בסוף השבוע הבא יגיע ארצה גוראן דוקיץ’, הבמאי של “חותכי ורידים, סיפור אהבה”, סרט מסע חמוד מאוד על פי “הקייטנה של קנלר” של אתגר קרת. אם היה לי בית קולנוע הייתי מבקש מהפסטיבל את העותק של הסרט, אחרי הקרנתו הירושלמית, ומרים בתל אביב דאבל-פיצ’ר, שני סרטים בכרטיס אחד, אירוע חד פעמי בו יוקרנו “חותכי ורידים” ו”מדוזות” גב-אל-גב, פלוס שיחה חיה עם דוקיץ’, קרת וגפן על הבמה. הקרנת חצות נשמע כמו זמן טוב, לא? אם לחברים שלכם יש בית קולנוע אתם מוזמנים להציע להם את הרעיון הזה. לא אדרוש עמלה.

===========

להמשך קריאה »

“חצי נלסון” ישודר היום (שבת) ב-21:30 בערוץ יס 1, ויוקרן בשבוע הבא בפסטיבל ירושלים. הנה ראיון טלפוני שקיימתי בשבוע שעבר עם במאי הסרט.

להמשך קריאה »

שמתי את הלינק הזה בצד ותכננתי להתייחס אליו כבר ביום שלישי אבל התגובות לפוסט “1982” היו כה סוחפות שלא רציתי להפריע. ואז, כרגיל, החיים סחפו הצידה. אבל הכתבה הזאת, של נירית אנדרמן מ”הארץ”, על האופן המעט תמהוני בו מקצה מועצת הקולנוע תקציבים לפסטיבלים קיקיוניים ובכך מחלישה את הפסטיבלים המובילים, צריכה להיות מתויקת ולזכות לדיון נרחב. אלא שנדמה לי שדיון כזה עדיף שייעשה מול בול עץ מאשר מול מועצת הקולנוע שלעיתים עולה הרטשם שיצאה לשלאף-שטונדה לפני כשנתיים ומאז לא התעוררה ממנו.
למעשה, הדבר החשוב ביותר בכתבה הם שני הגרפים המאוד ברורים שמספרים את הסיפור כולו. תמיכת מועצת הקולנוע בפסטיבלים בשנת 2005 מול התמיכה בשנת 2007. הסכום הכללי נשאר זהה, מספר הפסטיבלים זינק, התמיכה הצטמקה:

מתוך “הארץ”

להמשך קריאה »

מציאות או חלום? ממשי או מטאפורי? “מדוזות”, סרטם הנפלא ומרובה הסמלים של שירה גפן ואתגר קרת, עוסק באופן עדין וקסום בדמויות נשיות אבודות וטובעות בתל אביב

פורסם ב”פנאי פלוס”, 27.6.2007

החיים של בתיה מטפטפים ממנה. החבר שלה עזב, הבוס מתעמר, אמהּ לא שמה לב אליה. ובכלל בתיה לא מצליחה להסתנכרן לעולם הזה. תגובותיה איטיות, מהוססות, ונדמה שכל מה שמסב עונג לאחרים גורם לה סבל: היא אפילו נדרסת על ידי אוטו גלידה.
להמשך קריאה »

ההחלמה של רוג’ר איברט כנראה מתקדמת היטב. השבוע הוא החזיר בשעה טובה את מדורו המעולה “Answer Man” ממנו למדתי הפעם שהבמאי הסנגלי אוסמה סמבנה מת באחרונה בגיל 84. סרטו האחרון היה “מולאדה”, שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים.
ואיברט חגג השבוע יום הולדת 65 ומלאת 40 שנה לעבודתו כמבקר וקיבל מתנה: הספד בעודו חי מאת ידידו ועמיתו ריצ’רד קורליס, המבקר של “טיים”. פייר, טקסט מרשים על אדם באמת יוצא דופן.

========

להמשך קריאה »

בזכות טורו האחרון של ישי קיצ’לס ב”העיר” למדתי ש”Hot Fuzz“* יצא בארץ ישירות לדי.וי.די. מיד נקבעה הקרנה. מועדון מעריצי “Shaun of the Dead” התכנס והכניס את הסרט למכשיר. מאה ומשהו דקות אחר כך האור עלה והיינו עם דמעות בעיניים. מרוב צחוק, כי הסרט הזה מצחיק נורא; מרוב התרגשות, כי חבורת אדגר רייט וסיימון פג, יוצרי Shaun of the Dead** ו-Spaced, באמת מוכשרים בטירוף; ומרוב עצב וכעס, כי הסרט הזה לא יוקרן בארץ ולא יהפוך לשיחת העיר, לפריט צפיית חובה, לאירוע מכונן של חובבי קולנוע צעירים.
אני באמת רוצה לדעת איך נראתה הקרנת הסרט מול נציגי UIP בישראל (ג.ג). כמה אנשים היו באולם? ואיך הם הצליחו לצפות בסרט ובסופו להגיד “נהההה, בואו לא נוציא אותו”. איך? על פי איזה הגיון? אילו שיקולים? כי בדמיוני זה אחת משתי אופציות: או שהם בהו במסך ולא חשבו שזה מצחיק או מוצלח, ואז אני מזועזע מזה שאלה שומרי הסף של ההפצה בארץ, שלא קולטים גדולה של יצירת פופ כשהם רואים אותה; או שהם ראו, צחקו, התגלגלו על הרצפה מצחוק, כססו ציפורניים במערכה האחרונה הנפלאה, וכשעלו האורות הם אמרו “מצחיק, אבל לא יילך בארץ, אף אחד לא יבין את זה”. שזה גם מזעזע. אנא אנא, אנשי ג.ג, אנא שילחו לי דיווח מפורט על ההחלטה להעלים את Hot Fuzz מהמסכים. אנא אימרו שזו היתה דרישה של יוצרי הסרט שקוראים לחרם אמנותי על ישראל בגלל הכיבוש, אנא אימרו שהמפיץ הבריטי דרש תנאי הפצה יקרים ובלתי אפשריים.

Hot Fuzz הוא פרודיה מופלאה על סרטי משטרה בריטיים ואמריקאיים. אחרי סיקוונס פתיחה מעולה, ערוך דק-דק לצלילי “גודי טו שוז” של אדם אנט, בו אנחנו מתוודעים להישגיו הנעלים של שוטר המקוף הכי מהולל בלונדון, הוא מיד מקודם אך מועף לכפר נידח. דמיינו את “האקדח מת מצחוק” פוגש את “ברז’ראק” בתוך עלילת “איש הקש” (Wicker Man). הבדיחות על חשבונו של המותחן הבריטי הפגאני, עם ציטוטים מ”צ’יינטאון”, הופכים את “Hot Fuzz” לאחת הפרודיות הקולנועיות הטובות מאז “סודי ביותר”.
אבל מה שהופך את רייט ופג לכה מוצלחים, כאן ממש כמו ב”Shaun of the Dead”, הוא שבמערכה השלישית הפרודיה מתאדה והסרט לוקח טוויסט לכיוון הדבר עצמו. בסרט הקודם שלהם הם צחקו על סרטי זומבים, אבל בסוף הסרט היה מבהיל ומטריד כמו סרט זומבים אמיתי. וכאן, המערכה האחרונה מלאת קרבות יריות, מרדפים, אלימות, מתח וטוויסטים שלא היו מביישים כל סרט מתח הוליוודי רציני. וכך, כשהוא נע כמטוטלת בין הלעג לז’אנר וההערצה לו, Hot Fuzz הוא פשוט בידור משובח וחכם של צוות יוצרים מוכשר בטירוף.

להמשך קריאה »

ברוכים הבאים לפוסט ה-600.

[audio:http://a7.vox.com/6a00cd9789c155f9cc00d09e7596bfbe2b-mp3]
השיר הזה יצא באלבום ב-1983, אבל יצא בסינגל ב-1982. יש בו את סולו הפסנתר האהוב עלי (בפסנתר: ג’ולז הולנד מהסקוויז). ויש לו פייד-אין נורא ארוך, אז האזינו לדממה בפתיחה בסבלנות.

פורסם לפני חמש שנים. “העיר”, אפריל 2002:

2002 תהיה שנה אדירה בקולנוע. היסטורית. היא חייבת להיות כזאת, פשוט חייבת. ולא, זו לא נבואה, או אינטואיציה, זו מסקנה הנובעת ממחקר אמפירי, גם אם מופרך משהו, שאני שוקד עליו כבר שנים. המחקר הזה נטול נימוקים, אך יש בו מסקנה: 2002 צריכה להיות שנה גדולה. וגם 2012. ו-2022. וכן הלאה.
כמו ג’ון נאש, גיבור “נפלאות התבונה”, שניסה למצוא נוסחאות מתימטיות שיסבירו תבניות התנהגותיות שנראות לכאורה שרירותיות או אקראיות, כך אני מנסה למצוא אלגוריתם מדעי שיסביר את עולם הקולנוע. האם אפשר, על סמך נתונים חיצוניים, לחשב אם סרט יהיה טוב או רע לפני הצפייה בו? האם אפשר לצפות שנה בה היבול הקולנועי יהיה רע במיוחד, או טוב במיוחד? האם אפשר למצוא נוסחה שתסביר קריירות של במאים? (שכפי שכבר שאלתי כאן ב-28.2 בקשר לקריירת הסלאלום של רוברט אלטמן). ובכן, גם אחרי 12 שנים, המחקר עדיין בשלביו הראשוניים, אבל באחרונה הוא הניב פריצת דרך ראשונה. זהו, אם כן, הפייפר הראשון לתיזה אקדמאית שתושלך מכל המדרגות גם בפקולטה למתימטיקה וגם בחוג לקולנוע. ובכל זאת: שמתם לב שהשנה השלישית בכל עשור מניבה יבול מדהים? לא יודע למה בכל עשור דווקא השנה הזאת בולטת במיוחד. האם זה קשור למצב רוח עולמי או להיערכות כלשהי של כוכבי הלכת, ואולי זה סתם הרגל קוסמי. אבל עובדה, זה קורה. הספקנים שביניכם ינסו לטעון שהקביעה הזאת ממילא מושפעת מטעם אישי, אך זו טענה קנטרנית.
חשדותי התעוררו כשהבטתי ברשימת מאה הסרטים האהובים עלי בכל הזמן (כמו עולם ב”עיר אפלה” הרשימה הזו משתנה בקיצוניות מדי לילה, ולכן מעולם לא פורסמה). שני הסרטים הראשונים בה – “אי.טי” ו”בלייד ראנר” – נוצרו ב-1982. אני יורד במורד הרשימה ומגלה עוד ועוד הפתעות: “באטמן חוזר” ו”כלבי אשמורת” הם מ-1992. “הסנדק” מ-1972. “לורנס איש ערב” מ-1962. “שיר אשיר בגשם” מ-1952. “קזבלנקה” מ-1942. כל הסרטים הכי אהובים עלי נוצרו, כאמור, בשנה השלישית של כל עשור. והנה, אנחנו שם ברגע זה. איזה סרט מ-2002 יהיה יצירת מופת שתשנה את פני הקולנוע?

1982 היתה השנה הטובה ביותר בתולדות הקולנוע. בעיני.
להמשך קריאה »

שני (היום), 22:00, הוט פריים. ממש כדאי: “חזק-חלש-חזק”, סרט על הפיקסיז. כמה נהניתי ממנו? איך שהוא נגמר גלגלתי את הדי.וי.די לאחור (געגוע לעבר הסלילי) והתחלתי את הסרט מיד שוב. גם כי ההתחלה שלו עצומה, ויש דעיכה מסוימת לקראת סופו, אבל בעיקר כי הוא פשוט הלהיב אותי.

“מי החליט לאחד את הפיקסיז?”, שואל כתב האן.אם.אי את צ’רלס תומפסון, אק”א פרנק בלאק, בראיון טלפוני המצולם בתחילת הסרט. “זו הלהקה שלי, אז זו היתה ההחלטה שלי”, שואג תומפסון. הוא מוסיף צחקוק בסוף כדי שכולם יבינו שזה בצחוק, אבל אם יש דבר אחד שברור מ”חזק-חלש-חזק” הוא שזה ממש לא בצחוק. השאלה “של מי הלהקה הזאת” היא שפירקה אותה, ועד סוף סיבוב ההופעות הזה, בו התאחדה הלהקה לקיץ אחד ב-2004 ובמהלכו תועדה, תפרק אותה שוב. (צפו כאן בחמש הדקות הראשונות של הסרט).
להמשך קריאה »

ולווט חשפה לפני כשעתיים: דן דאור ואדם אבולעפיה הם מבקרי הקולנוע החדשים של “העיר” במקום ישי קיצ’לס. זיווג מעניין. דאור, המבוגר, הרציני, המומחה לכל מה שקשור לסין ולסינית והמו”ל של חרגול. אני מנחש שהוא יופקד על הסרטים האיכותיים, הכבדים. מולו, אבולעפיה הצעיר, שקראתי כמה טקסטים מוצלחים מאוד שלו ב”גלובס”, שבטח יופקד על הסרטים הפופיים יותר. נשמע קצת כמו הזוג המוזר. יהיה מסקרן לראות איך יעבוד הציוות הזה.

===========

להמשך קריאה »

ופתאום ישי קיצ’לס חותם את מדורו השבועי ב”העיר” במילים: “זה המדור האחרון שלי. היה כיף”. רגע, מה האחרון? קיצ’לס, כך דווח ב”ולווט אנדרגראונד” לפני כמה שבועות, עובר לגור לתקופה בחו”ל (באמסטרדם, לשם הוא עובר בעקבות בת זוגו) אבל ימשיך לכתוב את מדורו. ופתאום “מדורי האחרון”? אני שומע ב”העיר” שגם העורכים לא ממש ידעו שזה הולך לקרות ופחות או יותר קיבלו את הבשורה כשהגיע הטקסט של המדור. איתמר בן כנען החליף את קיצ’לס בעריכת מדור התרבות, כרגע לא ידוע מי יחליף את קיצ’לס בכתיבת ביקורת הקולנוע בעיתון. קיצ’לס עוזב את “העיר” קצת פחות משלוש שנים אחרי שהגיע לעיתון להחליף אותי כמבקר הקולנוע שם. אלה היו שלוש שנים לא סימפטיות במיוחד בתולדות “העיר”. בקיץ 2004 החליף איתן מרקוביץ’ את אמנון רבי. תוך חודשים בודדים נטשו את העיתון כל אנשי רבי (ואני בתוכם) ומרקוביץ’ הביא את אנשין מ”כל העיר” הירושלמי (ובהם קיצ’לס). אך בתוך שמונה חודשים התפטר מרקוביץ’ והוחלף על ידי יוסי קליין. קליין הובא כדי לבצע מהפכה: להפוך את “העיר” לחינמון המתרכז בתכנים קצרים וצרכניים ברובם. ביקורת הקולנוע, כמו רוב מדורי התרבות האחרים, הוגלו ל”עכבר העיר”. ואז הגיע אורי שאלתיאל, החזיר את הקולנוע לעיתון, הושיב את קיצ’לס על כסא עורך התרבות, והעיתון חזר להימכר בעבור חמישה שקלים. רוח “העיר” הישנה התחילה שוב לנשוב בקטנה בין דפיו. אבל חילופי גברא תכופים במערכת העידו שכנראה לא הכל יציב שם. זה בוודאי סמלי שחוץ מפרידתו של מבקר הקולנוע של העיתון השבוע מתפרסמת שם גם ביקורת מסעדות די קטלנית על “אורנה ואלה”, שנחשבה עד עכשיו למעין מסעדת הבית של “העיר”. במושגי שינקין, זה כמעט רצח-אם. להיכנס לאורנה ואלה ולחסל ביריות את מעוז התמיכה האחרון של “העיר” בתל אביב. ניסיתי להבין מקיצ’לס מה קרה אבל לא זכיתי לתשובה. כל מה שהוא אמר לי היה שהוא בארץ עד סוף יולי, יכתוב בסוף השבוע הקרוב את הפריוויו לפסטיבל ירושלים, ושהוא מקווה להמשיך לכתוב מדי פעם כתבות קולנוע לעיתון, אבל לא ביקורות. עיתון אחר? אולי, קודם מנוחה מכתיבה. בלוג? יכול להיות.

========

להמשך קריאה »