איזה תענוג. אני כותב ארבע מילים, אתם עונים עם 20 תגובות נפלאות. ועכשיו, בתמורה, אענה.

ליובל (1). רעיון מעולה, ואכן זו אחת המטרות המוצהרות של האתר. רשמתי לפני את הבקשה שלך: “להציל את טוראי ראיין”, שעליו כתבתי באריכות ל”סופשבוע” של מעריב. אחפש בהארד דיסק. על “דוני דארקו” (הילה, 6) מעולם לא כתבתי יותר ממשפט או שניים, פשוט כי אף פעם לא היתה סיבה קונקרטית. הוא לא הוקרן בקולנוע, לא בסינמטקים, לא בפסטיבלים, לא הוקרן באף ערוץ סרטים ולא יצא בדי.וי.די עם תרגום לעברית. די מדהים, לא? אולי באמת צריך לכתוב עליו משהו, אבל נראה לי יותר דחוף לנסות למצוא עותק שלו ב-35 מ”מ ולשים בסינמטק לכמה הקרנות.

לדוד שליט (2), סיגל (5), עידו (12). לפני הכל, ברור לגמרי שכמו ששיפוט של סרט בצפייה ראשונה הוא עניין של טעם, כך גם שיפוטו בצפייה שניה, מאוחרת יותר. וכמו שאתה שואל מתי סרט קלאסי מתיישן, אני גם רוצה לשאול מתי סרט ישן מזדקן בכבוד. סרטים שנראו נחמדים בצפייה ראשונה, וכעבור שנים מתברר שהקדימו את זמנם, או שהיו נבואיים, או שנהייו צלולים יותר בצפיות חוזרות. אבל זה חלק מדיון מורכב יותר. השאלה שאתה מעלה בעצם היא האם אפשר להוציא סרטים מהקאנון.
שני דברים שקשה לי איתם עם הסיפור שלך על “איזה חיים נפלאים”: 1. יוצא לי לראות את “איזה חיים נפלאים” מדי כמה שנים, ואני חושב שהוא נפלא ומרגש. מיושן? אני מניח שכן, אם משווים אותו לסרטים בני זמננו. בטמפו, במשחק, בנאיביות, באופטימיות. ובכל זאת בסוף, במשפט “אתה האיש העשיר ביותר בעיר” אני תמיד נשנק. מצד שני, כל סרט מתיישן בחלוף עשור. לפעמים התסרוקות חושפות את זה. 2. הבעיה היא שניסית למדוד את ערכו של הסרט על סמך תגובת ילדיך אליו, וזה נראה לי קצת לא הוגן עבור הסרט. “אילו חיים נפלאים” וגם “זה קרה לילה אחד” נוצרו עבור קהל שחי בעידן אחר. זה כמו להראות לילדיך סרט אפריקאי. זו תרבות שונה, עם גינונים אחרים לגמרי. האם הם יגלו סבלנות כלפיו? אולי, אבל רק אם תיתן להם תחילה כלים להבנתו, תן להם קונטקסט, תכוונן את ראייתם לסרט על פי תקופתו. כי זה הקטע עם קלאסיקה: היא כבר לא מוצבת במדף הפופ, היא לא נגישה לכל אחד, היא עוברת למדף המוזיאונים, היא דורשת רקע מוקדם בטרם צפייה, היא דורשת ריכוז אחר, מאמץ אחר. אולי אף בגרות. אם ילדיך אוהבי קולנוע, אני משוכנע שיבוא יום כשהם יהיו בתיכון, בצבא, באוניברסיטה שהם יגלו את הסרט הזה וישתנקו ממנו. אולי הם יקראו עליו משהו קודם. אולי הם יכירו סרטים אחרים של קפרה או של ג’יימס סטיוארט, אבל יהיה משהו שיכניס אותם לסרט, שייתן להם נקודות עיגון. ואז הם יראו בקלות שזה לא רק קלאסיקה, אלא גם היסטוריה. שיש משהו בסרט הזה ששינה במילימטר את הד.נ.א של הקולנוע האמריקאי לכל המשפחה שבא אחריו. שכמות הסרטים שמצטטים ממנו היא אסטרונומית. וזה נכון להמון סרטים, בשחור לבן ובצבע. יקח להם זמן עד שהם יעדיפו את “פסיכו” על פני “צעקה”, כי “צעקה” מדבר לדור שלהם. ו”2001: אודיסיאה בחלל”, להיט ענק של דור שלם ב-1968, הוא כיום כמעט כמו ציור מופשט שתלוי בפינה הכי נידחת במוזיאון. והאם העובדה שהמוני צופים צעירים יחשבו שמדובר בשיעמום מוחלט תגרום לסרט הזה להיות פחות ממופלא? לא. כי למרות שעברו רק 38 שנים, זה סרט שמדבר בשפה קולנועית שכיום כבר נכחדה. ואגב, אני מניח שבעוד 70 שנה גם ניניהם של ילדיך יבקשו רשות להפסיק באמצע את הצפייה ב”שודדי הקריביים” כי הוא יראה להם מיושן ואיטי, למורת רוחם של תאומיך שיזכרו אותו מנעוריהם בתור סרט הרפתקאות מבדר וקצבי.

להמשך קריאה »

יש למישהו רעיון לפוסט?

התעשייה מדברת על זה כבר חודשים, אבל לראשונה - ככל שאני יודע - זה גם מופיע כנתון מוסמך בדפוס: סינמה סיטי אחראי כיום למכירת 40 אחוז מכרטיסי הקולנוע בישראל. כך מוסר גל אוחובסקי בראיון ל”מרקר-וויק”.
עדכון/תיקון: 40 אחוז ממכירת הכרטיסים ל”הבועה” היתה בסינמה סיטי. סינמה סיטי אחראית למכירת 20-25 אחוז מכלל כרטיסי הקולנוע במדינה.
זה נתון מדהים. קחו בחשבון דבר נוסף: חודש אחרי פתיחת סינמה סיטי יצאה מטעם יחצני המקום הודעה לעיתונות המספרת על התנפלות חסרת תקדים של הקהל על המתחם. כיום, 50 יום אחרי שנפתח יס פלאנט, לא נמסר עדיין שום נתון לגבי מידת הצלחתו. דממה תקשורתית מכוונת או סיבה לבהלה?
הראיון של אוחובסקי ב”מרקר-וויק” הוא יוזמה יפה: בהחלט יש מקום לדבר על קולנוע ישראלי במושגים של שיווק ומיתוג. ואוחובסקי הוא כנראה אדם נכון לדבר איתו על הנושא. אבל הראיון עצמו נקרא כאילו ב”מרקר” לא שמעו מעולם על קולנוע. ג’י וויז, הקימו ל”הבועה” אתר ב-MSN? במה זה שונה מכל סרטי ישראלי אחר שיוצא ומוקם לזכרו אתר באחד הפורטלים? מצד שני: העובדה שהסרט עלה 1.5 מיליון דולר והכניס בארץ 0.5 מיליון דולר אומרת מה? למי הולך הכסף? “60 אחוז בערך נשארים בבתי הקולנוע”, מסגיר אוחובסקי. וכל השאר? מתי מגיע כסף ליוצרים? ומתי מתחילים להחזיר השקעות לקרנות? ומאיפה הנתון המופרך של 140 אלף כרטיסים שנמכרו ל”יוסי וג’אגר” בארץ? המספר הנכון: 30 אלף. עדיין מספר מרשים לסרט שהוצג רק בסינמטק תל אביב, אבל בכל זאת 110 כרטיסים פחות ממה שפורסם בעיתון.
ועם כל הכבוד ל-200 אלף הדולר שהושקעו ביחסי הציבור, כמה הושקע בפרסום? חברת יונייטד קינג, מפיצת הסרט (בבעלות משה אדרי, שהוא גם מבעלי סינמה סיטי), הציפה את המדינה בימי המלחמה בכרזות לסרטיה: “הבועה”, “אביבה אהובתי”, “מישהו לרוץ איתו” ו”גיבורים קטנים”. לא ראיתי מימי קמפיין פרסומי כל כך מסיבי, על שלטי חוצות ענקיים, לסרטים ישראליים. כמה זה עלה? האם ההשקעה הצדיקה את עצמה? האם אדרי משקיע בשלטים האלה בתור מפיץ הסרטים (ככזה הוא שותף לנתח מתוך 40 אחוז מהכנסות הסרט) או בתור הבעלים של סינמה סיטי (וככזה הוא מכניס לכיסו, על פי הנתונים בכתבה, 60 אחוזים מתוך 40 אחוזים מכלל הכרטיסים שנמכרו לסרטים האלה)? והאם יש קשר בין העובדה ששוק הפרסום נפגע בימי המלחמה ובין מחירי מבצע שיונייטד קינג אולי השיגה לבליץ הפרסומי הזה, שכנראה היה אפקטיבי למדי?

ומה עוד? אוחובסקי מספר ש-80 אלף איש כבר ראו את “הבועה”. אני שומע ש-120 אלף איש כבר ראו את “אביבה אהובתי” (מה שהופך אותו כרגע לסרט הישראלי הקופתי של השנה), ושהוא היה בשבועות האחרונים גם הסרט הכי קופתי בארץ. במודעה של “מישהו לרוץ איתו” כתוב ש-50 אלף צופים כבר ראו (עם או בלי ה-7,000 בבריכת השולטן?). ואני שומע, ממקורות שיש מקום להטיל ספק בהם, ש”ימים קפואים” “פתח חזק”.

להמשך קריאה »

זו היתה בעיני הבשורה החדשותית החשובה ביותר של השבוע החולף, הרבה יותר מהעסק עם טום קרוז ופרמאונט: פלוטו איננו כוכב לכת יותר. הוא סתם ננס. אבן שהושלכה לחלל, נצפתה לראשונה ב-1930, ועכשיו תקועה בלופ אליפטי שלוקח לה 248 שנים להקיף את השמש והיא מצטלבת במסלוהו עם נפטון. יש לא מעט ידיעות קהילתיות, מקומיות, ארציות. יש גם חדשות בינלאומיות. אבל הידיעה הזאת צריכה היתה להיות הכותרת הראשית של העיתונים בכל מערכת השמש, ולא פרפראה מדעית הדחוקה בעמודים האחוריים של עיתוני ארצנו. ההתחכמות הפיקטוריאלית הבאה מתבקשת וצפויה, אבל זו כנראה הפעם האחרונה שיהיה אפשר להשתמש בה.

איה פלוטו?

להמשך קריאה »

היצ’קוק/טריפו, פרק 10

[audio:http://tasutpen.net/hitch/ht10.mp3]

תקציר הפרקים הקודמים לטובת החדשים: אחת לשבוע-שבועיים אני מעלה כאן קטעים בני כ-25 דקות מתוך המפגשים בין פרנסואה טריפו ואלפרד היצ’קוק, שמהם נוצר אחד מספרי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים “היצ’קוק/טריפו”. את הקטעים אני מרים מהבלוג הפנאטי של טום סוטפן. ואם החמצתם את אחד הפרקים הקודמים, כדאי לכם להשלים. ברוב המקרים זה מהנה עד מענג.

חלק 1
חלק 2
חלק 3
חלק 4
חלק 5
חלק 6
חלק 7
חלק 8
חלק 9

להמשך קריאה »

Scroll down for English

1. לפני הכל הערה טכנית: המיילינג ליסט אמור להתחיל לפעול, בשעה טובה. אם נרשמתם בעבר, צפו להתחיל לקבל מייל בכל יום בשמונה בבוקר עם עידכוני היום שעבר. אתם מוזמנים להירשם משמאל, ותוכלי להתנתק מהרשימה בכל רגע באמצעות לינק מהניוזלטר עצמו. נדמה לי שגם תוכלו לקבוע בעצמכם מתי לקבל את העידכון וכמה פעמים ביום או בשבוע. שחקו עם זה.

ועכשיו לאורחים מחו”ל:
להמשך קריאה »

דיוויד אייר, התסריטאי של “צוללת U571″ מתנצל בבי.בי.סי על הסילוף ההיסטורי שנעשה בסרט, בו תואר איך חיילים אמריקאיים, ולא בריטיים, תפסו את מכונת ההצפנה הגרמנית.

“It was a distortion… a mercenary decision to create this parallel history in order to drive the movie for an American audience,” he said.

להמשך קריאה »

אם אהבתם את “בריק” ו/או אם אתם מתעניינים בתסריטאות ו/או אם אתם אוהבים כתיבה טובה, עם שפה קראנצ’ית גדושה בז’רגון פנימי, יש לי את המתנה המושלמת עבורכם. קליק ימני ושמור לינק זה יעביר למחשבכם קובץ PDF אחד עם השוטינג-סקריפט של “בריק” (בתוספת הערות שוליים של ריאן ג’ונסון, הבמאי/תסריטאי). הקובץ השני הוא הטריטמנט באורך 70 עמודים של הסרט, שנכתב כנובלה. למי שלא רוצה להתעסק עם קריאת תסריטים, לכו על הקובץ השני. רוב הדיאלוגים הנפלאים בסרט כבר נמצאים כאן. ולא להאמין שג’ונסון מחלק את שני אלה חינם באתר שלו.
ואגב, דיווח מהחזית: ריאן ג’ונסון ורם ברגמן, שהפיק לו גם את “בריק”, מתחילים בעוד שבועיים סיורי לוקיישן לקראת הצילומים של סרטו הבא, “The Brothers Bloom”, סרט פשע על צמד נוכלים, שמעשי המרמה שלהם לוקחים אותם למסע מסביב לעולם.

1. התסריט של “בריק” (או בקיצור: התסריק)
2. הטריטמנט/נובלה שנכתבה לפני התסריט.
3. הסרט הבא של ריאן ג’ונסון.

להמשך קריאה »

כמה אנשים ראו בסוף השבוע האחרון בישראל את “נחשים על מטוס”? 7,800. או 54,000 דולר בהכנסות. כך על פי הנתון ב-Box Office Mojo.

(אגב: מי יהיה הקולנוען הישראלי הראשון שיילך ויצלם את הסרט “נחשים במקלט”, המתרחש כולו במקלט ציבורי גדוש בקרית שמונה בזמן נפילת קטיושות? נשמע כמו סרט אנדרגראונד אמיתי. תרתי משמע).

וכמה ראו עד כה את “מיאמי וייס” בארץ? כ-37,000 צופים. או 261,764 דולר.

להמשך קריאה »

יש עדכון בהמשך.

כל חזאי שוברי הקופות ניבאו ש”נחשים על המטוס” יכניס בין 20 ל-30 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון. כולם דיברו על זה שההתלהבות האינטרנטית הספונטנית שצמחה סביב הסרט הזה היא פרסום ששום כסף לא יוכל לקנות. האולפן עצמו נסחף בלהט הבלוגרים והחליט להיענות לבקשותיהם - שמירת השם, שידרוג האלימות. “נחשים על המטוס” היה תופעה יוצאת דופן בכך שקהל מעריצים התייחס אליו באותה התלהבות שמעוררים מותגים ותיקים - סרטי המשך, עיבודים לספרים או לקומיקס. התופעה היתה בהחלט מרתקת, ומאוד משעשעת.
ואז, כמו בבחירות הראשונות בין אהוד ברק שמעון פרס ובנימין נתניהו, או בין אל גור וג’ורג’ וו. בוש, אתם הולכים לישון עם מנצח, וקמים בבוקר עם לוזר. “נחשים על המטוס” הכניס בקושי 15 מיליון דולר (ועשה בושות למומחי הבוקס אופיס) ועקף רק במעט את “הנהג מת מצחוק: הרפתקאות ריקי בובי ושובבי טלדגה” (תרגום פרטי).
יותר מזה: התופעה הכלל-אינטרנטית הזאת, שסחפה אחריה כמובן גם את תקשורת המיינסטרים האמריקאית, לא עשתה רושם על הקהל הישראלי. עורכי עיתונים שאני מדבר איתם ומזכיר את הסרט שואלים “איזה?”. אנשים, בקבוצת הייחוס הפרטית שלי, לא שמעו על הסרט.
מה שמעלה כמה שאלות: האם קהילת הבלוגרים האמריקאית קטנה בהרבה ממה שנתנו לה קרדיט? או שזו קהילה גדולה שרק אוהבת לפטפט ולא ממש מתעניינת ביציאה מהבית ובתשלום לכרטיסי קולנוע? האם קהילת הבלוגרים האמריקאית היא בועה, המנותקת לחלוטין משאר העם האמריקאי סביבה? והאם קהילת הבלוגרים הישראלית היא בועה בתוך בועה? או אולי, כמו שאמרו כמה אנליסטים, שיא החשיפה האינטרנטית של “נחשים על המטוס” היה באפריל, ובארבעת החודשים מאז נוצרה התחושה, כשהוא סוף סוף יצא, שבסרט הזה כבר היינו. מי יודע. “נחשים על מטוס” - לפחות מבחינה מסחרית - הוא בועה שהתפוצצה. צפו עכשיו לסדרת מאמרי “אמרנו לכם”.

ונדמה לי שבזאת סיימנו את סיקור הנון-אירוע של “נחשים על המטוס”. ו”שודדי הקריביים 2″ תכף חוצה את קו מיליארד הדולר בהכנסות עולמיות.

להמשך קריאה »