הלילה יוכרזו כאן ב”סינמסקופ” בפעם הראשונה הזוכים (והמפסידים) בפרסי “פוליצרוסקופ” ו”ראזיסקופ” על הכתיבה הטובה ביותר והרעה ביותר על קולנוע השנה. אתם מוזמנים לבוא, בתום מסיבותיכם, לראות אותי מסתכסך עם כל העולם.

ועד אז, הנה מקבץ של סיכומי השנה בקולנוע מאת כמה מעמיתיי:

להמשך קריאה »

אנדריי טרקובסקי (1932-1986) מת בדיוק היום לפני 20 שנה - 29.12.1986 - בבית חולים בפריז מסרטן ריאות. הוא היה בן 54. הוא ביים בסך הכל שבעה סרטים: “נעורי איוון” (1961), “אנדריי רובלב” (1966), “סולאריס” (1972), “מראה” (1974), “סטאלקר” (1979), “נוסטלגיה” (1983), “הקורבן” (1986).

אין סיכוי שאצליח לנסח במילים בודדות למה טרקובסקי הוא בעיני אחד הקולנוענים הגדולים והחשובים בתולדות הקולנוע, בעיקר כי קשה לי לנסח את זה לעצמי. הצפייה בסרטיו, וההתפעמות שאוחזת בי, דומים לחוויה דתית, אפילו מיסטית. זו העוצמה הטרנסנדנטלית של האמנות: טרקובסקי התבונן בחיים כמשורר, ושלט בטבע ובקולנוע כאילו יש בידיו כוחות כישוף. סרטיו הם הסנה הבוער של הקולנוע.
כל מה שאני יכול לעשות, למי שלא מכיר את סרטיו, זה להמליץ בחום להקדיש תשומת לב וסבלנות בצפייה בהם. הם איטיים ומזככים כמו טקס מדיטציה, ויפים יותר מרוב הדברים שתראו מימיכם בקולנוע. אם אתם יסודיים, צפו בכולם (המלצתי: לכו בסדר כרונולוגי הפוך). אם אתם רוצים להתחיל בשיא, התחילו עם “סטאלקר”, סרטו מ-1979. זה גם סרטו האחרון בברית המועצות. את שני סרטיו האחרונים ביים כבר בגלות - איטליה ושבדיה. הוא מת מסרטן ריאות, אבל נדמה לי - גם מקריאה ביומניו - שהוא בעצם מת מגעגועים הביתה.

הנה כמה קטעים מסרטיו שמצאתי ביו-טיוב.

להמשך קריאה »

היום (28.12) לפני 111 שנה נולד עידן הקולנוע, כשבקפה גרנד בפריז הציגו האחים אוגוסט ולואי לומייר בפעם הראשונה סרטי קולנוע מול קהל ששילם כרטיס. עשרה סרטונים, שכל אחד מהם לא ארך יותר מדקה, הוקרנו באירוע. זה, פחות או יותר, מה שראה קהל הקולנוע הראשון בעולם באותו ערב:

להמשך קריאה »

פורסם ב”פנאי פלוס”, 28.12.2006

שנת המגה
2006 היתה שנת קולנוע מצוינת. בתי קולנוע חדשים נפתחו (אבל היו גם שנסגרו), הוקרנו יותר סרטים מאי פעם (אבל המון גם נגנזו), הקולנוע הישראלי שגשג (אבל עדיין נלחם על חייו), וכמה מהסרטים המופלאים של העשור צצו השנה על מסכינו (אבל גם כמה מהגרועים). קבלו את פרויקט סיכום השנה של “סינמסקופ”

להמשך קריאה »

וגם: מהם סרטי השנה שלכם.

סרט השנה של “סינמסקופ” לשנת 2006 הוא…

להמשך קריאה »

רשימת סרטי השנה של “סינמסקופ”? ממש תכף. ועד אז, התענגו לכם עם רשימות סרטי השנה האלה:

1.
משאל המבקרים של ווילג’ וויס מת, יחי משאל המבקרים של אינדי-ווייר. 107 מבקרים מהזן האלטרנטיבי, לא המיינסטרימי, בוחרים את סרט השנה שלהם. דניס לים, העורך המפוטר של מדור הקולנוע של הווייס, ומי שהגה את משאל המבקרים לפני שמונה שנים, מנהל את העניינים גם כאן, בחסות האתר של יוג’ין הרננדז. במקום הראשון: הסרט הרומני “מותו של מר לזרסקו”.

2.
גאווין סמית ב”פילם-קומנט”, כתב העת של אגודת הקולנוע של לינקולן סנטר, סקר 80 מבקרים מרחבי העולם. אצלם הרומני רק במקום השני. במקום הראשון: “השתולים”.

להמשך קריאה »

1.
האתר של “בופור”, סרטו החדש של יוסף סידר, באוויר. תמצאו בו את שני הטריילרים של הסרט. הטריילרים יוקרנו מיום רביעי בבתי הקולנוע. הסרט יעלה ב-8 במרץ. למעשה, אם להיצמד לעגה האמריקאית, מדובר ב”טיזרים” ולא ב”טריילרים”, שכן הם רק נותנים טעימה קצרה מהסרט ומשחקניו. הטיזר הראשון מעולה בעיניי: גן עדן מול גיהנום, כששניהם נראים משכנעים מאוד. זה טיזר שאכן עושה טיזינג: הסרט נראה שם מרהיב. הטריילר השני מאכזב. הוא בנוי על קלישאת סרטי המלחמה: החייל שמתכנן איך יבלה עם אהובתו כשכל זה יגמר. ברוב סרטי המלחמה חיילים שמדברים בערגה על בנות זוגם, הם אלה שימותו ראשונים. אין לי מושג אם כך יקרה גם ב”בופור”, אבל התאכזבתי שככה נבחר לייצג את הסרט (מה גם שהסצינה עצמה, בין אושרי כהן ואלי אלטוניו, לא שכנעה אותי).
בכל מקרה, הסרט נראה מצוין, מסקרן, מושקע. וסידר הוא אחד הבמאים הכי מוכשרים כרגע בארץ. והכי מלהיב: הוא כבר יוצא ממש בקרוב (8 במרץ, כאמור). הייתי בטוח שסידר ומפיקיו יחכו איתו לספטמבר, לאיזור האופירים. אני מקווה שהם יודעים מה הם עושים. אני מזכיר שעוד לא קרה שסרט ישראלי שיצא להקרנות מסחריות לפני תחילת ההצבעה על פרסי אופיר גם זכה בפרס. ואני מזכיר ש-2007 תהיה שנה משובחת מאוד בקולנוע הישראלי.
תוספת: “הנה קצת מידע פנימי על השיקולים שנלקחו בחשבון כשהחלטנו להוציא את ‘בופור’ במרץ. התלבטנו ארוכות בעניין הזה וחשבתי שהדיון שניהלנו בינינו ובין עצמנו רלוונטי אולי לסרטים ישראלים אחרים…” - יוסף סידר מתארח בתגובות.

2.
רד פיש מ”עין הדג” הפנה את תשומת ליבי לכך לפני כמה ימים. עשיתי כמה בירורים משלי, והוא צודק: אין ל”Pan’s Labyrinth” עדיין מפיץ ישראלי. עמנואל לוי הכתיר אותו כסרט הטוב של 2006. “מבריק מהפריים הראשון לאחרון”. מישהו שהיה בשוק הסרטים בלוס אנג’לס אכן ראה מפיצים ישראלים מתעניינים בסרט בדוכן של חברת המכירות Wild Bunch, אבל הסרט לבסוף לא נמכר. מוסיף גורם נוסף: “יש לו בעייה רצינית עם קהלי יעד ומיקוד. זה פלוס מחיר יקר מדי הפך ללא אטרקטיבי לכולם”.
ובכן, שימו לב: סקרינר האקדמיה של “המבוך של פאן” בידיי! טרם צפיתי בו. כל עוד אין לסרט מפיץ בארץ, נראה לי שהכל fair-game, לא? מי יפיק הקרנה לקוראיי “סינמסקופ” בחדרי ההקרנה של האוזן השלישית? הקרנה חינם, כי הזכויות לא שלנו ואי אפשר לעשות מכך כסף. אבל כל עוד הסרט לא נקנה על ידי איש, אנחנו לא דורכים על אף בוהן. ואם הסרט אכן “מבריק מהפריים הראשון לאחרון”, הוא שווה צפייה, לא? כדאי להזדרז, אני מניח שבאיזור המועמדויות לאוסקר (אמצע ינואר) מישהו כבר יקנה אותו. צרו קשר בדרכים המקובלות.

3.
מחרתיים יתפרסם ב”פנאי פלוס” מדור סיכום השנה שלי. ובו תגלו מה היה סרט השנה שלי, ומה היה סרט השנה של קוראיי. אמשיך לסכם את 2006 כאן בבלוג במשך כל הסופשבוע. אתם מוזמנים לסכם איתי.

להמשך קריאה »

אתם מוזמנים לבלות את בוקר חג המולד עם מיסטר בין.

ובמילותיו של מיסטר גריסון: Merry Fucking Christmas

1.
שלא תגידו שהבלוג הזה לא מפנק אתכם. שימו לב: מיום חמישי הקרוב אני מעביר שלוש הרצאות בנושא “מבע קולנועי” במכללה הישראלית לאנימציה. ההרצאות האלה מתקיימות במסגרת סמינר על קולנוע, אנימצעה ופסקול אותו לומדים תלמידי המכללה. מנהלי המכללה החליטו לפתוח את הסמינר הזה גם לקהל הרחב ונותרו להם חמישה מקומות אחרונים. הסמינר מתקיים מיום חמישי הקרוב למשך ששה שבועות, בכל שבוע שתי הרצאות. סך הכל 12 הרצאות. אני מעביר 3 הרצאות, כאמור. יוסי מדמוני מעביר שתי הרצאות על הסרט הקצר. אמנון וינר מעביר שלוש הרצאות על שפת הקולנוע. עדי כהן מעביר שלוש הרצאות על פסקול. וטל לוטן מעבירה הרצאה אחת על קולנוע ואנימציה. המחיר ל-12 ההרצאות האלה יחד הוא 450 שקל. אבל אם תתקשרו ותגידו שהגעתם דרך הבלוג שלי (שם קוד: “סינמסקופ”) זה יעלה לכם רק 350 שקל. שיהיה ברור, אני לא מרוויח כלום מההצעה הזאת. אני את התשלום על הרצאתי מקבל גם אם אעמוד מול כיתה ריקה. אני רק עושה כאן טובה לאנשים מקסימים שהקימו מכללה במו ידיהם, ובדרך מנסה לעשות טוב גם לקוראיי. הנה לינק לאתר בו עוד פרטים, כתובות, טלפונים, מיילים, תאריכים ושעות, ומה לא. כל השאלות, לשם.

2.
מי ראה את “אפוקליפטו” בסוף השבוע ורוצה לדווח איך היה?

להמשך קריאה »

לעזאזל הווירוסים האלה. הפוסט הזה היה אמור לעלות ביום חמישי אחרי הצהריים, אבל וירוס, לא מהזן האינטרנטי, שיתק אותי.

פסטיבל הקולנוע היהודי נגמר אתמול בירושלים. אני קורא לו ביני לבין עצמי “פסטיבל סרטי השואה”. כי מה הם יהודים אם לא ניצולי שואה? ואכן, למרות כוונותיי לצפות בסרטיהם של צמד הוורהובנים, פול ומיכאל, טרם הצלחתי להביא את עצמי לזה. אני מניח שזה יקרה בקרוב.
מה שכן ראיתי מבין סרטי הפסטיבל היו שלושה סרטים שונים מאוד זה מזה, שלושתם מסוגת הנון-פיקשן, ושלושתם מרתקים, גם אם לא נטולי פגמים.

1. “סקיצות של פרנק גרי”. סידני פולאק, הבמאי של “שלושת ימי הקונדור”, מביים את סרט התעודה הראשון שלו על המגה-ארכיטקט פרנק גרי, שהוא במקרה גם חברו הטוב. זה השיעור הראשון בבית הספר לדוקומנטריסטים: האם יש לך נגישות למושא התיעוד? ולפולאק היתה. הייתם מצפים שהידידות שלהם תניב סרט אינטימי, חשוף, אישי. אבל לא. אולי זה השיעור השני בדוקומנטריזם: קירבה דווקא מעוורת. הבמאי המיודד עם מושאו מגונן עליו יותר מכפי שהמושא היה מגונן על עצמו מול עדשתו של מתעד זר. ובכל זאת, יש משהו מרתק בהתבוננות פשוטה, ולרגעים פשטנית, באדריכל הגרנדיוזי ביותר שפועל כרגע בעולם, אולי האדריכל היחיד בעולם ששמו מוכר לקהל הרחב, שעבודותיו קלות לזיהוי. וכשמתבוננים בו עובד, עם פיסות קרטון ביצוע כסופות בססטודיו שלו, הוא נראה כמעט צנוע. רק כשמגלים בהדרגה את המנגנון העצום שעומד מאחורי המותג “פרנק גרי” (ובעיקר מחלקה טכנית שכותבת לכבודו תוכנות מיוחדות, שבוודאי עוד יעשו מהפכה בתחום האדריכלות ועיצוב התלת מימד כשיהפכו נחלת הכלל) מבינים שאין שום דבר מינורי או אינטימי בעבודתו. מה שכן, הוא נראה איש שיחה מרתק ונעים, ואני כמובן חיבבתי במיוחד את השיחות בין גרי ופולאק בו הם מותחים קווי דמיון בין אדריכלות וקולנוע, שניהם מקצועות בהם אמן מנסה להגשים חזון בתוך מערכת כלכלית ותוך עבודת צוות עם אלפי אנשים נוספים, שיכולים לתרום לתוצאה הסופית או לחבל בה.
אבל מה הקשר של הסרט הזה ל”פסטיבל קולנוע יהודי”? האם העובדה שפולאק וגרי (במקור, גולדברג) הם יהודיים כדי להצדיק את הקרנת הסרט? האם זה תנאי הסף לקבלה לפסטיבל? ובכן, נדמה שיש סיבה טובה יותר: אחד הפרויקטים שנחשפים בסרט של פולאק הוא התכנון של גרי למרכז הסובלנות שהוא עומד להקים בירושלים. אם מישהו ייקח מצלמה ויתעד את גרי מגיע לישראל לבנות את הבניין הזה, ואיך הוא ניצב מול תעשיית הבניין הישראלית, הביורוקרטיה, והתורמים, אני בטוח שיהיה כאן סרט לא פחות מרתק.

להמשך קריאה »