פברואר
2007
באיחור בלתי אלגנטי ראיתי השבוע את הסרט התיעודי המצוין “מלון 9 כוכבים”, שכבר זכה ביולי בפרס וולג’ין בפסטיבל ירושלים (הסרט מוצג בסופי שבוע בסינמטק תל אביב). מעבר לדיוקן האנושי המרתק, של עובדי הבניין הפלסטיניים המסתננים לשטחי הקו הירוק כדי לעבוד באופן בלתי חוקי בבניית העיר מודיעין, הסרט מצליח לתאר, באופן ויזואלי כמעט לחלוטין, שני נראטיבים נוספים ומרשימים מאוד.
מבחינה ויזואלית, הסרט - עם הדימויים היפהפיים שלו - הזכיר לי באופן הכי אסוציאטיבי את “הר ברוקבק” של אנג לי. פיסת אדמת הפרא הזאת, שטח ההפקר הבלתי מיושב האחרון שמפריד את איזור שפלת המרכז, בואכה הרי ירושלים, ואת שטחי הרשות הפלסטינית, נראה כמו אותו הר בווייאומינג בו חוקי האדם אינם חלים עוד. ועל גבעת הטרשים המוריקה בפאתי מודיעין מוקם מחנה ארעי של גברים העובדים שם באופן עונתי וחיים על זמן שאול. אני מנטרל את האספקט ההומואי של “הר ברוקבק”, שאינו רלוונטי כלל ל”מלון 9 כוכבים”, ומתייחס רק לאספקט הפיקטוריאלי, של פועלי דחק רדופים המתיישבים באמצע שומקום, ומחפשים שם משמעות לקיומם. הסצינות בהן מנסים הפועלים להסתנן לישראל אחרי ימי גשם כשנחל פסטורלי הופך לנהר גועש, או כשהם תקועים בקרטוניהם ימים שלמים בגלל הגשמים המונעים את עבודות הבנייה, הסרט קיבל צביון של מערבון מקומי. במקום העברת הבקר משטח מרעה אחד לשני, כאן הם נודדים בין הבית הקבוע שלהם לבית הארעי, בו עליהם לבנות בית קבוע לאחרים, כדי לממן חיים בסיסיים למשפחתם.
ומבחינה ויזואלית, הסרט מתאר נראטיב נוסף, פוליטי לא פחות: זו העלילה האקולוגית הסמויה, הבלתי מדוברת, אבל שנחשפת בכל פריים ופריים. הפועלים שגרים באותו “מלון 9 כוכבים”, שעשוי מקרטונים ופחונים, רואים את הבטון סוגר עליהם, מצמצם את אפשרויות המחייה שלהם. חומת ההפרדה הולכת ונבנית מצד אחד, וככל שבנייתה מתקרבת לסופה כך הפועלים סופרים לאחור את הזמן שנותר להם להמשיך לעבוד כמסתננים. ומהצד השני, העיר מודיעין הולכת ונבנית, הולכת ומושלמת. למרבה האירוניה, הפלסטיניים עוזרים בבנייתה של העיר שמכרסמת לתוך שטחי הרשות, מלאימה באופן פיראטי שטחי מחלוקת שעדיין אמורים להיות חלק ממשא ומתן מדיני, אבל עבור פועלי הבניין, מחשבות על שחרור שטחים הן לוקסוס, הם עסוקים בפרנסת משפחתם. הם נוברים בפחי האשפה של החברה הישראלית ומוצאים בה לא רק את קיומם, אלא גם את המותרות שלהם. זו לא רק מטאפורה מעולה, אלא גם סצינה משובחת בסרט, שהזכירה לי רגעים מ”המלקטים ואני” הנהדר של אנייס ורדה. הפועלים מוצאים בפחי האשפה הישראליים - שיש להם חוקיות עונתית, מתברר - צעצועים לילדים, מחשב למשפחה, ושאר פריטים שהושלכו על ידי בעלי האמצעים ונאספו על ידי אלה החיים בחוסר. אין אף אחד מתושבי מודיעין המופיע בסרט, אבל דיוקנה המשתמע של הבורגנות הישראלית העיוורת, החיה עם הגב לקונפליקטים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ואקולוגיים, הוא מההישגים המרשימים ביותר של סרטו של עידו הר (עידו הר ברוקבק?).
במהלך הצפייה בסרט היו בו כמה תמונות שנחרתו בראשי. תמונות המתארות את הנוף של חבל מודיעין כפי שהוא הולך וננגס על ידי מפלצות הבנייה המכאניות, נוף שהולך ונאכל על ידי העיר המתוכננת של משה ספדיה. הקומפוזיציות של מצלמתו של הר, שגם צילם בעצמו את הסרט, הופכות את “מלון 9 כוכבים” לא רק לסרט נוגע ללב על אנשים הנלחמים על קיומם, אלא על סוג אחר לגמרי של כיבוש. כיבוש האדמה על ידי הבטון.
חזרתי לסרט לצפייה שנייה וליקטתי מתוכו עשרה פריימים שפשוט היו נפלאים בעיני, וסיפרו באופן ויזואלי לחלוטין את הסיפור האילם של הסרט הזה, על תהליך אורבני בלתי הפיך. (אחרי הקפיצה: גלריית הפריימים מתוך “מלון 9 כוכבים”).
