כמה נחמד לכתוב אייטם סחבקי על נטלי פורטמן. המשטרה עצרה אותה. תתקשרי ללירון לבו. בגלל הקרחת חשבו שהיא קרימנלית. צחוקים ושנוניאדה, אבל בלי שמץ של אמת. כי קרחת כבר אין לפורטמן. אז קרימינלית בטח לא חשבו שהיא. אבל בוויינט כן. ומה זה משנה, העיקר הדאחקה, ולא הניוז. אה, זאת ידיעת רכילות, היא לא צריכה להכיל פרטים אמינים. סליחה על חוסר ההומור. משמאל, אגב, פורטמן כפי שצולמה לפני שבועיים בפסטיבל ברלין. יש להניח שעד שהיא נעצרה על ידי השוטר הניו יורקי התארך שיערה בעוד כמה מילימטרים.

להמשך קריאה »

1. הפוסט על הג’אנקטים גרר לפחות שני איזכורים בבלוג התקשורת “ולווט אנדרגראונד”. אחת המגיבות שם, דנה, מוסרת תחילה ברמיזה ואז מפורשות שהכתבה עם סטיב מרטין כלל לא נעשתה בחו”ל. מה שהופך את הסיפור למשונה כפליים. אני חושב ש”דנה” היא “עדי”, וכך או כך, אם “דנה” או “עדי” מוכנות לשלוח לי מייל עם עוד פרטים על מה פשר הכתבה המשונה הזאת, אודה לכן.

2. הו, כמות הדברים שהייתי רוצה לכתוב על מולי שפירא, צאר התרבות של גלי צה”ל. אבל מכיוון שכל מילת ביקורת שלי כלפי עולמו התרבותי עשויה להתפרש כניסיון שלי לנקום בו על שהוריד את “ציפורי לילה קולנועיות” (של עידן אלתרמן ושלי) אחרי עונה אחת, אני מניח לו בינתיים (ומאפשר לו להתחרט ולהחזיר אותנו לעונה שנייה).

להמשך קריאה »

“טרומן קאפוטה”, אחד הסרטים היפים והחכמים של העונה, עלה אתמול בבתי הקולנוע בארץ. הנה הביקורת שלי על הסרט.

סלומון סקין

ועוד בעניין פיליפ סימור הופמן ו”טרומן קאפוטה”. בשבוע שעבר התפרסם ב”מעריב” ראיון שערכה ג’ודי סלומון עם הופמן. הראיונות של סולומון בנויים תמיד כך: הקדמה ביוגרפית ואז רצף של שאלות-תשובות. הקורא התמים מאמין שהשאלות, המוגשות באות מודגשת, נשאלו על ידי העיתונאי החתום על הכתבה. אבל לא במקרה של ג’ודי סלומון. למעשה, לא במקרה של רוב הראיונות עם שחקני קולנוע אמריקאיים בעיתונות הישראלית.

ה”ראיונות” עם ”כוכבי” קולנוע נעשים לרוב במפגשי עיתונות המכונים “ג’אנקט” (ולא כי התוצאה העיתונאית שלהם היא ג’אנק, אלא כי ”ג’אנקט” היא המילה האמריקאית המציינת מסע עסקים הנעשה בחסות ובמימון הגוף שמציג את מרכולתו בפני העיתונאי או איש העסקים). ג’אנקט היא הדרך המהירה של היחצנים לארגן מקסימום אייטמים עיתונאיים במינימום זמן. בג’אנקט הוליוודי טיפוסי תמצאו חמישה עד עשרה עיתונאים יושבים שביב שולחן ומראיינים כוכב אחד במשך 15 עד 30 דקות (ככל שהכוכב גדול יותר, כך הוא נותן פחות דקות). זו, למעשה, מעין מסיבת עיתונאים קטנטנה. הכוכב מקדיש, בממוצע, 20 דקות ליד שולחן, ואז קם ועובר לחדר הבא, בו מחכה לו קבוצה נוספת. כך במשך יום שלם. מארגני הג’אנקט צריכים לדאוג שסביב אותו שולחן לעולם לא יישבו שני עיתונאים מאותה מדינה.

להמשך קריאה »

שלום. הפוסט הזה נכתב ביום שני. רק עכשיו הגעתי סוף סוף לחוף המבטחים של המחשב שלי בבית. הנה מזכרת אחרונה מברלין. עכשיו צריך להתחיל לראות מה קורה בשאר העולם. אה, וואלה. יש אוסקר.

להמשך קריאה »

הרגע סיימתי לכתוב פוסט ארוך על טקס הסיום של פסטיבל ברלין וכשניסיתי להעלות אותו נותק החיבור האלחוטי והטקסט התאדה.

אנסה לשחזר בלילה, אחרי שהתקפת העצבים תחלוף.

קוראים נכבדים, יום שישי. אין לי עיתוני שבת (אם כי הסודוקו ב”דר טאגשפיגל” יותר קל מזה ב”הארץ”), לכן עליכם - קבועי האתר ומבקרים מזדמנים - לשלוח לי לינקים לביקורות הקולנוע שאתם חושבים שראויים למועמדות לראזיסקופ ולפוליצרוסקופ. אם אתם נתקלים בביקורת הראויה להתיחחסות ואינה נמצאת און-ליין תהיו נחמדים, תסרקו אותה ושלחו למייל. בחזרה לברלין.

פוסט-דאמר פלאץ

להמשך קריאה »

הרשת של שרלוט

זהו. לפני שעה הוקרן לשופטים ולמבקרים האחרון מבין 19 הסרטים המתמודדים על פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין. הסרט האחרון ברשימה היה “רקוויאם”, של האנס-כריסטיאן שמידט, אחד משישה סרטים גרמניים בתחרות. מדובר בגרסה נטולת אימה ל”השדים של אמילי רוז”, המותחת ביקורת על הכנסיה הקתולית המטפלת בפסיכוזה נפשית באמצעות גירוש שדים. לכאורה זו הגרסה הנכונה לספר את הסיפור הזה, אלא ששמידט מנסה לעשות מעין “לשבור את הגלים” גרמני, והתוצאה הנזירית לא מצליחה להרשים במיוחד.

עכשיו הגיע תורם של השופטים, בראשותה של שרלוט רמפלינג, להכריע מי יזכה. ההימור שלי? מניסיון העבר שלי בפסטיבלים יזכה הסרט ש-א) אף מבקר לא הימר עליו. ו-ב) שאני החמצתי. באמת, בכל פסטיבל קודם זכה סרט שלא הצלחתי להגיע להקרנה שלו. וחוץ מזה, חוץ מ”מדע השינה” של מישל גונדרי ואולי גם “המדריך לחיים בכפר” של רוברט אלטמן, לא ראיתי בתחרו סרטים מוצלחים במיוחד. וספק אם הסרט של אלטמן ייחשב מספיק משמעותי כדי לזכות בפרס (הסרט של גונדרי מוקרן מחוץ לתחרות). 

להמשך קריאה »

אבידות ומציאות

איבדתי את כובע הפליס שלי, אז קר לי באזניים. החור הקטן בג’ינס גדל והפך לקרע, אז קר לי בברכיים. התחיל פתאום לרדת גשם, ויש לי שתי מטריות אבל הן במלון - אז רטוב לי בראש. שכחתי את מכשיר ההקלטה שלי בחדר של וין דיזל, אז הראיון עם כריסטופר דויל הייתי צריך לעשות עם בלוק כתיבה ועט, כמו פעם. היחצנית של וין החזירה לי אותו למחרת, בדיוק בזמן לראיום עם פיליפ סימור הופמן האנטיפת (אבל איזה שחקן). החמצתי הבוקר את הרכבת אז לא הגעתי לסרט האירני של ג’אפאר פאנהי. ובכלל, כמות הסרטים שאני מחמיץ מייסרת אותי.

אבנים

להמשך קריאה »

האם אצליח לסכם את היו עד שאכנס לסרט הבא?

הנה התמצית: וין דיזל בבוקר, כריסטופר דויל אחרי הצהריים, מפגש מושלם בין מסחריות פופולרית וחוד החנית של הקולנוע האמנותי האסייאתי. דויל, אולי האישיות הכי מגנטית בפסטיבל (לפחות מהצד הבלתי מצטלם של העדשה), נמצא  כאן עם “גלים בלתי נראים”, שיתוף הפעולה השני שלו עם הבמאי התאילנדי פן-אק רטנרואנג. הסרט האיטי, הקודר, אך גם המקסים והשנון הזה, נקנה להפצה בארץ. מצד שני, גם סרטם הקודם של דויל ורטנרואנג, “חיים אחרונים ביקום” (סרט מקסים ביופיו התמהוני), נקנה להפצה ומעולם לא ראה אור מקרנה (מחוץ לפסיבל ירושלים).

מה עוד? “מחילות” של אודי אלוני נקנה להפצה בצרפת. רק הצרפתים מבינים למה. סרט משונה ביותר (ואני משתמש בשפה עדינה). רועי ששון, מאוניברסיטת תל אביב, זכה בפרס עבור סרטו הקצר “ברבורות”. אני בדרך לראות אותו.

להמשך קריאה »

היום יום שלישי בבוקר. הפוסט הזה היה אמור לעלות ביום חמישי בלילה. לאן נעלמו שישה ימים מחיי? טובי המומחים לאיבוד זמן עובדים על השאלה הזאת ברגעים אלה. בקצרה: בכל פעם שהיתה לי שעה פנויה, לא היה לי חיבור למחשב (כן, אני מתגורר במלון היחיד בברלין שאין בו חיבור wi-fi. הלקח נלמד לפעם הבאה), ובכל פעם שמצאתי חיבור, לא היה לי זמן לכלום מלבד הורדת דואר (כך שאני מצליח לקרוא דואר פעם ביום, אבל לא לענות).

אבל די לקיטורים, קדימה לדיווחים. נדמיין שעכשיו חמישי בלילה. פסטיבל ברלין מושק ברגעים אלה עם סרט קטן מאוד, ודי בינוני, בשם “Snow Cake”, עם סיגורני וויבר, אלן ריקמן וקארי-אן מוס בתפקידים הראשיים (או, אם תרצו, עם ריפלי פרופסור סנייפ וטריניטי). כמה שעות קודם לכן נחתה טיסה 351 של אל על בשדה התעופה שונפלד בברלין. במחלקת התיירים, לא מעט מאנשי תעשיית הקולנוע בארץ. במטען המטוס, גלילי הסרטים שמגיעים פיזית עם הקולנוענים להקרנה בפסטיבל.

להמשך קריאה »