עוד קצת סיכומים:
סרטי השנה של אהרון קשלס. “חיים של אחרים” ו”זודיאק” מובילים.
הסיכום המעט משונה של יקיר אלקריב.
יאיר הוכנר סופר לאחור את סרטי השנה שלו. במקום הראשון: “קין”.
עידן אלתרמן מונה עשרה רגעים וסצינות שהקסימו אותו השנה בקולנוע.

וב”עין הדג” אתם מתבקשים לבחור את סרטי השנה שלכם באמצעות אחד הממשקים הכי חינניים שנתקלתי בהם בבחירות מקוונות.

להמשך קריאה »

שיר השנה שלי: “Just as You Are” של רוברט וויאט. הוא מרגש באופן שקשה לתאר. שיר אהבה חמוץ, מציאותי, מלא אכזבה, ועדיין מסרב לוותר. וויאט כתב אותו עם זוגתו מזה עשרות שנות זוגיות, אלפרדה בנג’ - והוא מוצג כדיאלוג רב אכזבות בין זוג. את תפקיד האשה בשיר מבצעת מוניקה וסקונסלס. בגיטרה מנגן פול וולר. בכינור: ירון סתוי.

[audio:http://blog.orange.co.il/wp-content/blogs.dir/7/2007/just_as_you_are.mp3]

להמשך קריאה »

היום ב”הארץ” ריטה מגיבה לכתבה שנכתבה עליה ב”7 לילות” עם האנקדוטה הבאה:

“אני חייבת להתייחס לזה במשפט אחד ואחר כך לא נזכיר את זה יותר. מה שקרה מזכיר לי סיפור מאוד יפה ששמעתי: יומיים אחרי שבוב מארלי נורה פעמיים בביתו, הוא עלה להופיע בקונצרט למען האהבה והשלום ונגד האלימות הפוליטית. כשנשאל למה לא לקח זמן לעצמו כדי להחלים, הוא ענה: ‘בימים כאלה, שבהם הרוע עובד שעות נוספות, חייל של טוב לא יכול להרשות לעצמו לנוח’”.

להמשך קריאה »

זו השנה השנייה בה אני חושב ברצינות שאת דצמבר אני חייב להעביר מעתה אי שם בצפון אמריקה. בגלל שאני קורא מדי יום (או לפחות משתדל) את כל מדורי הקולנוע ברוב עיתונים היומיים, השבועונים, המגזינים והבלוגים מאמריקה אני מוצא שדצמבר, זו השנה השנייה, הפך לחודש בלתי נסבל. כולם שם דשים בשלל הסרטים שהאולפנים דוחסים בבת אחת למבקרים, כדי להיכנס לרשימות סרטי השנה, ושיוצאים לקראת חג המולד כדי להישאר טריים בראשם של מצביעי האוסקרים. והסרטים האלה, ברובם, מיועדים לצאת בארץ רק בין ינואר למרץ. בכל עונה אחרת עיכוב של חודש עד שלושה בהפצה לא נראה לי קריטי, אבל בתזמון הספציפי הזה של השנה זה נדמה כאילו החודש הזה נמשך עשורים. אז או שאני צריך להפסיק לקרוא עיתונים ובלוגים אמריקאיים בדצמבר, או שאני צריך לעבור יבשת. לפחות בשבועות בין חג ההודיה לחג המולד. כי ככה זה בלתי נסבל. אני מספיק לקרוא כותרת או משפט פתיחה מהלל על סרט, או התחלה של דיון על איזשהו פרט שנוי במחלוקת, ומיד אני צריך להפנות מבט, לעבור לאייטם אחר, להימנע מקריאת התגובות לפוסטים. שחלילה לא יקלקלו לי, או שייצרו אצלי ציפיות. אלא שהציפיות מ”No Country For Old Men” של האחים כהן כבר היו עצומות: החל ממאי, כשהסרט הוצג בפסטיבל קאן, ועד אמצע דצמבר כשהפך לסרט שזכה בהכי הרבה תארים של “סרט השנה” ממבקרים ואגודות מבקרים באמריקה. בשלב בו הסרט יגיע אלינו כבר אין סיכוי שהצפייה בו תהיה נקייה, טהורה, ראשונית. הסרט ייאלץ לעמוד בציפיות שנוצרו סביבו כסרט האמריקאי המהולל ביותר, מבחינת ביקורות, של 2007. וכרגע - בשנייה הספציפית הזאת - הוא גם מסומן כמועמד מוביל לזכייה באוסקר. אין צופה, לפחות לא צופה שיודע קרוא וכתוב ומתעניין מעט במה שקורה בעולם הקולנוע בשאר העולם, שלא יבוא לסרט הזה עם הציפייה הברורה: “קדימה, תדהים אותי”.
המצב, אצלי, מורכב אף יותר: אני מת על האחים כהן. אני חושב שהם אדירים. אני מסוגל להגן אפילו על “לחסל את הליידי” שלהם. והתמוגגתי משני הסרטים שלפני זה, “אכזריות בלתי נסבלת” ו”האיש שלא היה שם”. הם תסריטאים מבריקים ובמאים גאוניים, שיודעים גם לגנוב מכל המקומות הכי טובים וגם להמציא הברקות מופלאות משל עצמם. והם יוצרים את החוויות הקולנועיות הכי מוזרות ופלאיות שראיתי מימיי.

כבר חודש שאני מנסה לברר, כמעט מדי יום, עם אנשי ג.ג, אם יש כבר עותק של “No Country For Old Men” בארץ שיהיה אפשר להקרין למבקרים. הסיבה היתה אגואיסטית לחלוטין: חשבתי שליבי עומד להפסיק לפעום מרוב ציפייה אליו. שוב ושוב קיבלתי את התשובה: עדיין אין עותק בארץ. כשיהיה, נראה.
לכן, כשאיש הקשר שלי מאי שם בניכר רחוק אותת לי אתמול להגיע למקום מפגש סודי ולקבל מידיו חפיסת סקרינרים (עותקי די.וי.די) שנשלחו לאחת האגודות הבוחרות את פרסי סוף 2007, חשבתי שאני עומד להתעלף באמצע הרחוב כשאחד מהם התברר להיות הסרט של האחים כהן.
הלכתי וצפיתי. היה לילה. ובתום הצפייה כבר לא יכולתי לישון יותר. הלכתי למחשבלקרוא את התסריט. ואז צפיתי בסרט שוב (אני צריך להחזיר את הסקרינר לבעליו עוד הלילה, לפני שמיראמקס תגלה שהוא עבר מיד ליד - וכן, ניסיתי לצרוב אותו לעצמי, אבל הוא מקודד למשעי, לעזאזל).
לא אסגיר יותר מדי מדעתי על הסרט, בעיקר כי ברור לי שמי שמחכה לסרט כמו שאני חיכיתי לו, בכלל לא יטרח לקרוא, אבל אמסור כמה הערות - נטולות עלילה או ספוילרים.
א. במשך כ-105 דקות זהו אחד הסרטים המותחים והכי מורטי עצבים שראיתי כבר המון זמן. האופן בו האחים כהן משלבים בין אימה וקומדיה הוא כשרון ייחודי שאני לא זוכר כמוהו בקולנוע, לפחות בעת האחרונה. יש בסרט הזה משהו לא פחות ממפלצתי באופן שבו מטפס על עצביו של הצופים.
ב. 20 הדקות האחרונות… אני לא יודע מה להגיד. נדמה לי שאם זה לא היה האחים כהן ואם זה לא היה קורמק מקארתי, אף אחד לא היה מוכן לקבל מפנה כזה. זה לא טוויסט, זה פשוט התחלפות של סרט. מעבר מהקולנועי הטהור אל הספרותי. מה שמוביל אותי ל…
ג. השם העברי “ארץ קשוחה” הוא התקפת אידיוטיזם צרופה. עד שצפיתי בסרט הסכמתי איכשהו לחיות עם השם “ארץ קשוחה” למרות שראיתי בו בראש ובראשונה עלבון לקורמק מקארתי. אבל אחרי שראיתי את הסרט הבנתי שהשם פרובלמטי פעמיים: קודם כל הוא מחמיץ את כל המסר של הסרט, המסר שמגולם באותן 20 דקות אחרונות. המסר אותו הרים מקארתי בעצמו משיר של וויליאם באטלר ייטס ממנו הוא נטל את שם הספר שלו. כלומר, ג.ג זרקו לפח, במחי תרגום אחד, גם את מקארתי וגם את ייטס. ועוד קוראים לנו עם הספר.
אבל עזבו אתכם מתרבות, בואו נדבר שיווק. השם “ארץ קשוחה” מאותת לכל חובבי הסרטים הקשוחים, סרטי פעולה, מערבונים, גנגסטרים, שיש כאן סרט בשבילם. ובמשך 100 דקות הם בהחלט יקבלו את מבוקשם - מרדף, יריות, שוטרים, מרחבים פתוחים. כל הז’אנרים כולם מגולגלים בטורטייה משובחת אחת. אבל 20 הדקות האחרונות, עבור קהל שהסרט הכי איכותי שהוא ראה השנה הוא “3:10 ליומה”, יגרמו להם לשסף את הריפוד ולהצית את המסך בייאוש ובזעם. האחים כהן עושים כאן, במערכה האחרונה (שאני בעצמי עדיין מנסה לעכל אותה) מעבר דיוויד לינצ’י אל האבסטרקטי. האם הקהל שרוצה סרט קשוח על ארץ קשוחה ייצא מהסרט וימליץ לחבריו לרוץ לראות אותו? מסופקני. מצד שני, האם הקהל שאהב את “מלהולנד דרייב” יילך לראות סרט שנקרא “ארץ קשוחה”? “ארץ קשוחה” הוא שם נהדר, אבל לסרט אחר לגמרי. כשהוא מודבק לסרט הזה זהו פיגור מופתי שמנסה להסתיר בורות גדולה מאחורי תירוצי שיווק ומסחריות.
ד. מה קורה עם הסרטים נטולי המוזיקה? “ארץ קשוחה” מצטרף ל”אני האגדה” (בחציו הראשון) ול”4 חודשים, 3 שבועות ויומיים” - אין בו מוסיקה. זה נורא נורא קשה לי.
ה. ההנחה בהוליווד היא שרוב מצביעי האוסקרים המבוגרים צופים בסקרנרים האלה על ההליכונים שלהם. הלוואי, הלוואי, הלוואי ש”No Country For Old Men” יזכה באוסקר. זה יגיד דברים כל כך טובים על הקולנוע האמריקאי ברגע זה של חייו, וזה יירשם כאחד מרגעי השיא של האוסקרים, בו האחים כהן זוכים באוסקר. אבל אחרי שצפיתי בסרט, ואחרי שאני - המעריץ מספר 1 - נותרתי כה סחרחר ומבולבל מסופו, אני לא מצליח לדמיין מצב בו צופי ההליכונים יעשו כמוני וייצפו בסרט שוב, כדי לפצח טוב יותר את הקוד הגנטי של הסוף - שנראה בצפייה ראשונה שרירותי מאוד, ובעיקר בוגד במה שקודם לו. מצד שני, קראתי הבוקר כמה ביקורות על הסרט - סיקרן אותי איך המבקרים המיינסטרימיים של העיתונים המרכזיים, הסבירו לקוראיהם את הסוף - וגיליתי שאיש לא מדבר על זה. יותר מזה: רוג’ר איברט משווה את הסרט ל”פארגו”, סרט קודם ומיינסטרימי-בהרבה של האחים כהן. אולי זה מה שקורה. אולי אנשים, במרחק יממה, שוכחים את הסוף וזוכרים רק את האמצע. כי אני לא שוכח את הסוף ובגלל זה אני חושב ש”No Country For Old Men” לא דומה במאום ל”פארגו”. יש לו את המערכ הראשונה של “רציחות פשוטות”, המערכה השניה של “צומת מילר” והמערכה השלישית של “האיש שלא היה שם”.

אבל הנה. הסוף המשונה מתחיל להתאדות מראשי. ועכשיו יש לי רק שם אחד בראש, מלווה אותי כמו רוח רפאים מפילת אימה: אנטון שיגוּר. איזו דמות, חי נפשי. איזה סרט. אני חייב לראות אותו שוב.

אל תחמיצו גם את “הכי הכי 2007″

סרטי השנה של “סינמסקופ” , 2007

להמשך קריאה »

קראו גם:

הסרטים הקופתיים בישראל לשנת 2007
הכי הכי 2007

הנה הם:

סרטי השנה של “סינמסקופ” ל-2007

1. “זודיאק”. במאי: דיוויד פינצ’ר
להמשך קריאה »

(מספרי הכרטיסים התקבלו ממפיצי הסרטים והם על אחריותם. הסכומים בדולרים לקוחים מדיווחי המפיצים לאולפנים ההוליוודיים, כפי שהם מפורסמים באתר “בוקס אופיס מוג’ו“).

1. “רטטוי”
3.08 מיליון דולר
כ-400 אלף כרטיסים

להמשך קריאה »

בעוד אני מתלונן על חוסר ההקפדה של ג.ג בתעתיק השגוי שלהם ל”אליזבט”, מתברר שחברת חמישה כוכבים - האנשים שהביאו לכם קלסיקות בנות זמננו כמו “איך להסתדר בחיים ולהישאר נשוי” ו”לך תבין נשים” - מפליאה עם רצף כרזות גדושות טעויות. עכשיו בקרנות הרחוב הכרזה לסרטם החדש “לעולם לא אהיה שלך”. בבימויה של איימי הקרלינג. או “איימי אקרלינג” בפוסטרים. ובכיכובו של “פול רוד”. מזל שלא פאול רוד.
והנה מגיעה הזמנה בדואר לסרט הבא שלהם: “העדר“. הבמאי, כך חושבים בחמישה כוכבים, הוא אנדריי לאו. רוסי? לא, הונג קונגי. קוראים לו באמת אנדרו לאו (לא השחקן אנדי לאו, אלא הצלם שעבד עם רינגו לאם ועם וונג קאר וויי ושלפני חמש שנים צילם והיה שותף לבימוי הסרט “Infernal Affairs”, או “דרך ללא מוצא” בדי.וי.די בעברית, שהפך ל”השתולים” האמריקאי). השחקנית לצידו של ריצ’רד גיר היא קלייר דאנס. בטח בתו של השחקן הבריטי הוותיק צ’רלס דאנס. אה, לא. זו קלייר דיינס. ראינו אותה לפני רגע ב”אבק כוכבים”.
והבמאי, טוענת ההזמנה, זכה באוסקר. המממ… הוא לא. הם בטח מבלבלים עם אנדריי לאו.

להמשך קריאה »

הפתעה נעימה: הבלוג “עוגיות” בחר ב”סינמסקופ” כאחד הבלוגים הנבחרים לשנת 2007. תודה רבה. תודה לכל מי שבחר עבורי. תודה למועמדים. זה היה כבוד רק להיות מועמד לצידכם. תודה לסוכן שלי. ותודה לאלוהים שמסדר לי מיקום לא רע בגוגל.

עוד הפתעה נעימה: דיוויד פולנד מרכז ב-Movie City News טבלה עצומה עם כ-150 מבקרים ורשימות סרטי השנה שלהם. חפשו גם אותי שם, לקראת הסוף מימין, באיזור ה-R.

להמשך קריאה »

אי אפשר לסמוך על המבקרים האלה: רק לפני שבוע כתבתי עד כמה אני שונא סרטים שאין בהם מוזיקה (אפרופו “4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים”), והנה מגיע “אני האגדה” עם וויל סמית שבחציו הראשון מכיל רק שתי הבלחות מוזיקליות קטנות והוא ברובו נטול פסקול מוזיקלי (לפחות לא פסקול מולחן - יש בו לא מעט בוב מרלי המתנגן מהאייפוד של סמית). אלא שב”אני האגדה”, שמעתיק כאן את “להתחיל מחדש” בטריק הזה, הדממה הזאת יוצרת אימה גדולה. אה כן, חיבבתי מאוד את הסרט.

=========

להמשך קריאה »