אוון ווילסון מכחיש את הטענות של סטילי דן שהרעיון לסרטו “You, Me and Dupree” גנוב משיר של סטילי דן. התגובה שהוא שיחרר לעיתונות, משעשעת כמובן:

”I have never heard the song `Cousin Dupree’ and I don’t even know who this gentleman, Mr. Steely Dan, is. I hope this helps to clear things up and I can get back to concentrating on my new movie, `HEY 19.”’

למה יש לי תחושה שווילסון ודונלד פייגן משתעשעים ביניהם מעל גבי העיתונים?

להמשך קריאה »

האם אפשר להתחיל לדבר על אוסקר?

===========

סרטי התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. מסקרנים במיוחד: דארן ארונופסקי, אלפונסו קוארון, צאי-מינג ליאנג, אלן רנה. וגם: פול ורהובן (עכשיו שהוא חזר להולנד אולי צריך בעצם לבטא את שמו פרהופן), ג’וני טו וסטיבן פרירס. סרטו של פרירס, “המלכה”, יפתח את פסטיבל ניו יורק.

אמנם אין אף סרט ישראלי בוונציה השנה (גיתאי בשבתון?). אבל יש שתי סצינות שצולמו בישראל בסרט של פול ורהובן ויש את סרט הפתיחה, “דליה השחורה” של בריאן דה-פלמה, שהופק על ידי דני דימבורט, אבי לרנר ומשה דיאמנט.

להמשך קריאה »

סטיוארט קופלנד, המתופף של פוליס, גדל בביירות בזכות עבודתו של אביו, שהיה דיפלומט בריטי. ב-1982 הוא ראה בבי.בי.סי איך חיל האוויר הישראלי הורס את השכונה בה גדל. מאז הוא שונא את ישראל. עזבו כרגע את השאלה האם ההפצצות היו מוצדקות או לא, נסו רגע להתחבר לתחושה הזאת: לראות את הבית שבו גדלתם מושמד (דוד אופק עסק בזה באופן די מקורי בסרטו הקצר “בית”, בו רואה סבתו את בית ילדותה בעירק מושמד על ידי טיל אמריקאי, בשעה שביתה הנוכחי ברמת גן מאויים על ידי טילים סקאד עירקיים). כשראיינתי פעם את בועז יכין, שהוריו ישראליים, ושקופלנד הלחין לו את סרטו הראשון “פרש”, הוא סיפר לי שהם שוחחו על כך רבות, ושקופלנד פשוט לא מסוגל לסלוח לישראל.

והנה זה קורה שוב. הפעם עם המלחין גבריאל יארד (”בטי בלו”, “הפצוע האנגלי”), יליד לבנון, שפרש מהלחנת סרטו החדש של אבי נשר - למרות שהוא מבין את הצד של ישראל במלחמה - בגלל תגובה רגשית לעובדה שמטוסי חיל האוויר הישראלי משמידים את השכונה בה גרות עדיין אמו ואחותו.

להמשך קריאה »

אהבתי את “אביבה אהובתי”. לכו לראות. יוצא מחר. הנה הביקורת.

את הביקורת שלי על “אביבה אהובתי” כתבתי אחרי צפייה אחת, שהופתעתי מכמה התרגשתי בה. השבוע ראיתי את הסרט פעם שניה. והופתעתי כמה התרגשתי ממנו אפילו יותר. ביקורת שנכתבת אחר צפייה שנייה יכולה לרדת לפרטים יותר מדויקים מכזו שנכתבת בקווים כלליים אחרי צפייה אחת (החלון בסוף ובהתחלה, גיליתי בצפייה שנייה, כלל אינו אותו חלון. אבל הוא בהחלט כן חלק מאותו מערך ויזואלי אותו תיארתי).
אנסה בסוף השבוע לכתוב קטע נוסף, אישי בהרבה על אביבה ועלי.

לפני כחודשיים היה פול ורהובן ארבעה ימים בארץ לצלם סצינות לסרטו החדש, “ספר שחור”. עכשיו יש כבר טריילר. בהולנדית.

=============

הנה תגובה שקיבלתי לביקורתי על “סופרמן חוזר”, מאילת ברעם (המסתתרת בימים אלה תחת האלטר אגו שלה אילת ברעם-צברי), לשעבר קולגה יקרה מימי “העיר” וכיום אשת מכון ויצמן. אילת רוצה לייצג את עמדת האשה הכועסת בסוגיית המוסר של סופרמן.
להמשך קריאה »

זהו. הגיע הזמן לנער את אבק האסקפיזם ולצעוק: לעצור את המלחמה הזאת מיד!

=======

כששוחחתי עם אלן ברלינר בפסטיבל ירושלים דיברנו על כך שבחמש השנים שחלפו בין סרטו הקודם לסרטו הנוכחי, “ער לרווחה”, הקולנוע התיעודי עבר מהפכה באמריקה והפך למוצר מסחרי לכל דבר, עם להיטים ושוברי קופות. האם הוא לא מרגיש שהוא קצת נשאר מחוץ לחגיגה? “בשלב מאוד מוקדם של הקריירה שלי”, הוא ענה, “הבנתי שאני לא הולך להתעשר מהעבודה שלי. וזה בסדר גמור מבחינתי. גם אשתי שרי השלימה עם זה. אני בא מעולם האמנות הפלסטית, מבחינתי זה הישג אם סרט שלי מוקרן פעם אחת בגלריה. אף סרט שלי לא הוקרן מעולם בקולנוע באופן מסחרי, ואני מעדיף להקרין את סרטי בפני סטודנטים ולחשוב שאולי איכשהו זה ישפיע עליהם, מאשר לזכות להפצה מסחרית רחבה של סרטי”.
יום אחרי שיחתנו נודע לי ש”ער לרווחה”, שהופק בשיתוף HBO, ייצא לבתי הקולנוע באמריקה באיזור נובמבר, כדי להכשיר אותו לקמפיין לאוסקר. כשנתקלתי בברלינר שוב בסינמטק, ברכתי אותו על כך שהנה יוצא סרטו הראשון להפצה מסחרית. “כן”, הוא חייך, “נחמד ששמת לב. אבל זה יהיה רק בעותק אחד בלוס אנג’לס. האנשים ב-HBO רק רוצים לבדוק את האפשרות הזאת, זה לא נראה לי משהו רציני במיוחד”. אבל כנראה ש-HBO מאמינה בסיכויי האוסקר של ברלינר יותר ממנו, כי כשהגיע הזמן לקנות את זכויות ההקרנה של הסרט בישראל, הם שמרו לעצמם שם מרווח די מכובד, בתקווה שיהיו לו חיים גם בבתי הקולנוע.
מי שקנה את זכויות ההקרנה של “ער לרווחה” בארץ הוא ערוץ יס-דוקו (שבכך מחזיק בידיו את ספריית סרטיו המלאה של ברלינר). הסרט יוכל להיות מוקרן בערוץ לא לפני 1.5.2007. רק עוד תשעה חודשים.

===============

להמשך קריאה »

שמעו שיר של סטילי דן, ועל צליליו קראו את הסיפור המשעשע הבא.

[audio:http://blog.orange.co.il/wp-content/blogs.dir/7/2007/cousin _dupree.mp3]

בבתי הקולנוע באמריקה יצא בשבוע שעבר הסרט החדש של אוון ווילסון, “You, Me and Dupree”, המספר על ברנש בשם דופרי (ווילסון) המתנחל על ספתם של חבריו (קייט הדסון ומט דילון) ומשבש להם את החיים. מי שהתבאסו מהסרט, עוד לפני שראו אותו, הם וולטר בקר ודונלד פייגן, חברי סטילי דן, שכתבו ב-2000 את השיר “Cousin Dupree” שמספר על בטלן בשם דופרי שמתנחל על הספה של דודה שלו ומתחרמן מהבת דודה שלו. וולט ודון חושבים שהרעיון לסרט של אוון ווילסון גנוב מהשיר שלהם.
אז הם ישבו וכתבו מכתב בנושא, ופירסמו אותו באתר שלהם. הנה הוא. מכתב מצחיק. הם כתבו אותו ללוק ווילסון, אח של אוון, כדי לקטר על האח שלו. והם יורדים שם לא מעט על האחים ועל הסרטים שלהם. אבל המכתב הזה גם קצת מריר, ומהבחינה הזאת הוא כמעט לא נעים. ואני אפילו מאמין שהם צודקים, אבל הפוך: לא שהשיר שלהם היווה השראה לסרט, אלא שהשיר שלהם היווה השראה לשמו של הגיבור בעלילה שלא ממש קשורה לשיר (ואם כבר, היא נשמעת גנובה יותר מהשיר “Bed and Breakfast Man” של מאדנס, או ממערכוני “הדבר שלא עזב” של ג’ון בלושי מימי “סאטרדיי נייט לייב”). האם במקרה כזה הגיע לסטילי דן קרדיט על ההשראה? בהחלט. האם יש להם קייס משפטי? אני לא בטוח. (על המכתב של סטילי דן קראתי לראשונה אצל ג’פרי וולס, ואתם בטח כבר מבינים שאם תיכנסו לבלוג שלו פעם ביום לא תצטרכו יותר להיכנס לשלי. אבל זו תהיה טעות. כי איפה תשמעו את שיר המחלוקת אם לא אצלי?)

=============

להמשך קריאה »

אני חולה.

תשעשעו את עצמכם בלעדי במקומות הבאים:

- צפו בסרט האנימציה המהולל “שכנים”, של נורמן מקלארן, שזכה באוסקר ב-1952. ואז שוטטו להנאתכם באתר המשודרג של ה”נשיונל פילם בורד” הקנדי, שהפיק כמה מסרטי האנימציה המבריקים של ימינו.

- קראו את הביקורת האוהדת שלי על “סופרמן חוזר”.

להמשך קריאה »

איזה עולם קטן. לפני כמה שבועות העליתי לשרת שלי כמה שירים מתחילת שנות השמונים (או סוף השבעים) שכמעט כבר לא שומעים ברדיו ושתמיד עושים לי נעים כשאני נתקל בהם. ואז התחלתי עם רצף היצ’קוק/טריפו ואז נסעתי לירושלים ולבסוף לא עשיתי איתם דבר. ואז הקוסמוס אמר לי שהגיע הזמן.
השיר הראשון שתכננתי להעלות הוא “ווד ביז (מתפלל כמו אריתה פרנקלין)” של סקריטי פוליטי, הרכב פופ אלקטרוני של איש אחד (גרין גרטסייד), שהוא אחד הבודדים מאנשי הפופ באייטיז שידע לצטט את ויטנגנשטיין ולקאן וכתב שיר בשם “ז’אק דרידה”.
הנה “ווד ביז”.
[audio:http://blog.orange.co.il/wp-content/blogs.dir/7/2007/scritti_politti.mp3]

ומה מתברר? שיש לסקריטי פוליטי דיסק חדש שזוכה לסקירה מקיפה וכתובה היטב ב”ניו יורקר”. אם תפתחו את הלינק בחלון נפרד (קליק ימני) תוכלו לקרוא את הטקסט המוצלח של סשה פרר-ג’ונז ולשמוע את השיר במקביל.

להמשך קריאה »

היצ’קוק/טריפו, פרק 8 (27 דקות).
[audio:http://tasutpen.net/hitch/ht8.mp3]

פרק משובח במיוחד. פרנסואה טריפו מבקש מאלפרד היצ’קוק לסכם את הקריירה הבריטית שלו, לפני שהוא פונה לסרטים האמריקאיים שלו מ”רבקה” ואילך. טריפו די נכנס בקולנוע הבריטי ומאשים אותו ב”אנטי-קולנועיות”. היצ’קוק בעצמו לא מפגין לויאליות לקולנוע הבריטי. הוא לא מתלהב במיוחד מסרטי הקולנוע הבריטי החדש (של שנות הששים), הוא מנסה לדמיין איך היה נראה “רבקה” אם היה מופק כסרט בריטי (למרות שזה סיפור בריטי, עם שחקנים בריטיים ובמאי בריטי, זהו סרט אמריקאי בהפקת סלזניק), הוא מספר על רתיעתם של העשירים להתקרב לקולנוע, עד שלא נפתחו עבורם “שורות למיליונרים” בבתי קולנוע חדשים, הוא מאשים את הקהל הבריטי שהוא מתנהג בסרטים כמו שהוא מתנהג כתייר - מתפעל מעליבות חיים אקזוטית. והוא מאוכזב מהיעדר ההומור של המבקרים הבריטיים, למשל בהתייחסות שלהם ל”פסיכו”. “כשנכסנסתי לראשונה לאולפן הוליוודי הבנתי שכל ההשכלה הקולנועית שלי היתה אמריקאית, ולא בריטית”, אומר היצ’קוק. “מה שאני לא מבין בדיעבד הוא איך לא נסעתי לבקר באמריקה לפני 1937″. וטריפו מציע מחשבה מרתקת: “אולי כי לא רצית להגיע לאמריקה בתור תייר, אלא בתור במאי”. “זה נכון”, עונה היצ’קוק.
שימו לב למשפט של היצ’קוק “הבריטים אמורים להיות מפורסמים בחוש ההומור שלהם, אבל זה לא חוש הומור אינטלקטואלי”, ואז הוא מושך באפו באופן די וולגרי. רגע קל של איפיון הדמות.

========================

להמשך קריאה »