רטרוספקטיבה לסטיב בארון
Steve Barron’s video retrospective

אחרי ההצלחה למחווה שלי לאנטון קורביין, חשבתי שהגיע הזמן לעשות כבוד לאחד מבמאי הקליפים הגדולים הראשונים של עידן אם.טי.וי: סטיב בארון. נזכרתי בו כשערכתי את המיקס-טייפ האייטיזי מלפני שלושה ימים. נזכרתי שהיו ימים, לפני שספייק ג’ונז ומישל גונדרי ומייקל ביי ודיוויד פינצ’ר עשו את המהפכות שלהם, שכל קליפ שראיתי, לכל שיר שאהבתי, היה שייך לבארון. הקליפים הראשונים שלו הצטיינו בכך שהם בכלל היו קיימים: בימים הראשונים של שנות השמונים הוא פשוט ביים את הקליפים לשירים הכי טובים. אני מלנקק אליהם ולא מצרף לאתר כי למרות שהשירים ראויים והקליפים זכורים, אין בהם ערך קולנועי/אמנותי שמחזיק מעמד עד היום, והצפייה בהם מענגת בעיקר בגלל הנוסטלגיה:

להמשך קריאה »

אני לוקח לי שלושה ימים של הילוך נמוך כדי להתאושש מהקיץ. היום אין לי מדור ב”פנאי פלוס” וביום שישי אעדר מפינת הקולנוע בתוכנית הבוקר של קשת. עד שבת אהיה עסוק יותר בתרגולי השחייה של הבת הגדולה מאשר בעדכוני אינטרנט ובלוג. הפוסטים ימשיכו לעלות - צפו לרטרוספקטיבת וידיאו-קליפים חדשה מחר - אבל אני עשוי לפספס כמה כותרות.
כך שהמושכות עוברות לידיים שלכם.
נתקלתם בידיעה שחייבים לקרוא? לנקקו אליה והרחיבו בתגובות, ואני אקפיץ את הדברים המוצלחים לפוסט.
מי שיוצא לדרך לפסטיבלי הסתיו - ונציה וטלורייד - שיעדכן מה קורה שם ומה הוא רואה. וגם את זה אעביר לפוסט.
ומי שרואה דברים ראויים בקולנוע, שיעביר הלאה.
אני ממשיך להסתובב כאן, אעלה כמה טקסטים מהארכיון, אנסה לעדכן אם קורה משהו דחוף. אבל פרט לזה, אני מפקיר את הבלוג ב-48 השעות הקרובות לידיים שלכם. טפלו בו היטב.
ביום ראשון בבוקר כולם מתייצבים כאן בחזרה. יהיה כבר ספטמבר.

בספטמבר 2006 כתבתי מדור פילר ל”פנאי פלוס” שהיה מיועד לסוכות - תמיד באיזורי החגים צריכים להכין מדורים מראש בגלל כל הסגירות המוקדמות. החלטתי להקדים את כולם, כולל את המגזינים האמריקאיים, ולפרסם כבר באוקטובר פריוויו נבואי לקיץ 2007. ולא סתם פריוויו: ניסיתי לנחש כמה כסף יכניס כל סרט. היתה תקופה שכך נראה פריוויו הקיץ של “פרמייר”, שהתפרסם מדי אפריל, ואפילו הם הפסיקו את זה כי הם גילו את מה שכל מנהל אולפן יודע: שפשוט אי אפשר לנבא כמה כל סרט יכניס. אבל אותי זה שיעשע, ההימור הזה. עד כדי כך שכשבסוכות כתבתי לבסוף מדור שוטף והזזתי את פרסום הפריוויו הזה לסוף השנה, חודשיים אחר כך, סירבתי לתקן את תחזיותיי. למרות שהתחילו להתברר סיפורי אימים על “מבול של צרות”, למשל. בגלל שזה ניחוש ולא מדע, אמרתי לעצמי, אצמד לניחוש המקורי שלי.

עונת הקיץ ההוליוודית מסתיימת ביום שישי, כשמתחיל סוף השבוע הארוך של לייבור דיי, המציין את תחילת עונת הסתיו והחזרה ללימודים. ביום ראשון הצליח קיץ 2007 לשבור את השיא של קיץ 2004 בהכנסות והיה לקיץ הראשון בכל הזמנים שהניב הכנסות של מעל ארבעה מיליארד דולר. כמו שצפיתי זה היה קיץ לוהט בקופות (טוב, לא חוכמה, כולם ידעו לצפות את זה) אבל משעשע אותי לפרסם כעת שוב את התחזית ההיא, להשוות מה ידעתי על הסרטים לפני הצפייה עם מה שאני יודע עליהם אחרי הצפייה ולראות מה ההבדל בין התחזית למציאות. הנה הטקסט המקורי, בסוף כל פסקה הוספתי באות מודגשת את הנתונים הסופיים והאמיתיים של כל סרט.

להמשך קריאה »

בעקבות בקשת כמה קוראים, הנה עוד שתי אפשרויות להאזנה למיקס-טייפ מהבוקר:

1. נגן הפלאש הבא, שינגן לכם את השירים ברצף, או יאפשר לכם לדלג ישר לשירים שאתם אוהבים.

2. הורדת השירים, כולם או רק אלה שאתם אוהבים, והטענתם באופן יחידני בנגן ה-MP3 המועדף עליכם. מכאן.

להמשך קריאה »

אוקיי, הקיץ הזה הכניע אותי. עד עכשיו חשבתי שהכל די חינני - הרחובות הריקים מאדם (לאן כולם נסעו?), ריבוי הצרפתית באוויר (היה טרנספר בצרפת שלא דווח עליו?), כתיבת המדורים והבלוג כששתי ילדות בחופשה מנסות למשוך את תשומת ליבי (כבר כילד ידעתי שהחופש הגדול הוא קללה), התנועה הדלילה במסדרונות הבלוג (לאן כולם נסעו??), ובעיקר התחושה ששום דבר משמעותי לא קורה כרגע בעולם הקולנוע.
אז חזרתי אחורה בזמן, ודליתי תריסר משירי הגל החדש-סינתיפופ שהכי אהבתי באיזור 1980-1982 וערכתי מיקסטייפ חלומי. הכל כאן מסונתז, מעובד, מתוכנת, הכל עם סינתיסייזרים עתיקים, אבל באופן משונה רוב השירים נוגעים ללב, עוסקים באהבות נכזבות, עולם מתפורר. הצליל מדע בדיוני, התכנים רומנטיים. כנערון בתחילת שנות השמונים הייתי מאוהב בשירים האלה, אבל במקביל האזנתי לסדרת המיקסטייפים של יואב קוטנר על הביטלס, “מסע הקסם המיסתורי”. אז עכשיו תורי לנוסטלגיה בת 20, וזה אם תרצו “מסע הקסם האלקטרוני” שלי.

[audio:http://www.esnips.com/nsdoc/25be14db-2b67-480c-bc20-7d671828fc36/?action=forceDL]

להמשך קריאה »

בשורה מפתיעה ומסקרנת ממשרדו של עלי ג’פאר, המסקר את הקולנוע המזרח תיכוני לעיתון ההוליוודי “וראייטי”: בערך בעוד שבועיים תתחיל מערכת העיתון להוציא לאור מוסף שבועי שיעסוק באיזור, עם דגש על הקולנוע הישראלי. המוספון הזה יהיה נגיש לקריאה באתר של “וראייטי” או כניוזלטר הנשלח לתיבות האימייל, אבל לא יופיע בשלב זה בדפוס. הבשורה הזאת מעידה על כך שגם ב”וראייטי” שמו לב שמשהו קורה בצד הזה של העולם שראוי לסיקור ממוקד ושוטף, קודם כל עבור הקהילה עצמה.

========

להמשך קריאה »

כתבי הבידור והקולנוע עוסקים בזמן האחרון גם בדיווחי פלילים. הנה מקבץ לא נעים מהיום-יומיים האחרונים (תייקו תחת: עונת המלפפונים):

- הבמאי ג’ון סינגלטון דרס למוות בשישי בבוקר הולכת רגל בת 57 שחצתה את הכביש שלא במעבר חציה. זה קרה בלוס אנג’לס, סינגלטון, שביים את “2 מהיר, 2 עצבני”, נהג ב-4X4 של לקסוס. מדיווח המשטרה נשמע כאילו האשמה בתאונה היא הולכת הרגל שקפצה מול המכונית. הבמאי היה ללא השפעת סמים או אלכוהול. ולשוטר שאחראי על החקירה קוראים ג’ייסון לי.
- בתחילת אוגוסט נשדדה סוויטה במלון סוהו גרנד בניו יורק בה שהתה קירסטן דאנסט. הגנב לקח תיק יד ששווה 13 אלף דולר, 2,500 דולר במזומן, שתי מצלמות דיגיטליות, כרטיסי אשראי ואייפוד. הגנב תועד במלמת הבטחון במלון ונלכד. כעת מתנהל משפטו.
- ג’וזפה טורנטורה, הבמאי של “סינמה פרדיסו”, נשדד השבוע ברחוב ברומא בסמוך למשרדו. שני אנשים ניגשו אליו, האחד הכה אותו בראשו ואז הם לקחו ממנו את הארנק, הטלפון הנייד והשעון. טורנטורה הגיע לבית החולים שם עבר בדיקת CT לוודא שלא נגרם נזק מוחי.
- ביל מוריי נעצר בשטוקהולם אחרי ששוטרים הבחינו בו נוהג שיכור בקלנועית של מגרשי גולף. למרות שהודה שהוא שתוי, הוא סרב לבדיקת נשימה והעדיף בדיקת דם. מוריי מוכר כמי שמעדיף לשחק גולף מאשר לשחק בסרטים מאז שיחק ב”מהומה במועדון” לפני 25 שנה. הוא הוזמן לטורניר גולף בשבדיה. הוא שוחרר בערבות וכנראה כבר שב לאמריקה. אם יימצא שאחוז האלכוהול בדם שלו היה גבוה מהמותר הוא יועמד לדין.
- גם היילי ג’ואל אוסמנט נעצר כשהוא נוהג תחת השפעת אלכוהול וסמים, והואשם גם באחזקת מריחואנה. הם גדלים כל כך מהר.

עמיתיי מתעלפים מ”חופשת קיץ”. לא חושב שנתקלתי בכזה דבר מימיי. דובדבני. קליין. שניצר (בביקורת מצוינת).
ואכן, מדובר בסרט בכורה מרשים מאוד. לכן כשאורי קליין כותב “זו יצירה שלמה ובשלה של אמן אמיתי” אני מהסס לגבי ה”שלמה ובשלה”, אבל מסכים לחלוטין עם האבחנה שדוד וולך הוא “אמן אמיתי”. צריך להיות קצת חרדי כדי להיות אמן אמיתי, להמיר אובססיה אחת בשנייה.
אבל הטקסט הכי משכנע של סוף השבוע הוא דווקא המונולג של וולך עצמו לאלון הדר ב”מוסף הארץ”. לרגעים זה גולש ללהג בלתי מובן, אבל לרוב זה טקסט של איש יצירתי, גועש המחפש תשובות ומצא את הקולנוע ככלי להתנסח בו. ההשפעות של ברגמן, דרייר וקישלובסקי מורגשות, וראויות להערכה, אבל וולך איננו ברגמן או קישלובסקי עדיין. כך שאני נוטה לומר לעמיתיי “תרגיעו”. ייתכן שלוולך מסתתרת יצירת מופת בשרוול, אבל “חופשת קיץ” היא עדיין רק טיוטה, מרשימה מאוד, בדרך לשם.
את הביקורת שלי על הסרט, המובאת כאן בגרסה ארוכה יותר מזו שנדחסה לדפי הדפוס ב”פנאי פלוס”, אני מציע לקרוא רק למי שכבר ראה את הסרט. המחמירים יגידו שהיא עמוסה ספוילרים. אלא שבסרט, שמתחיל מהסוף ואז עובר אחורה בזמן, אין איזשהו סוד שנחשף בסופו ושאני מגלה. ובכל זאת, מי שרוצה לראות את הסרט - והוא אכן ראוי לצפייה - שיילך ואז יבוא להתווכח איתי כאן.

“חופשת קיץ” הוא סרט בכורה קטנטן ומרשים שזועק “אין אלוהים”, ואז מוכיח שיש

פורסם ב”פנאי פלוס”, 22.8.07

“חופשת קיץ”, יצירת הבכורה של דוד וולך, הוא סרט קטן, שנולד כדרמת טלוויזיה לפני שהורחב לסרט באורך מלא. יש בו ציר עלילתי אחד, שלוש דמויות ואין בו עלילות משנה. מצד אחד זה יוצר תחושה של דלות, של חוסר פיתוח. אבל מצד שני דווקא הצמצום יוצר איזושהי צלילות. יש משהו מרוכז ומדויק בסרט הזה.
צפיתי ב”חופשת קיץ” פעמיים. בפעם הראשונה בפסטיבל חיפה לפני כשנה, לשם הגיע כשהוא עדיין מוקרן מקלטת וידיאו. אחרי שזכה לציון לשבח כיצירת ביכורים בפסטיבל הוא הודפס בעותק פילם, הוקרן בפסטיבל טרייבקה בניו יורק וזכה שם בפרס הסרט הטוב ביותר. כעת, רגע לפני עלייתו להקרנות מסחריות בארץ (ורגע אחרי שהפתיע רבים והתברג לחמישיית הסרטים המתמודדים על פרס הסרט הטוב ביותר בטקס האקדמיה הישראלית לקולנוע) צפיתי בו שוב. והסרט הזה, עלי לציון בהתפעלות מהולה בתסכול, הוא סרט בכורה בוסרי, אבל עם רגעים מרשימים מאוד. ובעיקר, הוא סרט שכדאי לשים לב אליו. הוא עושה עבודה טובה בתרגום רעיונותיו לצורה ולאימג’ים, אלא שהוא כושל פה ושם בהחלטות בעייתיות, כמו גם בסתירות פנימיות. זה סרט פולמוסי, שבבסיסו זעקת מחאה, או קריאה לעזרה, אך לעיתים נדמה שהמסר של היוצר משתלט על הדרמה.
על כל דבר משובח בסרט יש רגע מאכזב. אולי לכן קל להתמיד לסרט את המילה “בוסרי”. הוא חושף פוטנציאל מרשים, אך כזה שלא תמיד מצליח להיות ממוקד ומלוטש. הנה, לדוגמה, שתי הסצינות הראשונות בסרט. השוט הראשון: תקריב על פניו של אסי דיין, אותו די קשה לזהות בתחילה מתחת לזקן העבות של הדמות אותה הוא מגלם: רב ליטאי מחמיר וקפדן. המצלמה מסתתרת מאחורי ערימות ספרי הקודש על שולחנו, מציצה בו כמבין חרכי ירי. והרב פורץ בבכי. אלא שהבכי הזה, ברגע הזה של הסרט לפני שאנחנו מכירים את הדמות, וגם באופן בו הוא מבוצע, יוצר תחושה של אי נוחות. אני בספק אם מריל סטריפ היתה יכולה לפרוץ בבכי בשוט רצוף אחד ובכזה קלוז אפ, כך שהמטלה שדרש הבמאי מהשחקן שלו היתה די אימתנית. משהו בסצינה הזאת נראה צורם, משוחק, לא נעים. הסצינה הבאה: הרב, עשתונותיו חזרו אליו, עולה לשאת תפילה מול קהלו בבית הכנסת. האולם מלא, אבל כסא אחד ריק.
להמשך קריאה »

24 באוגוסט הגיע לסיומו. אפשר לחזור לנשום.

מעניין מה חושבים ראשי ג.ג בקוראם את התגובות באינטרנט לשם שהם נתנו ל”Knocked Up”. האם הם רואים את שלל התגובות הקטלניות ומחככים ידיים בהנאה ואומרים “כן! הפכנו את הסרט לאירוע תקשורתי! כולם מדברים עליו! כולם משננים את שמו! אנחנו מלכי המיתוג והשיווק!”, או “אוי ואבוי, מה עשינו? ההמונים צובאים על שערי המצודה ולפידים בידיהם!”. או “אינטרנט? מה זה? ומי בכלל קורא את זה?”.

בתחילת מאי 2001 יצאתי מהארון במדורי ב”העיר” והתוודיתי ש”עין הדג” הוא אחד מאתרי הקולנוע האהודים עליי. הסיבה לכך: ההברקה שלהם לפרסם טופס באמצעותו יוכלו גולשיהם להזמין כרטיס מהקופאים מבלי שיצטרכו לבטא את שמו המביך של הסרט. והיה אז צונאמי של אידיוטיות באולמות. היזכרו נא. ועכשיו הם מכים שנית, לכבוד בכורת “הדש”א”. הנה האייטם והטופס.

להמשך קריאה »