האם הפיראטים של “שודדי הקאריבים” הם מטאפורה לפיראטים? הנה הביקורת שלי על “שודדי הקאריביים”. ועוד בקטנה על “כלה בהשאלה”, צרפתי חמודונצ’יק.

ובקשר ל”חסין מוות” של קוונטין טרנטינו:

אז מה עושים עם קוונטין טרנטינו? האם פשוט להרים ידיים ולהכיר בעובדה שזה האיש ולקבל אותו בחיבה כמות שהוא, או להמשיך לצפות שיבוא יום והוא – כמו שאומרות המורות – יגשים את הפוטנציאל שהוא בעצמו הבטיח בתחילת דרכו. מה שכן, אני כבר מוצא עצמי זה סרט שלישי מתפעל מטרנטינו מהצד, אבל מתקשה להתחבר לפרויקטים שלו. והמצב, בעיניי, רק הולך ונהייה חמור יותר: נדמה שהאיש פשוט מאבד שליטה על עצמו.
זה התחיל עם “להרוג את ביל”. טרנטינו רצה לעשות סרט פעולה קליל, עמוס דם, הומאז’ לסרטי הקונג-פו למערבוני הספגטי, הלך לצלם את הסרט הקטן שלו וחזר עם סרט באורך שלוש שעות, שפוצל לשני סרטים שונים. אני הרגשתי שיש כאן מאמץ יתר. בא טרנטינו, גנב מפורצי דרך אמיתיים, חיבר כמה סצינות פעולה מצוינות, כתב דיאלוגים מושחזים אבל במקום פרויקט צידי לחימום הקנה עד סרטו הרציני והמשמעותי, יצא מעין פסטיבל “להרוג את ביל” שמנסה להעמיד פנים שזו היתה יצירה קולנועית משמעותית.
ועכשיו זה קורה שוב עם “חסין מוות”, סרטו החדש. טרנטינו מצליח לנצל את הבורות הקולנועית של העולם כדי ליצור סנסציה מסרט חביב ומשעשע (ומאוד אלים) אבל זניח לחלוטין, טראשי במכוון. הרעיון, אולי כבר קראתם כאן או שם, היה לחבר שני סרטים באורך שעה שיביימו טרנטינו וחברו רוברגט רודריגז לסרט אחד בשם “גריינדהאוס”, שיהיה הומאז’ לסרטי הטראש הזולים של תחילת שנות השבעים. אלא שטרנטינו ורודריגז עובדים בלי מעצורים ובלי אלוהים: במקום סרט באורך שעה לכל אחד, הם חזרו עם סרטים הנושקים לשעתיים. אחרי קיצוצים מאסיביים הגיע “גריינדהאוס” לאורך המשותף של למעלה משלוש שעות והסרט נכשל כלכלית באמריקה. כדי לנצל את המוניטין הבינלאומיים של טרנטינו הוחלט לפרק את הצימוד ולהפיץ את סרטו של טרנטינו, בגרסתו המלאה, כסרט נפרד. אלא שעכשיו התוצאה תמוהה: כשהוא מנותק מהכותרת הפארודית “גריינדהאוס”, הממחזרת את חוויית פסטיבלי הטראש בבתי הקולנוע המיושנים והמוזנחים, לא ברור למה סרטו של טרנטינו מתגאה במראה מיושן במכוון: פילם דהוי, חומר גלם שרוט, סאונד חורק. טרנטינו מנסה לשחזר חוויה פרטית כנער שראה סרטים ירודים באיכות נמוכה. הוא לא יודע שבישראל כך נראו הסרטים האיכותיים והיוקרתיים עד ממש לא מזמן. לא חוויה שאיש כאן מתגעגע אליה ורוצה למחזר.
וכך, גם פרויקט הצידי והמבודח הזה יצא משליטה. סרט טראש זול וירוד שעולה 30 מיליון דולר להפקה? לא צריך לראות גאון פיננסי כדי להבין למה ההפקה האת כשלה כלכלית. אז כן, כהומאז’ לסרטי שנות השבעים, תוך העתקה בוטה של “עקיצה בשישים שניות” (”המקורי, לא הזבל עם אנג’לינה ג’ולי”, כפי שנאמר במחווה עצמית בסרט עצמו), “חסין מוות” הוא סרט מאוד מבדר. עמוס נערות במכנסיים קצרות שמדברות ומדברות ומדברות, עם סצינה אלימה אחת מצוינת באמצע, ועם סצינת מרדף מעולה בסוף הנמשכת רבע שעה. זה סרט פרטי, פנימי, סינפילי, כמעט לא קומוניקטיבי, שמציג את טרנטינו כמי שמטורף על כל תת ז’אנר זניח. הוא לא במאי, הוא מבקר קולנוע עם כשרון לבימוי. ואני עדיין מחכה שהוא יגמור כבר עם פרויקטי הצד הזניחים שלו, שהשלתטו לו על הקריירה, ויתחיל לעשות סרטים משמעותיים יותר. לחזור לעשות סרטים שאחרים ירצו לחקות, במקום להפוך לחקיין של סרטים אחרים.

להמשך קריאה »

“רטטוי”, סרט האנימציה של פיקסאר בבימויו של בראד בירד (”משפחת סופר על”, “ענק הברזל”), יפתח את פסטיבל הקולנוע בירושלים ב-5 ביולי. הסרט יעלה בארץ שבוע אחר כך.

אבל בפסטיבל ירושלים יש עוד 199 סרטים חוץ מסרט הפתיחה. והפסטיבל השנה, כך מסתמן, יהיה גיק-פרנדלי. רישמו לפניכם להכין כרטיסים ל”אני קיבורג אבל זה בסדר” של פארק צ’אן-ווק ול”המארח” של בונג ג’ון הו. סרט קוריאני מסקרן נוסף שיוקרן בירושלים הוא “אשה על החוף“, של הונג סאנג סו, שכל סרטיו הקודמים הוקרנו בירושלים. גם “Rocket Science” של ג’פרי בליץ (”ודייק”) יהיה שם. עכשיו רק נותר לראות האם יסכימו סרטי שפירא לתת לירושלים את “4 חודשים, 3 שבועות ויומיים”, שזכה השבוע בפסטיבל קאן.

ובשבוע הבא יפורסמו הסרטים הישראליים שיתחרו על פרס וולג’ין בירושלים. יש להניח שהסרטים הבאים, המועמדים לפרס אופיר, יהיו שם: “מתוק ומר”, דורון בנבנישטי; “ביקור התזמורת”, ערן קולירין; “נודל”, איילת מנחמי; “המקלט”, רועי הורנשטיין; “מדוזות”, אתגר קרת ושירה גפן; “החוב”, אסף ברנשטיין; “וסרמיל”, מושון סלמונה; “תהילים”, רפאל נדג’ארי; “זרים”, ארז תדמור וגיא נתיב; “ריטה, שם זמני” של מיכל בת אדם. אני מניח שיצטרפו אליהם לפחות עוד סרט אחד או שניים נוספים. אולי איתן גרין? ואם הסרטים החדשים של סרז’ אנקרי ויניב ברמן מוכנים, אולי גם הם.

להמשך קריאה »

אז כמה הכניס “שודדי הקריביים: סוף העולם” בסוף השבוע הראשון שלו?

142 מיליון דולר בארבעת ימי סוף השבוע הארוך של ממוריאל דיי (יום הזכרון) האמריקאי. זה סכום שהספיק לו כדי להפוך לסרט הקופתי ביותר של ממוריאל דיי אי פעם, אבל זה פחות ממה שהכניסו “ספיידרמן 3″ ו”שודדי הקריביים 2″ בסופי השבוע הראשונים לבכורתם. כלומר, הישג מאוד מרשים, אבל לא ממוטט מהתרגשות. למעשה, “שוה”ק 3″ הכניס בארבעה ימים פחות כסף ממה שהכניס “ספיידרמן 3″ בשלושה ימים (151 מיליון דולר). בשלושת הימים הראשונים הכניס “שוה”ק 3″ רק 115 מיליון דולר.

אבל בשאר העולם, התמונה מעט שונה. בדיסני טוענים ש”שוה”ק 3″ רשם את הפתיחה הגלובלית הגדולה ביותר אי פעם. תוך שהוא שובר את השיא הקודם, העתיק, הנושן, שהוחזק על ידי “ספיידרמן 3″ בשלושת השבועות האחרונים. הסרט, מדווחים בדיסני, הופץ על גבי 29,000 מסכים ברחבי העולם והניב 401 מיליון דולר, לעומת ה-381 מיליון של “ספיידרמן 3″.

להמשך קריאה »

זו התמונה שהסתכלתי עליה הכי הרבה בשבוע האחרון מאז שצולמה בפסטיבל קאן. היא פשוט נפלאה בעיני. 30 ומשהו במאים, מהטובים בקולנוע העולמי, בפריים אחד.

אתם מוזמנים לנסות לזהות לבד, או להיעזר ברשימה*.

אבל, אנא, עזרו לי לענות על השאלות הבאות:

1. מי לטעמכם חסר בתמונה מבין הבמאים בני זמננו? לי, למשל, חבל שיש שם את האחים דארדן, האחים כהן אבל אין את האחים טאוויאני. ובקלות היייתי מוותר על קלוד ללוש.
2. מה אומר עמוס גיתאי לאטום אגויאן?
3. ומה, בשם כל הקדושים, קרה למייקל צ’ימינו?

*) רשימת המצולמים, אחרי הקפיצה.

להמשך קריאה »

יום שני, אחה”צ. הפוסט עודכן ותוקן.

הנה הרשימה המלאה של כל הפרסים שחולקו בפסטיבל קאן שננעל אמש.

להמשך קריאה »

עוד 24 שעות. מחר ב-20:30 יתפרשו צוותי “סינמסקופ” ברחבי קאן, סלולריים ביד, ויסמסו (אני מקווה) בזמן אמת במהלך טקס חלוקת הפרסים. אתם מוזמנים לעקוב כאן בשידור חי.

========

משונה מאוד: גלן קני, המבקר של “פרמייר”, פרסם בבלוגו שפרס מצלמת הזהב יוענק ל”קונטרול” של אנטון קורביין (הסרט הכה מסקרן על חייו ומותו של איאן קרטיס, סולן ג’וי דוויז’ן). הבעיה היא שפרס מצלמת הזהב מוענק רק מחר (ויש לא מעט המקווים שהוא יוענק ל”ביקור התזמורת” הישראלי). אז מה העניין? האם הוא התבלבל עם שלושת הפרסים האחרים שכבר הוענקו ל”קונטרול” אמש בטקס נעילת אירועי השבועיים של הבמאים, או שהוא פשוט מסר באופן אגבי מידע בלעדי שעדיין לא נמצא בידי אף אחד אחר? (עדכון: סתם טעות. קני עידכו את פוסטו)

========

להמשך קריאה »

מכיוון שאני כאן (תל אביב) ולא שם (קאן) אין לי מושג איך הסרטים עצמם, אבל כמות הסרטים שאני מגיר ריר בציפייה לקראתם רק הולכת וגדלה. אחרי בלה טאר ואנטון קורבין, מצטרפים גם הרמוני קורין ואייבל פררה. בכלל, אני מת על אייבל פררה (למרות שלא כל סרטיו טובים, אבל הם תמיד מבוססים על אקספירמנטים שאני מאוד מעריך). אני חושב שחייבים לעשות לו רטרוספקטיבה בסינמטקים. האיש נראה לי מטורף אמיתי (והוא צילם בירושלים את “מארי”, סרטו הלפני אחרון כך שהוא בטח לא יחשוש להגיע הנה עם סרטיו). והיום אני מצרף לרשימת ה”רוצה-לראות” שלי את “שמש סודית” הקוריאני של לי צ’נג-דונג ואת “Ploy“, החדש של פן-אק רטאנארואנג. וגם “אלכסנדרה” של אלכסנדר סוקורוב כבר הוקרן. לא תמיד יש לי כוח לסוקורוב. נותרו עוד ארבעה סרטים עד שחבר השופטים ייצא לדיוניו בשבת בערב ויחזור ביום ראשון עם רשימת הזוכים.

אורי קליין הפך היום לעד עוין בעקבות תגובתו לסרט של בלה טאר. מבקר קולנוע יכול לצאת מסרט באמצע (בפסטיבל) כל עוד הוא מספק לקוראיו כנות וקליין עשה זאת, כך שאין לי בעיה עם האספקט הזה של ביקורתו (שהיא בעלת תנופה קומית ומצמררת כאחת). הבעיה שלי פרטית לחלוטין: מכיוון שזה אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם בפסטיבל השנה כמובן שקיוויתי שמישהו כמו קליין יפגין מעט יותר סבלנות ויתמודד עם הסרט במלואו, ולא יישבר באמצע (או שיתלונן על כך שהשחקנית הבריטית מדובבת להונגרית. חשבנו שהוא רציני יותר). ולצד הכרזת ה”פרשתי” מבלה טאר הוא גם כותב ש”מדוזות” של אתגר קרת ושירה גפן אינו מוצלח. לעומתו, אליסה סיימון ב”וראייטי” כותבת על אותו סרט דברים טובים (סיימון האמריקאית היתה בחבר השופטים של פסטיבל דוק-אביב האחרון). מכיוון שאותה סיימון כתבה באהדה ובאופן מנומק מאוד על “Sicko” של מייקל מור, שקליין נותר צונן כלפיו, יש לי תחושה שאני מאמין יותר לטעמה מאשר לטעמו. כמובן שאדע זאת רק אחרי שאראה את הסרטים ואחליט בעצמי.

להמשך קריאה »

(הקטע הבא מכיל ספוילרים. אבל תאמינו לי שהסרט כל כך גדוש ורועש שאין סיכוי שתזכרו משהו מהם אם תחליטו - אלוהים יודע למה - ללכת לראות את “שודדי הקריביים: סוף העולם”).

האמת, החרם המפגר של פורום פילם על מבקרי הקולנוע הוא אולי אחד הדברים הכי טובים שקרו כאן לעיתונות הקולנוע. קחו, למשל, אותי. בשבועות לפני “ספיידרמן 3″ הייתי בהתרגשות מהסרט, חיכיתי לו, רציתי אותו, הייתי בטוח שהוא ישבור שיאים. כשבאתי לצפות בו התפלאתי איך זה שהאולמות לא מלאים, אין תור, דוחק, איפה כל חובבי הספיידרמן? ובכן, מתברר שהם לא גרים בישראל.
ואז התקרב “שודדי הקריביים 3″, שעלה בארץ כבר אתמול בערב, והייתי אדיש. בפעם הראשונה הגיע לבתי הקולנוע סרט קיץ, מפוצץ בתקציב, גדוש אפקטים, מאיים להיות הקופתי או היקר או הכי-לא-משנה-מה, ולי ממש לא התחשק לצפות בו. ואני פריק של סרטי קיץ. אני מת על הג’אנק הזה. אוהב אפקטים, אוהב קרבות, מרדפים, הומור אידיוטי, מת על זה. למען השם, אני חושב ש”המומיה” ו”המומיה 2″ היו סרטי פעולה מצוינים. אבל “שודדי הקריביים 3″? לא עניין אותי בכלל. בפעם הראשונה ב-17 השנים שאני כותב ביקורות סרטים שהלכתי לראות סרט בלי חשק. ועוד סרט קיץ. והאמת, אם לא היה לי מדור להגיש הבוקר ואילולא הייתי במצוקת חומרים, לא הייתי טורח. שהסרט הזה יסתדר בלעדיי.
אבל הלכתי. כי זו עבודתי. והייתי בשוק. לא מהסרט - הוא בזבוז מוחלט של הזמן - אלא מההיענות לו. יס פלאנט, אמש: כל האולמות שמקרינים את “שוה”ק3″ מלאים עד אפס מקום, סולד אאוט, מפוצץ. אני, ואני נשבע לכם שאני לא מפריז לצרכים דרמטיים, קניתי את הכרטיס האחרון באולם 5.
מי הקהל?
ילדות. הייתי בהלם. ילדות ונערות, בנות 12 עד 17. בזוגות, חבורות, עם הורים, כמה דייטים, כמה קבוצות כיתתיות. והן ציחקקו בכל פעם שג’וני דפ עשה פרצוף מצחיק. אחת, בת תשע נראה לי, דירגה בדרך החוצה את הסרטים באוזני אמה: “הסרט הראשון הכי הכי טוב, השני הכי הכי טוב, והשלישי היה הכי טוב. למה צריך לדרג?”. ורציתי לאחוז בכתפיה בנות התשע וצעוק לה: זה היה אידיוטי! זה היה סרט אידיוטי! מה ראית?! ספרי לי מה קרה בסרט?! ממה נהנית?!
ואם הסרט באמת עלה קרוב לחצי מיליארד דולר הרי שזה לא רק פשע אמנותי, אלא גם פשע נגד האנושות. עם כל התשוקה שלי לבידור מהסוג הכי אסקפיסטי, נראה לי שצריך לשים גבול על כמות הכסף שאפשר לזרוק על מוצר שאין בו שום ערך אנושי כלשהו. כמות האנשים, הכפרים, המדינות שאפשר היה להציל בסכום הזה הופכת את הפאשיזם של “שוה”ק3″ לא לעסק תיאורטי, אלא לעניין ממשי.
והכי אידיוטי: אני באמת חושב שגור ורבינסקי והתסריטאים אליוט & רוסו הם אנשים מוכשרים בתחומם. אבל “שוה”ק3″ אינו סרט של במאי או של תסריטאים, אלא סרט של מפיק. כל מה שיש בו זו הפקה, וכמות מגונה של כסף. טד אליוט דיווח על כך בבלוגו, אבל רואים את התוצאה בשטח: היו סטים ענקיים, אלפי סטטיסטים, תלבושות, איפור, אפקטים, אבל אף אחד לא באמת ידע מה הולך לקרות. לא היה תסריט. לא היה חזון. הבריף היה: עוד, והרבה. וכך “שוה”ק3″ הוא סרט ענק שעובר בסיקוונס לסיקוונס בלי לדעת לאן הוא מנסה להגיע. או מה ההגיון הפנימי של הסרט. או מה הטון שלו. יש שם שורה נהדרת שמישהו אומר על ג’ק ספארו: “הוא מתכנן את כל הדברים האלה או שהוא פשוט שולף את זה מהשרוול”? הרגשתי שמישהו שם כתב את השורה הזאת מהלב. הסרט הזה הוא מופע אילתורים בחצי מיליארד דולר. נונסנס עלילתי מוחלט. הוא מתחיל בסינגפור, כשגיבורינו מחפשים דרך להגיע לג’ק ספארו שלכוד בלוקר של דיווי ג’ונס, עולם הרוחות שבין החיים ובין המוות. בסינגפור הם פוגשים את צ’או יון-פאט. יופי של ליהוק. חרא תפקיד. והם רוצים לכנס את מועצת הפיראטים כדי להכריז חרם על מבקרי הקולנוע. אה, סליחה, כדי לשחרר את האלה קליפסו מגופה (למה? לא שאלתי). ואז הם מחלצים את ג’ק, שכבר התחיל ללקות בדמנציה ולדבר עם עצמו, וצ’או יון-פאט מת, ואליזבת נהיית קפטן של ספינה ו-וויל נהיה הקפטן של ההולנדי המעופף, והיא מחפשת את אבא שלה והוא מחפש את אבא שלו וג’ק מוצא את אבא שלו. הצילו!
הפסקה. הסדרנים מחלקים כרטיסים עם לוגו שודדי הקריביים שרק איתו יהיה אפשר להיכנס בחזרה לאולם אחרי ההפסקה. כי עם כל הכבוד לפיראטים בסרט, פיראטים בבית הקולנוע אינם רצויים.
חוזרים. ואז אליזבת נהיית מלכת הפיראטים. הפיראטים מכריזים מלחמה על הבריטים. ומתחיל דיון שלם מי יהרוג את דיווי ג’ונס, הפיראט עם פני התמנון. ולמה זו בעיה? כי מי שהורג את דיווי ג’ונס צריך להפוך בעצמו לקפטן של ההולנדי המעופף, ובכך לזכות בחיי נצח אמנם, אבל בלי יכולת לעלות אל היבשה אלא למשך יום אחד בעשר שנים. אני רואה כאן התחלה של רעיון לפרק 4. ואז דיווי ג’ונס נלחם עם ג’ק ספארו בגשם. אבל למה? למה? מה הקשר בין כל הדברים האלה? לאן זה הולך? אה, כן: לסצינה אחת בודדה ויפה לקראת הסוף בה הספינות הפנינה השחורה וההולנדי המעופף קורעות לגזרים את ספינת אנדוור של הצי הבריטי. הסצינה היחידה שהרגשתי בה שהיה במאי על הסט. ב”שוה”ק2″ היו לפחות כשלוש סצינות אקשן מרשימות בתוך סבך המלל והשיעמום, כאן אפילו זה לא. כל פעם שרצו להעיר את הקהל מהתרדמת חתכו לריאקשן של הקוף הקטן של ג’ק. את זה אפשר היה לעשות גם ב-20 מיליון דולר.
אה, כן: ובסוף בסוף, אחרי כל הקרדיטים, יש סצינה אחת נוספת המתרחשת עשר שנים אחרי עלילת הסרט. נשבע לכם שהיא היתה לא פחות אידיוטית מכל מה שקדם לה.

החדשות הטובות: תכף “אושן 13″. הנה סרט שאני מחכה לו.

הביקורת שלי על “זודיאק” של דיוויד פינצ’ר נמצאת כאן. הסרט גם מזנק לראש טבלת ה”מומלץ למהר” מצד שמאל, ומוריד מהמקום הראשון את “בופור” שהיה הסרט הכי מומלץ שלי בחודשים האחרונים. לגבי ספוילרים: אני באמת ובתמים מאמין שאין בביקורתי שום מידע שייפגע בהנאתם של צופים שטרם צפו בו. אבל הפנאטים שלא רוצים לדעת כלום על סרט, ובייחוד אם הם בני 15 ולא שמעו מימיהם על רוצח הזודיאק מסן פרנסיסקו, אולי יחשבו שזו ביקורת מלאת ספוילרים. התחושה שלי היא שפינצ’ר עשה את הסרט עבור קהל בעל רקע תרבותי משותף, אנשים ששמעו על הזודיאק, ידעו שהוא כבר הונצח בעבר בקולנוע (ב”הארי המזוהם”) ותהו בינם לבין עצמם “מה בעצם עלה בגורלו”. וכך, פינצ’ר - שעובד מתסריט די נפלא של ג’יימס ונדרבילט - מתמקד בפרטים ובפרוצדורות, מדקדק בזמנים ובגיאוגרפיה ופחות בכרוניקה. כך שאולי השכלה מוקדמת כלשהי מתבקשת. אבל זה כבר לשיקולכם.

======

להמשך קריאה »

הזמזום בקאן סביב “ביקור התזמורת”, סרטו של ערן קולירין שמוצג במסגרת “מבט מסוים” בתחרות, רק הולך וגובר. אחרי ביקורת מהללת ב”הוליווד ריפורטר” מדווח העיתון שסוני פיקצ’רס קלאסיקס נמצאת במגעים לרכישת זכויות ההפצה של הסרט בצפון אמריקה (אחרי שהסרט נמכר כבר לצרפת, איטליה, ספרד, אוסטרליה וניו זילנד, יוון, שוויץ ודרום אמריקה).

להמשך קריאה »