היום מסתיים החודש התשיעי לפעילותו של האתר הזה. כל סוף חודש כזה, בו אני מעניין בטבלאות הסטטיסטיקה של האתר ומנסה להבין מה עובד ומה לא, מה מביא קהל קוראים ומה לא, הוא עדיין סוג של הרהור סיכום וניסיון להשתפר. “סינמסקופ” במתכונתו הנוכחית הוא אתר של איש אחד (ולא מעט יועצים, שעוזרים לי להיחלץ מטעויות מביכות, ובועטים בישבני כשאני לא מצליח להימנע מפאדיחות דביליות). נכון לעכשיו הוא גם יישאר כזה, אבל חלומות על גדילה והתפתחות, על הפיכה לאתר בעל משאבים גדולים יותר, מקננים תדיר.
וכאן אני פותח את הבמה עבורכם. בין 1700 ל-2000 איש קוראים את הבלוג הזה ביום. כ-20-50 מתוכם מגיבים כאן באופן קבוע, את רובם כבר למדתי להכיר בשמותיהם, ניקיהם ולעיתים גם בלוגיהם הפרטיים. אתם, המגיבים הקבועים; אתם, הקוראים הקבועים אך שאינם מגיבים; ואתם, המבקרים-לרגע שהגעתם לכאן במקרה ונתקלתם בפוסט הזה: תנו ביקורת. מה הייתם משנים? מה הייתם משפרים? מה מפריע לכם? מה חסר לכם? מה אתם יכולים להציע כתרומה לשיפור האתר בעצמכם, ומה הייתם שמחים לראות מתווסף כאן כקוראים. כל רעיון יתקבל בשמחה. ומי יודע, אולי יום אחד, אחרי שהאתר ייקנה על ידי גוגל ב-70 דולר ו-32 סנט, אוכל ליישם חלק מההצעות. אולי חלק מהם אוכל ליישם כבר היום. אז יאללה, תתחילו להציע. בשמכם האמיתי או בניקכם המומצא. מתוך חיבה לאתר, או מתוך סלידה ממנו. אף הצעה אינה מופרכת מדי.

אתמול חולקו הפרסים בפסטיבל טוקיו. הסרט שזכה, להפתעת כולם, הוא “סוכן 117: המשימה קהיר” (“OSS 117, Cairo Nest of Spies”), פרודיית מרגלים א-לה ג’יימס בונד, תוצרת צרפת. הסרט, בבימויו של מישל ז’נספה-איך-לבטא-את שם-משפחתו, הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון והוא פשוט קומדיה מעולה. צחקתי לכל אורכו. למעשה, ה-faux-בונד שלו, בגילומו של ז’אן ד’וזרדן, נראה מוצלח בהרבה מדניאל קרייג. הסרט, עם מראה סיקסטיז צ’יזי מוקפד, מצליח להקניט גם את הערבים, גם את הצרפתים וגם ללעוג לפניקה העולמית מפני הטרור. הנה דיאלוג לדוגמה, בין המרגל הצרפתו-שרמנטי הדביל ובין נערת בונד המצרייה שעוזרת לו במבטים פתיינים מצועפים (אני מצטט מהזכרון):

הוא: את רוצה שאמזוג לך משקה אלכוהולי?
היא: לא, הדת שלי אוסרת עליי לשתות אלכוהול.
הוא: איזו מין דת קטנה ומטופשת אוסרת על מאמיניה לשתות אלכוהול?
היא: האסלאם. והיא לא דת קטנה ומטופשת.
הוא: היא לא תשרוד עוד זמן רב.

להמשך קריאה »

איזה יופי זה האינטרנט, אה? סוף סוף מדיום המאפשר לעולם שלם זמן תגובה מיידי. אנחנו יכולים לדעת בכל רגע מה קורה באותו רגע בצד השני של העולם. למשל, בעולם הקולנוע. הסתיימה הקרנת מבחן לסרט חדש בסן דייגו? תמצאו על זה פוסט בבלוג. הוקרן סרט בבכורה עולמית בפסטיבל בתאילנד? תמצאו על זה פוסט בבלוג. או אולי ביקורת באתר האינטרנט של העיתון המקומי. או, למשל, אם נגיד יוצאים בישראל שניים מהסרטים המדוברים (ובעיניי גם הטובים) של השנה, “מיס סאנשיין הקטנה” ו”מדעי החלום”, תוכלו לקרוא עליהם ביקורת כבר ביום היציאה ב… ב… בשום מקום.
יום חמישי. וואלה, נרג’, וויינט, עין הדג. אין זכר לביקורת על אחד מהסרטים האלה. (תיקון: בוואלה פורסמה ביקורת של רותם דנון, ועוד עם כותרת די משעשעת). יום שישי המצב קצת משתפר: מתפרסמות ביקורות על “מדעי החלום” באתר של “עיתון תל אביב”, “עין הדג” וב”סרט”. בוויינט הולכים על “אמת מטרידה” התיעודי. מילא, גם טוב. וביקורת על “מיס סאנשיין הקטנה”? רק היום. איזה יופי זה האינטרנט, אה? מאפשר לכם לקרוא בזמן אמת כל מה שקרה לפני יומיים-שלושה. כמעט כמו עיתון.

ומציקה לי הביקורת של קשלס על “מיס סאנשיין הקטנה”. “תסריט מושלם” זו מגרעת? משונה ביותר. ואני מסכים עם קשלס לחלוטין. מדובר בתסריט (כמעט) מושלם. בית ספר לכתיבה, או פרודוקט מצטיין של בוגר בית ספר לתסריטאות. והוא מצליח לאזן באופן מושלם בין ה”נוסחה” ובין יציאות מקוריות וחריגות. ולא, הצירוף “סרט אינדי” לא מחייב תסריט צורם ומקטרע. הוא רק אומר שהמימון להפקת הסרט לא הגיע מאחד משבעת האולפנים ההוליוודיים. סרט מצוין, אגב. אני מקווה שמצב רוחו העכור רגעית של קשלס, מבקר פיקח לרוב, לא ירתיע צופים מלראות את הסרט החינני הזה.

להמשך קריאה »

איתן וייץ, מנאמני האתר, שלח לי לפני כמה ימים את התמונות האלה של מתחם גלובוס סיטי האימתני המוקם ברגעים אלה ממש בחולות ראשון לציון:

להמשך קריאה »

הנה משהו מארכיון “סינמסקופ”: סקירה של אולמות הקולנוע הטובים והגרועים בתל אביב. זה פורסם ב”זמן תל אביב” ב-2 באוקטובר 1998 (לפני שמונה שנים).

הטוב, הרע והמפואר
לכבוד החגים: מצעד שנתי (חד פעמי!) לדירוג אולמות הקולנוע הטובים ביותר והרעים ביותר בתל-אביב

ברוב בתי הקולנוע עולה כתובית על המסך לפני הסרט עם נוסח פחות או יותר קבוע: “חברת א.ב.ג.ד שמחה לארח אתכם בקומפלקס רב-א.ב.ג.ד. בקולנוע זה הושקעו כסף ומאמצים רבים כדי להנעים את שהותכם. אנא שמרו על הניקיון ועל שלמות הריהוט, כדי שתוכלו להנות מהם גם בעתיד. תודה”. אין הקדמה מעצבנת ומקוממת יותר מזו.
להמשך קריאה »

החופשה הסתיימה. תודה שהחזקתם מעמד. מחר חוזרים כאן לעסקים כרגיל.

ששים שנה לפני שמישל גונדרי הפך את חלומותיו לסרט עליתי ב”מדעי החלום” (מהשבוע בארץ), ביים האמן האנס ריכטר פרויקט דומה. עזרו לו חבריו מאן ריי, פרננד לז’ה, אלכסנדר קאלדר, מרסל דושאן, מקס ארנסט ג’ון קייג’ ופול בואולס. הנה הסרט מ-1947, שנראה קצת כמו שילוב בין “כלב אנדלוסי” וד”ר סוס.

“חלומות שאפשר לקנות”. במאי: האנס ריכטר.
(Dreams that Money Can Buy. Hans Richter)

להמשך קריאה »

מחר עולה בארץ “מדעי החלום”, הסרט המקסים מאוד של מישל גונדרי. בפסטיבל ברלין האחרון, שם הציג גונדרי גם את “מסיבת שכונה” הדוקומנטרי שלו, פגשתי אותו לג’אנקטון חביב. בגרסה הזאת צירפתי לינקים לקליפים של גונדרי המוזכרים בטקסט.

פורסם ב”7 לילות”, 20.10.2006

במאים, קבלו עצה: אם יש לכם סודות, אל תחביאו אותם בקרדיטים המופיעים בסוף הסרט. יש סיכוי שמישהו ייקרא אותם. זה מה שקרה לי עם מישל גונדרי בפברואר השנה, כשפגשתי אותו לראיון בפסטיבל ברלין. גונדרי, שהציג בפסטיבל גם את סרטו ההיפ-הופומנטרי המעולה “מסיבת שכונה” וגם את סרטו העלילתי הסוריאליסטי, ההזוי והמקסים “מדעי השינה”, סיפר בראיון בצורה עמומה על שתי חוויות רגשיות שהוא עבר, במהלך העבודה על הסרט, אבל לא רצה להוסיף פרטים. ברוב המקרים הימנעות כזאת, בראיונות הנינוחים והבלתי פולשניים בבתי מלון פסטיבליים, מסתיימת שם. אלא שבמקרה הזה הפרטים האלה, והאנשים הקשורים להם, מופיעים ברולר, אותו לוקש ארוך של שמות השותפים ליצירה המופיע ככותרות סיום, פרושים לעין כל, און דה רקורד לגמרי. דוגמה? בבקשה: גונדרי מספר שגאל גרסיה ברנאל (”ואת אמא שלך גם”, “חינוך רע”) לא היה הבחירה הראשונה שלו לתפקיד האלטר-אגו שלו ב”מדעי החלום”, ובלי לשים לב חושף סכסוך לא נעים. “התחלתי לעבוד על הסרט לפני הרבה שנים עם שחקן אחר”, סיפר גונדרי. “הוא עזר לי בכתיבה, אבל בסוף לא יצא לנו לעשות את זה. ואז המשכתי לכתוב את התסריט ופגשתי את גאל”.
- אתה יכול לספר מי השחקן הזה?

להמשך קריאה »

לידיעת דרור שאול: אלה הסרטים שיתחרו נגד “אדמה משוגעת” על מקום בחמישיית המועמדים לאוסקר בשפה זרה, ושכבר אפשר להשיג לצפייה באוזן השלישית. אני סקרן במיוחד מהקוריאני.
Water - דיפה מהאטה, קנדה
Lunacy - יאן שוונקמאייר, צ’כיה
After the Wedding - סוזאן ביר, דנמרק
Rang de Basanti - הודו
The King and the Clown - לי ג’ון-ייק, דרום-קוריאה
9th Company - פיודור בונדרצ’וק (הבן של…), רוסיה
Ahimsa Stop to Run - לאו קיטיקורן, תאילנד

ולשאר קוראי האתר: אני מצליח להתחבר לאינטרנט לכמה דקות, רק לקרוא קצת טוקבקים כאן. אם אתם נתקלים באייטמים מעניינים מעולם הקולנוע אתם מוזמנים להגיש תקציר שלהם בתגובות, כך אדע מה קורה, מי מת, מה נשמע.
ומחר כאן, ליד הבריכה של האתר, רגע לפני הופעת צוות הבידור: חגיגת מישל גונדרי. אל תחמיצו. דיר בלאק, אל תחמיצו.

לפני כחודשיים כתבתי כאן על דרישתי מסרטי שפירא להסיר את שמי ממודעת פרסום לאחד מסרטיהם. סרטי שפירא, המתנהגים כמדינת חסות של פורום פילם, ממשיכים להחרים מבקרים מהקרנותיהם. לכן זה נראה לי אירוני, ואפילו מעט נואש, שלמרות העובדה שהם אינם רוצים ביקורות לסרטיהם, הם משתמשים במבקרים בפרסומיהם.
חודש אחר כך מנעתי מיונייטד קינג לעשות שימוש בציטוט שלי לפרסום סרטם “סיילנט היל”. מדיניות ההקרנות של קצת עמומה והססנית. עד לא מזמן היו סרטים שהוקרנו למבקרים, וכאלה שלא. “סיילנט היל”, שכבר יצא בדי.וי.די, לא הוקרן למבקרים ותשובתי היתה “אם אתם לא משתפים פעולה איתנו, אנחנו לא נשתף פעולה אתכם”. (בינתיים נדמה שהעסק הסתדר ויונייטד מקרינה באופן שוטף את כל סרטיה).
ועכשיו מתברר לי שאני לא המבקר היחיד שאומר למפיצים ולאנשי הפרסום שלהם שלא יעשו שימוש בציטוטיי כל עוד החרם שריר. הנה התכתבות מייל שהגיעה
להמשך קריאה »