה הנתונים הרשמיים של מכירות הכרטיסים בסוף השבוע האחרון בישראל:

להמשך קריאה »

פסטיבל ונציה פרסם בצהריים את רשימת הסרטים במסגרות הרשמיות. הפסטיבל, שאף פעם לא היה מאוד נדיב לסרטים ישראליים, כולל רק את אבי מוגרבי כנציג הקולנוע המקומי עם סרטו Z32. אבל חוץ מזה: הפתעות בשפע. “המתאבק” של דארן ארונופסקי, “פוניו על הצוק” של הייאו מיאזאקי, “אכילס והצב” של טאקשי קיטאנו. והכי מסקרן: “זוחלי השמיים” של מאמורו אושי (”"Ghost in the Shell”). וחוץ מזה: ז’אנג קיה-ז’ה (שדי נמאס לי ממנו. הוא הפך לקים קי-דוק. נדמה שאין פסטיבל בשנתיים האחרונות שלא היה בו סרט שלו), אנייס ורדה, פופי אוואטי, פרזן אוזפטק, אבאס קיארוסטמי, מריו מוניצ’לי. ועוד ועוד ועוד. סרט הפתיחה, כפי שכבר פורסם בעבר, הוא “לקרוא ולשרוף” של האחים כהן.

סרטו של מוגרבי, מוגדר על ידו כ”טרגדיה תיעודית מוזיקלית”. הסרט, שאורכו 81 דקות והוא מוצג ב-35 מ”מ עוסק ב(לשון התקציר של מוגרבי עצמו) “חייל לשעבר שהשתתף בפעולת נקמה שבה נרצחו שני שוטרים פלסטינים מחפש מחילה על מה שעשה. החברה שלו חושבת שזה לא כל כך פשוט ומעלה שאלות איתן הוא לא מסוגל עדיין להתמודד. החייל מספר ברצון על הפעולה שהיה מעורב בה, הוא מוכן להצטלם ובלבד שזהותו לא תיחשף. הבמאי של הסרט מתמודד עם השאלה כיצד להסתיר את זהותו של החייל מבלי לאבד את הבעות פניו. תוך כדי הוא מתמודד עם שאלות ביחס ליושרה הפוליטית והאמנותית שלו עצמו”.

מתוך סרטו של אבי מוגרבי

הנה הרשימה המלאה של סרטי פסטיבל ונציה:

להמשך קריאה »

הנה הם: המועמדים לפרס אופיר, בשנה מעניינת במיוחד. שנה עם מגוון רב של סרטים, ואופיה המתגבש של האקדמיה מתחיל לאט לאט להיחשף. המועמדות ל”כמו אבא שלך”, לסרט הטוב ביותר, למשל, מאוד הפתיעה אותי. סרט מתוק מאוד, אבל עצם הכללתו בין החמישיה אומרת יותר על קהל הבוחרים מאשר על הסרט. הנוכחות החזקה של “עץ לימון” ו”סוף שבוע בתל אביב” בקטגוריות הנוספות היא עדות לכך שחברי האקדמיה אוהבים סרטים שנראים כמו סרטים. קרי סרטי קרנות, לא שום דבר בעל ניחוח ניסיוני, בוסרי או עצמאי.

כמה אבחנות מהירות לפני שאשב לנתח את המועמדים ולהתחיל להרהר מי הולך לזכות:

- “איים אבודים” מוביל עם 14 מועמדויות (הוא מועמד בכל אחת מהקטגוריות המיועדות לסרטי עלילה + מועמדות כפולה בשחקן משנה).
- “שבעה” אחריו עם 13 מועמדויות (חסרה לו מועמדות על המלחין + מועמדות כפולה על שחקנית ראשית).
- “ואלס עם בשיר” עם שבע מועמדויות (שזה כמעט המקסימום לסרט שאין שחקנים או עיצוב תלבושות, ושהמלחין שלו סקוטי. עם זאת, אין לי מושג איך הוא מועמד על צילום. בסרט שאפעס, אין בו צילום).
- משה איבגי מועמד לשלושה פרסים (שניים כשחקן ראשי, אחד כשחקן משנה).
- רונה דורון מועמדת לשלושה פרסים (כולם בקטגוריית עיצוב התלבושות).

לגבי פרס הצילום. כידוע, “ואלס עם בשיר” הוא הפייבוריט שלי לזכייה ואני שמח בכל מועמדות שלו. אבל המועמדות בקטגוריית הצילום פשוט לא ברורה לי. למה מפיקי הסרט שיבצו אותו שם, ברור לי. הם ניסו להשיג כל מועמדות אפשרית. למה בחרו בו חברי האקדמיה, גם ברור לי. אם הוא שם, אז למה לא. ממילא היה מחסור שצלמים ישראלים, שכן לא מעט סרטים צולמו על ידי צלמים זרים שלא יכולים להיות מועמדים.
אבל איך המועמדות הזאת אושרה על ידי הנהלת האקדמיה? הרי לא משנה כמה תתפלפלו האם ל”ואלס עם בשיר” יש או אין דה-פקטו צילום, הרי שהקרדיט של יוני גודמן בסרט הוא “במאי אנימציה” ולא “צילום”. החפיפניקיות התקנונית של הנהלת האקדמיה פשוט מוציאה אותי מדעתי. היה נכון יותר לתת את המועמדות לפרס הבימוי של “בשיר” לפולמן ולגודמן במשותף.
(והחוצפה של האקדמיה להתגאות, בקומוניקט שהיא הוציאה אחרי מסיבת העיתונאים, במועמדות של “בופור” באוסקר האמריקאי כאחד מהישגיה השנה, סרט שהגיע למועמדות הזאת על אפה ועל חמתה של האקדמיה, היא רוויזיוניזם היסטורי לשמו).
לעומת זאת, המועמדות של דוד פולונסקי לפרס העיצוב האמנותי מוצדקת מאוד, ולדעתי הוא גם יזכה בקטגוריה הזאת. בפרס הצילום ממילא יזכה ירון שרף על “שבעה”.

הנה הרשימה המלאה של כל הסרטים והאנשים המועמדים. מי הפייבוריטים שלכם? ואם אתם חברי אקדמיה, אל תהססו לשתף כאן בתגובות במי אתם בוחרים:

להמשך קריאה »

מהשעה 18:00 הבלוג מעתיק את משכנו לגני התערוכה, להבין מה אוכלים במופע פארק של צמחוני. מוריסי מתוכנן לעלות ב-21:30. ועד אז, הנה שני קטעים לחימום האווירה.

1. מתוך ההופעה היחידה שלו באנגליה הקיץ, בהייד פארק לפני 15 יום (4 ביולי), “The First of the Gang to Die” מתוך “You Are the Quarry”:

להמשך קריאה »

בשעה 11:00 תתחיל בבית סוקולוב מסיבת העיתונאים להכרזת המועמדים לפרסי אופיר. לצערי אני נמצא בפגישה בצד אחר של העיר ואהיה מנוטרל מאינטרנט לפחות בשעה הקרובה. הראשון שיעלה כאן לתגובות את המועמדויות יזכה ב”היפ היפ הוריי” מצידי ולמעמד יקיר הבלוג ליממה.
השנה נתבקשו חברי האקדמיה לבחור רק מועמד אחד בכל קטגורייה, כשחמשת הזוכים במירב הקולות יעלו לשלב ההצבעה הבאה. בשנה שעברה, וכמו ברוב שיטות ההצבעה המקובלות, הדרישה היתה לבחור חמישה מועמדים. בשיטה שהונהגה השנה לא אתפלה למצוא לא מעט מועמדויות עם תיקו בהן, כלומר קטגוריות בהן יש ששה או אפילו שבעה מועמדים סופיים, במקום חמישה. אם הייתי יכול להגיע למסיבת העיתונאים, ואם המצב הזה אכן יתממש, הייתי שואל את מארק רוזנבאום, יו”ר האקדמיה, ואת אילנה שרון, המנכ”לית, ואת כל חברי ההנהלה, למה הם מנסים מדי שנה לחבל בטקס, שיש לו פוטנציאל להיות מותח וחגיגי ולא מכעיס וקטנוני.
אבל נראה, אולי הכל ייצא בסדר בסוף. אם כי, כשזה מגיע לאקדמיה, התרגלתי לצפות לרע.

היום בגני התערוכה, לפני מוריסי: הניו יורק דולז. סולן הלהקה - והאחרון שנשאר עומד מההרכב המקורי - הוא דיוויד ג’והנסן, שגם עשה כמה גיחות קטנות למשחק ב”נשואה למאפיה”, “אוז” ו”Scrooged”. אבל בין לבין הוא גם המציא את עצמו מחדש כזמר קברטי בשם באסטר פוינדקסטר. ובתור פוינדקסטר, ולא בתור בובה ניו יורקית, הוא זכה ללהיט הכי גדול שלו: “הוט הוט הוט” שכיכב בלא מעט פסקולים של סרטים וסדרות.

להמשך קריאה »

ככל הידוע לי הפתיחה הכי גדולה לסרט בארץ עד כה השנה היתה ל”סקס והעיר הגדולה” שמכר בסוף השבוע הראשון שלו 41 אלף כרטיסים. עכשיו כנראה שבאטמן שבר את השיא. על פי יחצני ג.ג נמכרו 53,000 כרטיסים ל”האביר האפל” בסוף השבוע בארץ. מתוכם 3,748 נמכרו לאיימקס בקרית ביאליק.

אני מקווה שמחר יהיו בידיי המספרים המדויקים והסופיים.

אני חסיד גדול של איימקס. מסך ענק, סאונד בומבסטי, אין הפסקה. ככה צריך לראות סרטים. לכן, כשזה מגיע ל”האביר האפל” אני מתלבט: האם צריך לראות את הסרט באיימקס או לא? פיטר מ”סלאשפילם” טוען שזו הדרך היחידה לראות את הסרט, גם אם צריך לנסוע מאה קילומטר די לעשות את זה. אני לא בטוח כל כך.

למה כן:

להמשך קריאה »