בשבת יחולקו בלוס אנג’לס פרסי גילדת הבמאים. באופן היסטורי זה הפרס שהכי צריך לשים לב אליו בדרך לאוסקר, אלא שבשנים האחרונות הוא מצליח ליצור לא מעט בלבולים. הסטטיסטיקה היא כזאת: ב-51 מתוך 57 שנות חלוקת הפרס, הבמאי שזכה בגילדה זכה אחר כך גם באוסקר. וברוב מוחץ מהפעמים, הסרט שעליו זוכה הבמאי באוסקר יזכה גם באוסקר. אלא שבחמש פעמים בעשר השנים האחרונות פרס האוסקר לבימוי והאוסקר לסרט הוגשו לסרטים שונים. זה קרה, למשל, בשנה שעברה עם אנג לי (במאי) ו”התרסקות” (סרט). ויש לי תחושה שזה יקרה שוב השנה.
הצפי שלי הוא כזה: אם מרטין סקורסזי יזכה בשבת בפרס גילדת הבמאים זה פחות או יותר מבטיח את זכייתו גם באוסקר. סקורסזי היה מועמד שבע פעמים לפרס הגילדה ומעולם לא זכה. והוא היה מועמד חמש פעמים לאוסקר, ולא זכה. אבל האם זה אומר ש”השתולים” שלו יזכה באוסקר על הסרט? מבחינה סטטיסטית כן. אבל לדעתי לא. ומה יקרה אם גילדת הבמאים תעניק את הפרס שלה לואלרי פאריס ולג’ונתן דייטון, הבמאים של “מיס סאנשיין הקטנה”? הם הרי בכלל לא מועמדים לאוסקר. במקרה כזה, סיכוייו של סקורסזי לזכות באוסקר עדיין קיימים (אם כי פחותים), אבל סיכוייו של “מיס סאנשיין הקטנה” לזכות בפרס הסרט הופכים חד משמעיים ובלתי ניתנים לעירעור. ננסה לפענח את התוצאות ביום ראשון בבוקר.

============

להמשך קריאה »

לפני שנעבור להבלים, הנה ידיעה שאני מאוד שמח לבשר: “המבוך של פאן” נקנה להפצה בישראל על ידי קולנוע לב. מתי הוא ייצא? נטלי שני מקולנוע לב מעדכנת: “‘המבוך של פאן’ ייצא לקולנוע כנראה בחודש מרץ. מועד יציאה מדויק עוד לא נקבע”.

===========

להמשך קריאה »

ושוב, חן חן קם הכי מוקדם ועידכן בבשורה המרכזית של היום: “מיס סאנשיין הקטנה” זכה הלילה בפרס האנסמבל של גילדת השחקנים, אותה גילדה שהיתה היחידה שניבאה בשנה שעברה את זכייתו של “התרסקות” באוסקר. תקדים “התרסקות” רלוונטי לעניין, כי במאיי “מיס סאנשיין” לא מועמדים לאוסקר על הבימוי, כך שפרס גילדת הבמאים - שהיה עד לפני שנים ספורות מדד הניבוי החזק ביותר בדרך אל האוסקר - לא יהיה רלוונטי השנה. וכן, נכון לבוקר זה, 27 ימים לפני האוסקרים, “מיס סאנשיין הקטנה” מסתמן כזוכה בפרס הסרט.
שאר פרסי המשחק שחולקו הלילה: הלן מירן (”המלכה”) ופורסט וויטאקר (”המלך האחרון של סקוטלנד”) בשחקנים ראשיים. אדי מרפי וג’ניפר האדסון (שניהם על “נערות החלומות”) בשחקני משנה. פתאום ארבעת הקטגוריות האלה נראות מאוד צפויות וסטטיות, מה שאומר שחייבת להיות בהן לפחות הפתעה אחת. האמנם שלושה שחקנים שחורים יזכו באוסקר בשנה אחת? אני עדיין חושב שלאלן ארקין (שחקן משנה, “מיס סאנשיין הקטנה”) ולפיטר אוטול (שחקן ראשי, “ונוס”) יש אפשרות להפתיע ב-25 בפברואר. נבואות סופיות, בעוד חודש.

=============

להמשך קריאה »

לא ראיתי את “קאשבק” של שון אליס, הסרט שפתח את הפסטיבל הבריטי וייצא להקרנות מסחריות ביום חמישי הקרוב, אבל אני שמח להציג בפניכם את “קאשבק”, הסרט הקצר של שון אליס שהיה מועמד לאוסקר לפני שנה, ובעיניי הוא מקסים לגמרי. אורכו כ-15 דקות והוא מכיל עירום. פנו לכם רבע שעה בשבילו.

איזה עולם קטן וטראגי: בדיוק התחלתי אמש להקריא לבנותיי את “מבול, נחש ושתי תיבות”, סיפורי התנ”ך לילדים בעיבודו של מאיר שלו. מאייר הספר הוא עמנואל לוצאטי, אנימטור ומעצב תפאורות. והבוקר התבשרנו שהוא נפטר אמש בביתו בג’נובה באיטליה. הוא היה בן 85 במותו. כך כותב מאיר שלו בהקדמה ל”מבול, נחש ושתי תיבות”: “חוץ מהסיפורים תמצאו בספר גם ציורים של צייר שכדאי לכם להכיר. הוא גר באיטליה וקוראים לו עמנואל לוצאטי, אבל החברים שלו, וביניהם גם אני, קוראים לו לֶלֶה. ללה מאייר וכותב ספרי ילדים, בונה תפאורות של תיאטרון ועושה סרטי אנימציה נהדרים”.
סרט האנימציה של לוצאטי, “חליל הקסם”, היה מועמד לאוסקר ב-1978.

זו היתה הרשימה הראשונה.

קודם כל, הישראלים: “אדמה משוגעת” של דרור שאול זכה בפרס העלילתי במסגרת הקולנוע העולמי (הבמאית הנפלאה לין רמזי היתה אחת השופטות, כך שהריגוש כפול). “הבטחוניים” של שמעון דותן זכה בציון לשבח בקטגוריה התיעודית של סקציית הקולנוע העולמי. ציון לשבח לסרט דרמטי הוענק לסרט הגרוזיני “מורשת”, שביימו האב ובנו, טימור בבלואני וגלה בבלואני (”13 - זאמטי”).

ועכשיו לקטגוריות המרכזיות של התחרות: דיוויד פולנד מ-MCN, רוטן ששוב שופטי סאנדאנס נותנים את הפרסים הראשיים לסרטים הכי עלומים מהתחרות. או במילים אחרות, לסרטים שאף עיתונאי או אף קניין לא ייצר סביבם באז בעשרת הימים האחרונים. הסרט העלילתי הזוכה הוא “פדרה נואסטרו”, שנשמע די דומה ל”מריה הלבנה” בתקציר שלו ועוסק בהברחת עובדים לא חוקיים ממקסיקו לניו יורק. הסרט התיעודי הזוכה הוא “מנדה באלה”, על שחיתות פוליטית בברזיל.
פרס הבימוי הוענק לג’פרי בליץ על “Rocket Science”. פרס הקהל בקטגורייה העלילתית הלך ל”Grace is Gone”, עם ג’ון קיוזאק ובהפקתו. הסרט זכה גם בפרס התסריט. פרס הקהל בקטגורייה התיעודית הוענק ל”Hear and Now”, העוקב אחר החלטתם של הוריה של הבמאית, שניהם חירשים בני 65, לעבור ניתוח להשבת שמיעתם. פרס הקהל העלילתי בסקציית הקולנוע העולמי הוענק לסרט האירי “Once”, אחד הסרטים שזכו להכי הרבה שבחים בפסטיבל השבוע. פרס הקהל לסרט התיעודי בסקציית הקולנוע העולמי הוענק לסרט הבריטי “צילו של הירח”, המציג צילומים שלא נראו קודם ממשימות כיבוש הירח של צוותי אפולו. הנה רשימת כל הפרסים.

להמשך קריאה »

1.
אז יש לנו מסוף השבוע את “רוקי” ואת “בובי”. אבל אין לנו עדיין את ריקי בובי הגנוז. אתם יכולים לצפות בו כאן, בעיקר בשביל התפקיד השני הכי מצחיק השנה של סשה ברון כהן, ששובר לוויל פארל את היד דקה אחרי שהוא נכנס לסרט.

2.
התוכנייה של פסטיבל ברלין הושלמה. יש סרטים חדשים של פרנסואה אוזון ושל האחים טאביאני, בכורה ל”300″ של פרנק מילר ומחווה לארתור פן, אבל הכי חשוב מנקודת מבט מקומית: יש נציגות ישראלית בכל סקציה של הפסטיבל. בתחרות: “בופור” של יוסף סידר והיאם עבאס שופטת. בפנורמה: “הבועה” של איתן פוקס ואודי אלוני שופט. בג’נריישן (מה שהיה בעבר מוכר כפסטיבל סרטי הילדים של ברלין): “סיפור חצי רוסי” של איתן ענר, “אדמה משוגעת” של דרור שאול והסרט הקצר “קאמפינג” של דנה בלנקשטיין מסם שפיגל. בפורום: “פוטוסי” של רון חביליו.

להמשך קריאה »

מסכן לב לבייב, אין לו מה לראות עכשיו בקולנוע

כשאתה מיליארדר שהמגזין “פורבס” מעריך את הונו בשני מיליארד דולר, ועיקר הכנסותיך מגיע מיהלומים ומקניונים, איזה סרטים יהיו בראש רשימת הצפייה שלך? “יהלומים לנצח”? “גרנד קניון”? לב לבייב, טייקון היהלומים הישראלי, הוא חב”דניק אדוק, כך שאני בספק אם הוא בכלל רואה סרטים, אבל אני גם די בטוח שאילו הוא היה חובב קולנוע מושבע הוא לא היה מוצא עכשיו סרט שימצא חן בעיניו. קודם כל, בגלל “בוראט”. לבייב, על פי כתבת השער שהתפרסמה עליו ב”פורבס” ב-2003, הוא יליד אוזבקיסטן וחבר טוב של נשיא קזחסטן. אז “בוראט” בטח לא ימצא חן בעיניו. ועכשיו מגיע “לגעת ביהלום”, שבטח עושה לכל העוסקים בסחר ביהלומים עיקצוצים לא נעימים בכל הגוף. אם כי לבייב יכול גם לחייך לעצמו בסיפוק למראה הסרט. הסרט עוסק בניסיון להפליל את סינדיקט היהלומים הגדול בעולם בכך שהוא קונה יהלומי דם, יהלומים מאזורי סכסוך. לתאגיד בסרט יש שם מומצא, אבל סינדיקט היהלומים De-Beers כבר מיהר למחות נגד הצגת הסרט, כך שנדמה שעל ראש היהלומן בוער הכובע. ולמה שלבייב יהיה מבסוט מזה? כי על פי “פורבס”, לבייב הוא האויב הגדול של דה-ברס והמתחרה מס’ 1 שלהם. והוא גם מקפיד בראיונותיו להצהיר שהוא לא נוגע ביהלומי סכסוך. עלילת “לגעת ביהלום” מתרחשת ב-1999. משנת 2000, כשמכירת יהלומי סכסוך לכאורה ווסתה על ידי האו”ם, הצליח לבייב להביס את דה-ברס ולהשתלט על נתח ניכר מעסקי היהלומים באנגולה. הוא אחד היהלומנים הבודדים בעולם שמחזיקים את כל שרשרת הייצור בידיהם: מבעלות של המכרות ועד מלטשות. עולם קטן: מי עוד הסתובב באנגולה עם הצבא ומכרות היהלומים אם לא ארקדי גאידמק. לו הייתי אד זוויק, הייתי רואה כאן אופציה ל”לגעת ביהלום 2″: שני המולטי-מיליונרים שהביסו את סינדיקט היהלומים העצום, האחד משתמש בהונו בצנעה לבניית בתי כנסת בארץ הולדתו, השני קונה קבוצות כדורגל.

ואיך “לגעת ביהלום”? אפוס הרפתקאות היסטורי אלים ומושקע, שמנסה להיות גם בעל מסר חברתי. הוא לא רע.

יש ב”בובי”, סרטו מועט הכישרון של אמיליו אסטבז (או אמילי אסטבז, כפי שמאוית שמו במודעה בעיתון), משפט שנתקע לי בראש, משפט שמייצג בעיניי את רמתו הנמוכה של התסריט כולו. היטפלות למשפט היא אולי קטנוניות לשמה, אבל אני חושב שזה מייצג את כל שאר הבלגן שמתחולל בסרט חסר ההיגיון הזה.
הסצינה מתחילה בכך שהארי בלפונטה אומר לאנתוני הופקינס ש”כלום לא קורה במקום הזה”. שניהם קשישים שעבדו כל חייהם במלון אמבסדור בלוס אנג’לס, והמשפט האירוני הזה נאמר כמה שעות לפני שיתנקשו שם בחייו של המועמד לנשיאות בובי קנדי. “זה משפט מתוך ‘גרנד הוטל’, הסרט עם גרטה גרבו” אומר הופקינס לבלפונטה ואז פונה לנער השחור שעובד בשירותים ושואל אותו, “ראית פעם את ‘גרנד הוטל’?”. הנער עונה שלא, “אבל ראיתי את ‘בוני וקלייד’”, הוא משיב. “אה, זה סרט טוב”, עונה הופקינס ואז פונה לבלפונטה ושואל אותו: “Did you ever see Bonnie and Clyde?”. השימוש שלו במילה “ever” במשפט הזה מטריף אותי. “ראית פעם את ‘בוני וקלייד’?” הוא משפט שנכון לשאול אותו כיום, ארבעים שנה אחרי בכורת הסרט, כשמעמדו כקלאסיקה ברור, כשהשנים שחלפו מאז צאתו מצדיקות את השימוש בצירוף “אי פעם”. אבל ב-4 ביוני 1968, היום שבו מתרחשת עלילת הסרט, חלפה פחות משנה מאז בכורת “בוני וקלייד”. למעשה, כל שיטת ההפצה הרחבה כפי שאנחנו מכירים כיום היא בתוקף רק מאז 1977; בשנות השישים סרטים היו מופצים במספר קטן של עותקים ועוברים באופן הדרגתי בין ערים ובין בתי קולנוע. כך שבהחלט הגיוני שביוני 1967 “בוני וקלייד” היה עדיין סרט שהציג איפשהו בלוס אנג’לס רבתי. לכן הופקינס היה צריך לשאול את בלפונטה לגבי “בוני וקלייד” כשם ששואלים לגבי סרט עכשווי, ולא לגבי קלאסיקה בת 40. מילא אילו זו היתה הזנחה תסריטאית יחידה, אבל בדרך אל הקליימקס של הסרט, שבו נפגשות כל הדמויות ברגע הירייה בסנטור, ממלא אסטבז את האוויר עם שלל סצינות דביליות. כשאלייז’ה ווד שואל את לינדזי לוהן האם יש לה פופיק פנימי או חיצוני, גלגלתי את עיניי בהשתאות. זו אשכרה רפליקה שנשארה אחרי שכתובים ועריכות? וכל הסצינות בין הלן האנט ומרטין שין כתובות באופן אידיוטי ממש. בקיצור, סרט עם שפע כוונות טובות, אבל כמעט אפס כישרון.

וגם “המלכה”, שעלה אתמול בארץ - ושללא ספק יהיה כאן להיט די מסיבי בקרב בנות ה-50 פלוס - הוא תרגיל משונה בתסריטאות. קודם כל, זו לא יותר מהצגת תיאטרון שנראה כאילו הגיעה בטעות לקולנוע. שנית, אני לא מצליח להיכנס לראשם של יוצרי הסרט והמתלהבים ממנו, או להבין את פולחן בית המלוכה המעוור שהם לוקים בו. הסרט הזה כה מיושן ושמרני, כה מתרפס בפני שררה ומעמד, ובעיקר לוקה בכל אותם סימפטומים שהוא מנסה להאשים בהם את המלכה הבריטית הנוכחית: חסר רגש, חסר היגיון, חסר יכולת להתמודד מול היסטוריה שמשנה את פניה. ובעיקר, זה כמעט סרט מדע בדיוני במופרכות שלו, בנסיונות שלו לפענח מה באמת חלף בראשה של המלכה בשבוע שאחרי מותה של הנסיכה דיאנה.

הנה הביקורות שלי, ממדור הדפוס ב”פנאי פלוס”, על “המלכה”, “בובי” ו”מארי אנטואנט”. שלושתם סרטים המבוססים על אירועים שקרו באמת ונוטלים חירויות אמנותיות. “מארי אנטואנט” הוא היחיד שראוי לצפייה מבין השלושה.

להמשך קריאה »

1. שמעתי היום שהמפיק רוברט צ’רטוף, שנשוי לישראלית ומבלה נתחים מזמנו בישראל, סגר לפני כמה ימים את האולם הגדול בסינמטק תל אביב והזמין לשם חברים ומשפחה והקרין להם את “רוקי בלבואה”, הסרט החדש בהפקתו. צ’רטוף ואירווין ווינקלר זכו באוסקר לפני 30 שנה על “רוקי” הראשון. אני צריך לנסות לאתר את צ’רטוף, בן ה-73. הוא רשום ב-IMDB כמפיק של “המשחק של אנדר”, סרטו הבא של וופלגנג פיטרסן על פי ספרו של אורסון סקוט קארד.

2. אפרופו “רוקי בלבואה”: בשלטי החוצות בקרנות הרחוב בתל אביב כתוב שהסרט עולה ב-29.1, שזה יוצא יום שני. למיטב ידיעתי הסרט עולה מחרתיים, 25.1. לא מבאס לצאת בקמפיין לקראת בכורה שמכוון את כולם לתאריך הלא נכון?

להמשך קריאה »