יוני
2006
קראתי כעת שוב את הביקורת שלי על “ללכת על המים” והופתעתי עד כמה היא דומה באוצר המילים שלה לביקורת החדשה שכתבתי על “הבועה”, הסרט החדש של איתן פוקס וגל אוחובסקי. יכולתי פשוט לעשות קופי-פייסט: “הסרט עובד”, “נטול סאבטקסט”, “בימוי כריזמטי”, “הקורבן הופך לקלגס”, “פסקול מעולה”. הנה הביקורת ההיא (מי שהקליד אותה מגיליון “העיר” של ה-18 במרץ 2004 אל האתר הרשמי של הסרט דחף לי שם לא מעט טעויות הקלדה והשמיט לא מעט סוגריים, אני מקווה שיגיע מגיה לתקן את המצב).
בסופו של דבר, את “ללכת על המים” ראו בארץ כ-150 אלף צופים, והוא הפך לסרט הישראלי הקופתי ביותר בעולם, עם הכנסות של מעל שני מיליון דולר בארצות הברית.
ועכשיו מגיע “הבועה”. והוא בעיני סרט טוב יותר, אמיץ יותר, נועז יותר. פוקס ואוחובסקי, אחרי ההצלחה הקודמת ובשעה שאוחובסקי חורג ממגבלות הפרסום המקומוני והופך לסלב פריימטיימי ב”כוכב נולד”, הניחו את צווארם על גיליוטינה פוליטית ויצרו סרט שמאלי במפגיע. שינקינאי במובן הישן של המילה, זה שהפך למילה נרדפת ל”מנותקים”. אז לא, אומרים פוקס ואוחובסקי, השינקינאים אינם מנותקים, הם הכי מחוברים. הבועה בה הם חיים נופחה סביבם במכוון, לא מתוך התעלמות מהמצב, אלא כתגובה לו, כדי לייצר חממה אחרונה של שפיות ליברלית במדינה שאיבדה את דעתה. וזה, כמובן, מהלך טראגי. לכן כה אהבתי את שם הסרט, “הבועה”, לא רק כי זו מילה תל אביבית המייצגת ניתוק ואסקפיזים ביצתי, אלא כי בועות סופן להתפוצץ. ובסרט של פוקס ואוחובסקי - שכאמור לא מתעסק יותר מדי באנדרסטייטמנט - כל מטאפורה מקבלת ייצוג מוחשי. הבועה אכן מתנפצת.
הנה שתי מחשבות שליוו אותי אותי בזמן הצפייה בסרט:
א. למשך כשעה שלמה, גם ברגעים החלשים, התמוגגתי מהאנרגיות של הסרט, מהאופן בו הוא קולח. חשבתי לעצמי שאם הייתי עכשיו בפסטיבל קולנוע והיו אומרים לי שזהו סרט פורטוגלי או בלגי, הייתי חוזר מהפסטיבל ומתחיל לדבר על הסרט הזה בהתלהבות. כן, הייתי אומר, הסוף שלו נורא מסורבל, ויש שם טעויות דרמטיות במערכה השלישית - מרגע שיוסף סוויד מגיע לרייב נגד הכיבוש - שעוד שתי משמרות עריכה היו יכולות לפתור (ואם הוויינסטיינים יקחו את הסרט להפצה, אני משוכנע שזה הדבר הראשון שהם יעשו לו).
ב. מה שדי מופלא בסרט הזה הוא העובדה שלמרות שהוא עכשווי בעלילתו, הוא נראה כמו סרט תקופתי. “סרט תקופתי” במובן הזה שהוא משמר רגע, מתעד גינונים חברתיים וז’רגון. זו מין קפסולת זמן: כך נראה החצי הראשון של העשור הראשון במאה ה-21 בלב תל אביב, מקום שהוא בעצמו מעין שטח כבוש, מנותק לחלוטין מההגיון והרטוריקה של המדינה סביבו. חשבתי קצת על “עבדי ניו יורק” של מרצ’נט ואייבורי - צמד יוצרים שהתמחו בסרטים תקופתיים המנציחים את גינוני החברה של המאה ה-19, ואז יצרו סרט בן זמנו, העוסק בסוהו הניו יורקי של שנות השמונים, והתייחסו גם אליו כאל סרט תקופתי לכל דבר. וכך גם ב”הבועה”. לביבות הבטטה של אורנה ואלה הם לא סתם פרסום סמוי או קריצה ברנז’אית, הם שם קוד לעולם שלם בו אידיאולוגיה וקולינריה עורבבו יחד לבלילה כתמתמה אחת.
ואולי בגלל שמאז שהסרט צולם ועד שהוא הופץ, האוזן השלישית כבר לא קיימת יותר בשינקין, דבר שהפר את כל הבאלאנס של הרחוב, שהסרט הוא במובן מסוים כן שיחזור של תקופה שכבר לא קיימת. שינקין של “הבועה” כבר איננה, בדיוק כמו שינקין של “עורבים” ושינקין של “שרונה מותק” (האפיזודה הראשונה ב”סיפורי תל אביב”).
את כל הנ”ל לא הצלחתי לדחוס לביקורת שלי על “הבועה”, לכן מה טוב שיש אינטרנט. הנה מה שכן דחסתי לביקורת על הסרט (שפורסמה שלשום ב”פנאי פלוס”, לצד ראיון עם שחקני הסרט - ואם הכותרת לכתבה ב”פנאי פלוס” היא “הכיבוש”, אתם יודעים שהסרט הזה עושה משהו נכון מאוד מבחינה פוליטית/תקשורתית):
“הבועה”. במאי: איתן פוקס. השחקנים בפוסטר: אוהד קנולר, דניאלה וירצר, יוסף סוויד, אלון פרידמן. השחקנים שלא בפוסטר אבל גונבים את ההצגה: זהר ליבה (בתפקיד גולן הגולנצ’יק), שרדי ג’בארין (בתפקיד ג’יהאד).****
