פסטיבל סרטי הסטודנטים ייפתח הערב. דיווחים מטקס הפתיחה יתקבלו ברכה (אני אהיה באיאן בראון). ואל תשכחו שלקוראי “סינמסקופ” יש אפשרות לקבל כרטיס חינם על כל כרטיס שאתם קונים בקופה (פשוט הדפיסו את הקופון שכאן).

הייתי היום בסינמטק ירושלים וגיליתי שלושה דברים: א. בשעה טובה יש שם סוף סוף אינטרנט אלחוטי. ב. השירות והאוכל ב”לבן”, המסעדה שבסינמטק, נהדרים כשאין פסטיבל. ג. אני לא רואה סיכוי שהאגף החדש של הסינמטק יהיה גמור עד פתיחת הפסטיבל בעוד 40 יום. אם אנשי הסינמטק, או קבלן הבנייה, יודעים משהו אחר על לו”ז הבנייה, אשמח לעידכון.

אבל עד פסטיבל ירושלים יש לנו שבעה פסטיבלים לצלוח בחודש הקרוב. הנה, מתוך גיליון “פנאי פלוס” האחרון, ריכוז של כולם. שכחתי משהו?

להמשך קריאה »

איך קרה שבסוף שבוע אחד עולים שלושה סרטים ישראליים? האין זה הדבר המטופש ביותר, מבחינה שיווקית? הנה, בכל אופן, ביקורתי על “חסר מנוחה” של עמוס קולק, סרט שאם ייכשל בקופות (מה זאת אומרת “אם”?) יוצריו יוכלו לתרץ את זה בכך שבאותו סוף שבוע יצאו - בלי שהם ידעו מזה - עוד שני סרטים ישראליים וגזלו להם את הקהל. ולא כי, חלילה, סרטם פשוט לא היה טוב (או כי ממילא כל הקהל רץ ל”סקס והעיר הגדולה”).

להמשך קריאה »

אן תומפסון מסכמת את פסטיבל קאן. מה הסרטים הכי טובים שהיא ראתה? “איל דיבו” של פאולו סורנטינו בראש. “סינקדוכה, ניו יורק” של צ’רלי קאופמן אחריו. “רעב” של סטיב מקווין” שלישי. “ואלס עם בשיר” של ארי פולמן רביעי.

הלינקולן סנטר חוגג יום עצמאות 60 לישראל ומקדיש את השבוע הקרוב להקרנת מקבץ סרטים ישראליים שאצר ריצ’רד פניה, מנהל אגודת הקולנוע של הלינקולן סנטר ופסטיבל הקולנוע של ניו יורק. ב”ניו יורק סאן” מתראיינים פניה, ג’יי הוברמן ודוד אופק על הקולנוע הישראלי והסיבות לרנסאנס שלו בעשור האחרון.

להמשך קריאה »

הארווי קורמן, שגילם את הדלי למאר ב”אוכפים לוהטים”, מת אתמול בגיל 81. הוא מצטרף לסלים פיקנס (איתו בסצינה למטה), מדלן קאהן (ליליאן פון שטופ) וקליבון ליטל. מל ברוקס וג’ין וויילדר עוד חיים, יבדל”א.

להמשך קריאה »

אמש בקולנוע: 22:00, יס פלאנט, אולם 6. הפעם הראשונה שאני רואה את האולם מלא מאז “שודדי הקריביים 3: סוף העולם”. “סקס והעיר הגדולה”, הסרט. או המיני סדרה. שעתיים ורבע מפרכות ונטולות חדווה. בגלל שאני מבקר סנוב שלא יודע להעריך בידור שנועד לקהל הרחב הנה התרשמות ממה שקרה סביבי: אשתי מוסרת שהיא נהנתה מהסרט. הקהל, שהיה ברובו (אך בהחלט לא כולו) נשי, נראה מסונכרן לסרט והלך איתו. אבל שמתי לב גם לזה: היה רק פרץ צחוק גדול אחד במשך כל הסרט (כששרלוט פוגשת את מיסטר ביג לקראת הסוף ויש פיי-אוף להבטחה מאמצע הסרט). ושלושה-ארבעה צחקוקים רנדומליים. וזה במשך שעתיים ורבע מקהל שנראה לי שהיה מסור לסדרה (שנאלץ להתמודד עם בדיחות “אמריקן פאי” ובן סטילר כמו שילשוליה של שרלוט והכלב ההיפר-אקטיבית מינית של סמנתה - “סקס אנד דה שיטי” הופך כאן לשם מתאים יותר). איך יגיב לכל זה קהל מזדמן, שעבורו מיועדות כותרות הפתיחה, שמציגות בקריינות ובקטעים מהסדרה את אירועי השנים האחרונות? יהיה מעניין לגלות. דומני שבעוינות.
אני חשבתי שהסרט איום ונורא. לא סרט כלל. אין בו שמץ של קולנוע. אך הוא שיעור חשוב לעתיד על ההבדל - העלילתי והצורני - בין קולנוע וטלוויזיה (או לפחות איך אני חושב שהבדל כזה צריך להיראות). כל דמות שנראתה חיננית בסדרה הנמשכת 28 דקות לפרק נראית, כשהיא מוגדלת ל-135 דקות, וללא יכולת זפזופ, ריקנית להחריד. הקומדיה התאדתה מ”סקס והעיר הגדולה”, כמו גם יכולת האבחנה השנונה של הסדרה על מערכתיחסים ויחסי הכוחות בין המינים בניו יורק המפונקת, והסרט בעיני מתאר מציאות שהיא לא פחות עגומה ועצובה מזו המתוארת בכל סרט של האחים דארדן.
“סקס והעיר הגדולה” הוא סרט פורנו. אבל לא של סקס, אלא של מעצבים. ההתענגות של הסרט על בגדי ונעלי מעצבים, באופן שאין לו שום קשר לעלילה (או חמור יותר: האופן שבו לשמלה של ויויאן ווסטווד יש השפעה לא רק על העלילה אלא על מערכות השיקולים של גיבורת הסרט), נראית כמו פטישיזם ריקני לשמו. כמו אלה שקונים את “ווג” בשביל הפרסומות ולא בשביל תכני המערכת. ואחת לעשרים דקות בערך, העלילה עוצרת לצורך התענגות כמעט אירוטית על איזשהו פרופס מעצבים. הו, נדמה לי שהרגע קטילתי שלחה אל הקופות עוד כמה אלפי צופים פוטנציאליים, שעבורם “סקס והעיר הגדולה” אינו סט כלל אלא כרטיס ל-window shopping. אלוהים, כמה שאני שונא window shopping.
יאמר לזכותו שהסוף שלו ראוי ומוצדק ועושה איזשהו חסד לסדרה ולז’אנר שמנסה למצוא איזון בין איזשהו ייצוג של מציאות של דור בנות הארבעים פלוס שהלך לאיבוד בתוך שאפתנותו וחלומותיו ובין האגדה והפנטזיה שהדור זה, למרות הקוואזי-פמיניזם-הממותג שלו, עדיין חולם עליו. למרות שהדמויות עושות את זה, לפחות הסרט לא בוגד בהן.
בסופו של דבר, סבלתי בסרט כמעט כמו ב”שודדי הקריביים 3: סוף העולם”. מה שאומר שבארץ, כפי שהערכתי בתחילת עונת סרטי הקיץ, יש סיכוי טוב שהסרט הזה יהפוך לשובר קופות (200,000 צופות לפחות). הסרט יצא בארץ ב-30 בתי קולנוע (יותר מ”אינדיאנה ג’ונס”) כך שכל מספר שהוא פחות מ-35-40 אלף צופות בסוף השבוע הראשון בארץ יהיה קטסטרופה מסחרית. אבל אותי יותר מעניין לראות האם הקהל האמריקאי יאכל את זה.

ויה ג’ף וולס: זה די שנון. מישהו לקח את הפסקול של “מנהטן” וסצינה מתוך “החבובות כובשות את מנהטן” וחיבר וקיבל את: החבובות כובשות את “מנהטן”

הביקור הצפוי של ז’אן-לוק גודאר בישראל, כאורח פסטיבל הסטודנטים, הוא אחד האירועים הקולנועיים הגדולים של השנה. יודעים מה, אולי אפילו בתולדות המדינה. מדובר, לטעמי, ביוצר החי החשוב והמשפיע ביותר בתולדות הקולנוע, מהפכן אמיתי, משורר, פילוסוף.
ועכשיו שהסטודנטים הצליחו לשכנע את גודאר להגיע (ככל הידוע לי, זהו ביקורו הראשון בישראל), יש להם שנתיים לשכנע גם את וודי אלן לבוא לפסטיבל הבא שיתקיים ב-2010. גם אלן מעולם לא היה בישראל. והנה, בסרט קצר של גודאר בן 25 דקות מ-1986, הפעם הראשונה בה הוא הולך לפגוש את וודי אלן.

התוכנייה נמצאת כאן. את הקופון הדפיסו מהבלוג מהלינק למטה. גשו לקופת הסינמטק לקנות כרטיס להקרנות בתחרות הישראלית או הבינלאומית ותקבלו כרטיס נוסף חינם.
ויש בונוס: עשרת הראשונים שיזדרזו לקופות יקבלו חינם (רק אם ירצו, לא בכוח) כרטיס למפגשים עם ג’ון סיילס (שני, 20:00, אני מנחה) או חוליו מדם (שלישי, 20:00, פבלו אוטין מנחה).
מה הקאץ’? אמממ… אין קאץ’. אה, רגע, יש: אחרי ההקרנה אתם חוזרים הנה ומדווחים מה ראיתם, איך היה, מה קרה, מי ראיתם, איזה סרטים היו, איך הם היו. כמו שצריך, בלי קמצנות.

“אינדיאנה ג’ונס וממלכת גולגולת הבדולח” מכר בישראל 32,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון לצאתו. שזה, על פי מפיציו, הפתיחה הגבוהה ביותר השנה בארץ. ועכשיו יהיה צריך לראות: האם בנות “סקס והעיר הגדולה” יעקפו אותו השבוע.

=========

ומהעבר השני של עולם הקולנוע: “הכיתה” של לורן קנטה - זוכה פסטיבל קאן - נקנה להפצה בארץ על ידי יונייטד קינג. ו”עמורה” של מתיאו גארונה ו”שלושה קופים” של נורי בילגה ג’יילאן נקנו על ידי סרטי אורלנדו.

להמשך קריאה »

סידני פולאק היה חולה בסרטן כבר כמה חודשים, וכבר בטקס האוסקרים האחרון בכל פעם ששמו הוזכר (כאחד המפיקים והשחקנים של “מייקל קלייטון”) נדמה היה שכבר מספידים אותו. (ניקי פינק, שרמזה על חומרת מחלתו כבר בסוף 2007, מדווחת על העלייה לרגל למיטת חוליו בשבועות האחרונים).
הוא היה חלק מהגל הקולנועי של שנות השבעים (”שלושת ימי הקונדור”), גם אם תמיד היה השקול והנינוח שבין עמיתיו. לא לחינם הוא הפך מעין במאי-בית של רוברט רדפורד, בעצמו קולנוען שקול ונינוח. הוא הפך לבמאי שובר קופות ב”טוטסי” (1982) וזכה באוסקר על “זכרונות מאפריקה” (1985). מאז “הפירמה” התוצרים שלו כבמאי דעכו באיכותם (”סברינה”, “מזימות זרות”) אבל הוא פיצה על כך כשחזר לאהבתו המקורית, המשחק והיה מקסים ב”בעלים ונשים”, “עיניים עצומות לרווחה” ו”מייקל קלייטון”. בין לבין הוא גם הקים חברת הפקה עם אנתוני מינגלה, הבמאי שהוא גילה וטיפח בעבודה על “הפצוע האנגלי”. מינגלה, כזכור, מת במפתיע לפני חודשיים.

“הניו יורק טיימס” מספיד, וגם מזכיר ראיון שערך איתו שמעון פרס לפני עשר שנים. אם יש למישהו את הגיליון הזה, נא לסרוק.

להמשך קריאה »