31
ינואר
2008
ינואר
2008
|
ארכיון חודשי: ינואר, 2008
31
ינואר 2008 ראיתי אתמול את שני הפרקים הראשונים של “In Treatment”, הגרסה האמריקאית ל”בטיפול”, ונפעמתי. לאו דווקא מהסדרה עצמה, אלא מההישג. מדובר בהישג עצום לחגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן, יוצרי הסדרה ומפתחיה, שהפרקים שלהם נלקחו כמעט as-is ותורגמו לאנגלית. אפילו המיזנסצינה של רודריגו גרסיה נראית לרגעים זהה. עד אותו רגע חשבתי שהאמריקאים יקחו את הקונספט - מטפל-מטופל, כל יום מישהו אחר - אבל יעבדו אותו למשהו שונה. ולא: זה בינתיים אחד לאחד. אפילו נעימת הפתיחה של אבי בללי שם (אבל, למרבה הצער, כותרות הפתיחה היפהפיות עם הדיו במים היוצרים כתמי רורשאך הוחלפו בסיקוונס כותרות אחר, גם הוא עם מוטיב מימי, אבל פחות יפה). אפילו הקרדיטים של יעל הדיה וארי פולמן, כתסריטאים של הפרקים המקוריים בעברית, נמצאים שם. וכמובן, הקרדיטים של נעה תשבי ושל מארק וולברג, שהביאו את הסדרה לגרסיה ול-HBO. אני מוריד את הכובע בפני כל החבורה הזאת, שעשתה את הדבר הכי קרוב שיש בעולם הטלוויזיה הישראלי לאקזיט של סטארט-אפ היי-טקי הנמכר לתאגיד ענק. וכן, אני מקנא להפליא. הנה השבוע הראשון של “In Treatment”, שמוצע לצפייה חינם - גם בישראל - דרך iTunes
30
ינואר 2008 מתברר שטעיתי: הוועדה לבדיקת המועמדות של השיר מתוך “פעם אחת” התכנסה ביום שני (שלשום), ולא תתכנס ביום שני (הבא), והיא הכריעה: השיר כשיר להתמודדות באוסקר. ==============
30
ינואר 2008 ונתחיל עם ההודעה לעיתונות: כותב שורות אלה מצטרף ביום שלישי הקרוב כחבר במועצת הקולנוע. החברות במועצה הוצעה לי כבר לפני כמה חודשים, אז סרבתי לה כי בראש המועצה ישב רוני מילוא, שנדמה היה שכל מטרתו היתה לייבש את הקולנוע הישראלי. לא רציתי להיות שותף לאי-העשייה שלו. עכשיו התמנה לתפקיד השר לשעבר מיכה חריש והסכמתי להתמנות כחבר במועצה. מה זה אומר? האמת, אין לי מושג. והאמת, אני נורא מודאג. מי עוד נמצא שם? האם אנשי קולנוע או פונקציונרים שונים שרואים בקולנוע מטרד. אני מגיע למועצה עם אג’נדה ברורה, אותה אני כותב במדוריי ובבלוגי כבר שנים, אני בא כדי לנסות לראות האם יש אפשרות לממש את רעיונותיי ולהפוך אותם למציאות, להציל את הקולנוע בארץ, להעשיר אותו, להפוך אותו לבן בכור ולא לבן חורג. אני מצטרף למועצת הקולנוע כדי להבין איך זה פועל מבפנים, האם אפשר לשנות מבפנים, והאם איש אחד יכול לעשות שינוי. ==========
30
ינואר 2008 זו הכרזה המבריקה של “קלוברפילד”, עם פסל החירות ערוף הראש (והדאון-טאון המעשן של מנהטן):
שהיא הומאז’ ברור ומשעשע לכרזה של “הבריחה מניו יורק” של ג’ון קרפנטר מ-1981, שהסרט כולו איכשהו מרפרר אליו. אם אתם רואים את הכרזה של “קלוברפילד” ושואלים “רגע, איפה הראש של פסל החירות”, מגיע הפוסטר של “הבריחה מניו יורק” ועונה: “הנה הוא!” (ו”קלוברפילד” מציע, באיזור הדקה ה-20 בסרט, הומאז’ מושלם לשוט הזה).
29
ינואר 2008 ועכשיו לסקנדל הבא: האם המועמדות של השיר “Falling Slowly” מתוך “פעם” תיפסל? ועדה מיוחדת של האקדמיה תתכנס ביום שני להכריע. דיוויד קאר מדווח. והתקשורת האירית זועקת “לא יעלה על הדעת!”. ואכן, קטגוריית השיר הטוב ביותר השנה רחוקה מלהלהיב. לא שזו קטגורייה מלהיבה בדרך כלל, אבל היה נחמד בשנים קודמות למצוא שם את איימי מאן, אליוט סמית, ברוס ספרינגסטין, פיל קולינס, סטינג, אמינם ואחרים. ובתור חסיד גדול של שירי דיסני, ומעריץ לא קטן של הפסקולים של אלן מנקן ל”בת הים הקטנה”, “היפה והחיה” ו”אלאדין”, הפסקול שלו ל”מכושפת” משעמם אותי. העובדה שאף אחד מהשירים של אדי ודר ל”Into the Wild” לא זכה למועמדות אבל הביזיון מ”ריקוד לאור ירח” כן, היא סוג של השפלת הטעם הטוב.
28
ינואר 2008 רוצים לשמוע את חמשת השירים המועמדים לאוסקר? לקרוא שמונה מעשרת התסריטים המועמדים? לראות ארבעה מחמשת סרטי האנימציה המועמדים? היכנסו פנימה.
28
ינואר 2008 קולנוע רב חן אופרה מנסה (שוב) להשיק מיצוב מחדש בתור סוג-של קולנוע לב המציג סרטי איכות. “לארס והבחורה האמיתית” הסימפטי, “סיקו” המרתק ו”אני לא שם” המצוין כבר מציגים בו. “רכבת לדרג’ילינג”, “זה ייגמר בדם” ו”לסגור מעגל” יעלו שם בשבועות הקרובים. הרעיון עצמו מוצלח מאוד. וגם הסרטים ראויים. אבל יש בעיה אחת: מדובר בבית קולנוע איום ונורא! ממש זוועה. בית קולנוע שעדיף להתרחק ממנו, עד שהוא יעוצב מחדש ולא ימוצב מחדש. יש בו רק אולם אחד שהוא איכשהו סביר, עם מסך בגודל ראוי, אבל גם אז זהו מאותם אולמות משונים בהם האיזור שנמצא מיידית מול המסך, ובו אמורים להיות המושבים הכי טובים, מוקדש לשביל המעבר. וחוץ מאולם סביר אחד, ועוד אולם נו-איכשהו-ניחא-מילא-שיהיה, יש בו שלושה אולמות קטסטרופליים, עם מסכים איומים וסאונד גרוע. לפיכך הרעיון מאחורי המיצוב, ללא עדכון מערכות הצפייה והשמע, הוא מהזן שהכי מרתיח אותי: שלסרטים “קטנים” לא מגיע סאונד דיגיטלי בווליום גבוה ובאיכות ראויה. כמה פעמים שאלתי מנהל קולנוע איזה מערכת סאונד יש באולם והוא ענה לי “דולבי SR”, ואני - שמבין שאני מקבל את מיטב התוצרת של 1994, מעקם פרצוף ואז מקבל את התשובה “אבל מה את רוצה, זה לא סרט עם אפקטים שצריך בשבילו סאונד”. וזה מקפיץ לי את הפיוזים. לכו תראו את “ארץ קשוחה”, סרט לכאורה דומם, באולם עם סאונד דיגיטלי ותקשיבו לעריכת הסאונד המופלאה של הסרט הזה. האם “אני לא שם” ו”רכבת לדרג’ילינג”, רוויי השירים, לא זקוקים למערכת הגברה נאותה? והנה שתי ביקורות מגיליון “פנאי פלוס” האחרון, על “סיקו” של מייקל מור שחיבבתי, ועל “נשימה” של קים קי-דוק שלא.
28
ינואר 2008 פרסי גילדת השחקנים חולקו הלילה וכמעט כל הזוכים היו צפויים: פרס האנסמבל: “לא ארץ לזקנים” ההפתעה היחידה היא הזכייה של רובי די הוותיקה בפרס. על פי ההימור שלי, ארבעת הזוכים הראשונים יילכו הביתה עם אוסקרים, אבל קייט בלאנשט או איימי רייאן יחליפו את רובי די כזוכה בפרס שחקנית המשנה.
27
ינואר 2008 בשעה טובה הסתיימו עבודות הבנייה בחדר ההקרנה המשופץ שלי, עם פלזמת ההיי דפינישן שחוברה בסוף השבוע לממיר ה-HD של יס. בסך הכל שלושה ערוצי HD יש שם, אבל קשה להתיק מהם את העיניים. ביום שישי שודר “מכוניות” של פיקסאר והמסך כמעט נמס מהחדות, כמות הפרטים והצבעים הרוויים. ידיד שצפה כבר קודם בשידורי ה-HD של יס אמר לי שהערוץ שהוא הכי נהנה לצפות בו הוא ערוץ הספורט, למרות שהוא בכלל לא מתעניין בספורט. חוששני שאני מצטרף לקלישאה: ביומיים האחרונים צפיתי בשני משחקי כדורגל, שהיו שני משחקי הכדורגל הראשונים שראיתי מימיי. פשוט נדהמתי מהעובדה שאפשר לראות את החצ’קונים על פניהם של הצופים בטריבונות. ============= |
