אדי ודר הוא קודם כל הסולן של להקת “פרל ג’אם”. את זה יודעים כולם. אבל הוא מתגלה בשנים האחרונות גם כזמר פוליטי. ודר הוא גם חבר אישי קרוב של שון פן, וזה האחרון ידוע בתור אדם פוליטי. הוא לא מסתיר את הדעות האנטי-בושיות שלו, ובכל הזדמנות אומר בצורה בוטה את מה שהוא חושב על מלחמת עיראק ומי ששלח את החיילים האמריקאים לשם, למשל כאן.

דווקא בסרט האחרון של פן אין כביכול שום אזכור לפוליטיקה, אבל בעצם כל כולו פוליטי. ג’ורג’ בוש האב מופיע בפריים אחד בלבד בסרט, והשנה אז היא שנת 1990, טרום המלחמה הראשונה בעיראק, כנדמה שפן אומר לנו שכלום בעצם לא השתנה מאז. בוש נראה במקרה זה כחלק מ”רע כללי” שחונק את הגיבור ומבריח אותו Into the Wild. אבל שיר כזה מפסקול הסרט, שנכתב ומושר על ידי אדי ודר, עם הקליפ הזה, מכוון שוב למקום האנטי-מלחמתי, לאותו מקום ששון פן עצמו תומך בו.

להמשך קריאה »

ויה ג’ף וולס:
סרט הפרופגנדה שביים ג’ון פורד בסוף שנות הששים הקורא לתמיכה במלחמת וייטנאם. צ’רלטון הסטון מקרין. זה הסרט האחרון שג’ון פורד חתום עליו. הבלוגר אריק ספיגלמן העלה את הסרט במלואו:

Vietnam! Vietnam! from Eric Spiegelman on Vimeo.

ריצ’רד ווידמרק נפטר. ריצ’רד קורליס מ”טיים” כותב לו הספד.

פרוייקט מעניין שפורסם בניו יורק טיימס: הבמאי והכותב הניו יורקי ברודי בייקר ביים 12 סרטים קצרים עם מיטב השחקנים הצעירים כיום. אפשר לצפות בסרטונים כאן.

ושניה לפני שהסרט הדוקומנטרי של סקורסזי Shine a Light מוצג ב”דוקאביב” בסינמטק ת”א, אפשר לשמוע את פס הקול של הסרט ולראות את הטריילר כאן. אחרי שראיתי את הטריילר יש לי תחושה שזה סרט שלא רק אפשר למחוא כפיים בסופו אלא באמת לקום ולרקוד (ואני אפילו לא כזו מעריצת “אבנים”).

להמשך קריאה »

רגע נדיר של חיבור אינטרנט רצוף וסביר מקטמנדו:

תודה לאורון על הפוסט על דיוויד לינץ’. פוסטים אורחים יתפרסמו במהלך השבוע ואני אמשיך לעדכן כל כמה שעות, ככל שאזדמן לאינטרנט בלתי נקטע. ומכיוון שבכל פעם שאני נתקל במחשב מקוון אני בודק בעיקר מה קרה כאן, אנא מכם: עדכנו אותי ואת העולם בתגובות בכל מה שחדש בעסקי הקולנוע. קורים דברים מעניינים בימים האחרונים?

אפרופו דיוויד לינץ’: בדי.וי.די של “בלייד ראנר” למדתי שרידלי סקוט היה הבחירה המקורית של דינו דה-לורנטיס לבימוי “חולית” ושהוא כבר התחיל לעבוד על הקדם הפקה לפני שפרש, הלך ל”בלייד ראנר” ודיוויד לינץ’ הובא במקומו. והשבוע התבשרנו שפיטר ברג (”הממלכה”) יביים את הגרסה המחודשת לרומן של פרנק הרברט. ברג, גם שחקן לפעמים (”כאריות לכבשים”, למשל), הוא בעיני במאי בינוני מאוד, מאנייריסט, אבל הוא מצליח לייצר תוצאות סבירות, שתמיד נדמה שבידיו של במאי אחר היו יוצאות מוצלחות יותר. מה דעתכם? מישהו כאן רוצה לראות את “חולית” בגרסה חדשה? ועם פיטר ברג כבמאי? ואם לא הוא, אז למי הייתם נותנים לביים?

בתור אחד שצפה ב”ונדטה” יותר מפעם אחת, אני מאמין ל-V. אין צירופי מקרים, רק אשליה של צירופי מקרים.

לפני שבועיים-שלושה מצאתי ביו-טיוב סרטון משעשע, בכיכובו של לא-דייויד-לינץ’. השבוע, חשבתי לצרף אותו לפוסט כלשהו, והנה הפנתה סטיבי את תשומת ליבי לידיעה הבאה: הסרט “כביש אבוד” עובד לאופרה. ההסבר ההגיוני למקריות הזו, הוא שמדיטציה טראנסדנטלית עובדת. וגם תביא שלום עולמי (ופוסטים שלמים על דייויד לינץ’).

על הגרסה המוזיקלית של “כביש אבוד” אחראית המלחינה האוסטרית אולגה נויווירת’ (ניטפוקים יתקבלו בברכה), מעריצה ותיקה של הבמאי בפרט וכנראה גם של קולנוע בכלל - את התזה שלה בימי הלימודים כתבה על המוזיקה  בסרט של אלן רנה. היוצרים מבטיחים להעביר את הסרט כמכלול מן האקרן אל התאטרון, אז היכונו להרבה בלבול.

להמשך קריאה »

אז מה נסגר? פאטי אקין, או פטיח? והאם התעתוק יהיה מהאיות הערבי של שמות (שהרי גם טורקית כותבים באותיות לטיניות) או באופן בו הוא מבטא בעצמו את שמו (שאני מניח שתהיה בגרסה הלא גרונית)? אני משאיר את פאטי בינתיים - בפ’ רפויה - אבל אם מישהו מגלה תשובה מוסמכת, אשמח להתעדכן ולעדכן.

להמשך קריאה »

זכרתם להעביר לשעון קיץ הלילה?

איזה עולם קטנטן:

1.
כבר כתבתי את זה, אבל שוב: שניים מהסרטים שעולים השבוע, “עץ לימון” הישראלי ו”בקצה גן העדן” הגרמני, צולמו על ידי אותו צלם: השוויצרי ריינר קלאוסמן. בעיניי זה די מדהים. אגב, קחו בדי.וי.די את “הפלישה” של אוליבר הירשביגל, שגם צולם על ידי קלאוסמן. סרט לא רע בכלל.

2.
רובין סוויקורד, שכתבה וביימה את “מועדון הספרים של ג’יין אוסטן” שיוצא השבוע, כתבה את התסריט לגרסה הקולנועית של “נשים קטנות” מ-1994. את “נשים קטנות” ביימה ג’יליאן ארמסטרונג, שסרטה החדש “להקסים את הארי” יצא בשבוע שעבר. “מועדון הספרים של ג’יין אוסטן”, אגב, הוא צ’יק-פליק חמוד.

להמשך קריאה »

להמשך קריאה »

דני יוסטון, הערפד הראשי ב”30 יום של לילה”, כפי שנראה על המחשב הנייד שלי בטיסה מהונג קונג לנפאל

המסע לקטמנדו.
חלק א’: הונג קונג

המראה. טיסת אל על להונג קונג. מטוס נגב, מדגם בואינג 777. המרווח לרגליים במחלקת תיירים הוא הקטן והצפוף ביותר שברכיי חוו מימיהן. הטיסה נמשכת קצת פחות מ-11 שעות. במסך האישי מוצגים “ג’ונו”, “כפרה”, “ביקור התזמורת” ו”בייוולף” - חתיכת שרינקג’ מטורף עבר הסרט הזה ממסך ה-600 מ”ר של האיימאקס אל מסך השלושה אינץ’ הזערורי שעל גף המושב שמולי. את כל הסרטים כבר ראיתי. רואה קצת מ”ג’ונו” שוב. סרט משעשע. המון משפטים שאאמץ בקרוב ללקסיקון הפרטי. ב”ביקור התזמורת”, שראיתי כבר שלוש פעמים בקולנוע, ראיתי קצת בלי סאונד. איזה פריימים יפים יש לסרט הזה גם במסך קטנטן.
אבל עד מהרה ההיצע הזה התחיל לשעמם אותי. אז שלפתי את המחשב הנייד והתחלתי לראות סרטים שהבאתי איתי ושעוד לא ראיתי. וכאן הגיעה ההארה הגדולה: סרטי אימה בטיסות זה חתיכת דבר ענק. חברות התעופה לא מקרינות סרטי אימה, כי המטרה בטיסה היא לשמור על מאות הנוסעים רגועים ולא מתוחים. אבל מבחינתי, זו היתה אחת החוויות הקולנועיות האינטראקטיביות המבדרות שחוויתי. ראיתי את “30 ימים של לילה” בגרסת הבלו-ריי. איכות מרהיבה לסרט ערפדים פשוט מצוין. הגרסה של דיוויד סלייד לרומן הגרפי שכה התלבתי ממנו לפני כמה שנים לוקחת כמה סיבובים מפתיעים מהמקור המאויר - הודות לתסריט די מרשים של סטיוארט ביטי (”הנוסע”) - ובעיקר מפתיע כסרט אימה שהולך די רחוק עם עצמו.
אבל הנה התבלין שנתן לכל העסק את הפוש הסופי: צפייה בסרט זה במטוס, עם סאונד הצרחות, והמתות הנמעכות באוזניות, יוצרת צמרמורת כפולה ומכופלת. והכי מדהים: ברגעים הכי מותחים פתאום קשה להתעלם מהטלטולים הקלים של המטוס. בכל פעם שהטיסה חלפה ליד מערבולת האוויר הכי קטנה, הסרט פתאום נהיה פי ארבעה יותר מפחיד ומותח.
ב”30 ימים של לילה” מופיעה בתפקיד הכמעט-ראשי מליסה ג’ורג’, שמגלמת בימים אלה את איילת זורר בגרסה האמריקאית של “בטיפול”. דני יוסטון הוא מנהיג קבוצת הערפדים שמגיעה לחגוג בעיירה באלסקה, שלמשך חודש שלם תהיה שרויה בעלטת חורף מוחלטת. דיוויד סלייד, הבמאי, הוא האיש שגילה לעולם את אלן פייג’ בסרטו הקודם “הארד קנדי”. נראה לי שזה מישהו סופר-מוכשר שצריך לשים אליו לב טוב טוב.

להמשך קריאה »