בוקר טוב.

ידידיי החב”דניקים מציינים היום את חג הגאולה, המוכר גם בשמות “ראש השנה לחסידות” או “חג מתן תורת החסידות”. ידידיי הלא-חב”דניקים מציינים היום את היאר-צייט של המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב. ואם תרצו, אז היום זה גם יום הולדתה ה-232 של ג’יין אוסטן ויום הולדתו ה-237 של בטהובן. אני מתכונן ביום הזה לחוג יום הולדת שלוש לבלוג, בדיוק היום בעוד חודש. אבל י”ט כסלו, או ה-16 בדצמבר, יספר מהיום גם כיום בו “סינמסקופ” עבר שלב. היום מתישהו הבלוג יעבור לפלטפורמת הבלוגים של אורנג’. מיד אחרי שאעלה את הפוסט הזה אסע לנמל תל אביב, שם מתקיים הבוקר אירוע ההשקה של פרויקט “אורנג’-טיים”, השוגר-דדיז החדשים שלי. אני מניח שכשאחזור משם, ואחרי שאראה שהאתר שלהם אכן הושק וקיים ופועל ומתפקד, אלחץ כאן על כמה כפתורים, אמרוט כמה שערות, אפלוט כמה קללות, אומר כמה ברכות, וכולנו נשוט לשם.

======

להמשך קריאה »

ועדת הסרטים התיעודיים של האקדמיה האמריקאית צמצמה את 80 ומשהו הסרטים באורך מלא שהוגשו לה לרשימה בת 15 שמות (שורט-ליסט) שממנה ייבחרו חמשת המועמדים ב-22 בינואר. ג’פרי וולס מצביע על שתי השמטות מוזרות: “רומן פולנסקי: מבוקש ונחשק” המאוד מדובר, ו”גונזו”, הפרופיל של הנטר תומפסון, שביים אלכס גיבני (זוכה האוסקר מהשנה שעברה). את “מפגשים בקצה העולם” של ורנר הרצוג, “שגרה מבצעית” של ארול מוריס ו”גלאס” של סקוט היקס ראיתי בפסטיבל ירושלים האחרון. שלושתם מעולים (הסרט של מוריס בוודאי גם יגיע לכדי מועמדות). “Man on Wire”, סרט תיעודי על הלוליין פיליפ פטי, שצעד על חבל בין שני מגדלי התאומים בשנות השבעים, זוכה לביקורות מעולות ומסקרן אותי מאוד. אבל אין בו שואה, מלחמה, עוולות או אקולוגיה, שהם הנושאים שאיתם זוכים באוסקר בקטגוריה הזאת. “אשרי הגפרור: חייה ומותה של חנה סנש”, שהוקרן בירושלים, שודר החודש באופן חשאי בערוץ 1. את “IOUSA” ראיתי לפני כחודש ביס דוקו (הסרט הזה חזה את הקריסה הכלכלית של וול סטריט). ואת “הם הרגו את סיסטר דורותי”, שהחמצתי בפסטיבל ירושלים, אראה ביס דוקו בחודש הבא.
אלה 15 הסרטים:

At the Death House Door
The Betrayal
Blessed Is the Match: The Life and Death of Hannah Senesh
Werner Herzog’s Encounters at the End of the World
Fuel
The Garden
Glass: A Portrait of Philip in Twelve Parts
I.O.U.S.A.
In a Dream
Made in America
Man on Wire
Pray the Devil Back to Hell
Errol Morris’ Standard Operating Procedure
They Killed Sister Dorothy
Trouble the Water

להמשך קריאה »

בקיץ 2004 מייקל מור הוציא למסכי הקולנוע את “פרנהייט 9/11”, סרטו התיעודי העוסק בשלל השקרים של ממשל בוש ובאופן שבו נשיא ארצות הברית סיבך את אמריקה במלחמה בעירק, כשהוא משתמש בפיגועי הטרור של 11 בספטמבר 2001 כדי לשלהב את רוח האמריקאים למען המלחמה. האג’נדה של מור לא היתה סמויה כלל: הוא רצה שהסרט שלו יביא למהפך שלטוני בבחירות שעמדו להתקיים בנובמבר של אותה שנה, בין ג’ורג’ בוש וג’ון קרי. מור תמך בקרי. בין מאי לנובמבר 2004 הסרט עשה היסטוריה: הוא זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן והיה לסרט התיעודי הראשון שהפך לשובר קופות בקנה מידה בלוקבאסטרי עם הכנסות של 120 מיליון דולר באמריקה. אבל מייקל מור לא ישב בשקט. בחודש שלפני בחירות 2004 הוא יצא למסע חוצה אמריקה, בכ-60 ערים במדינות שנחשבו למדינות המתנדנדות. הוא קרא לצעירים, לתלמידי הקולג’ים, לצאת ולהצביע. הוא רצה שהבחירות האלה יהיו מהפכת הצעירים, שאלה שבדרך כלל מעדיפים לנצל את יום החופש שהם מקבלים לרגל הבחירות ולא לצאת להצביע, יתנהגו הפעם אחרת. מור היה חרוץ, פעלתן, נמרץ, נחוש. בעוד סרטו שובר שיאים, מסעו נחל הצלחה. רק מה: קרי הפסיד ובוש נבחר לקדנציה שניה. ללמדנו שלקולנוע עדיין אין את היכולת לשנות את המציאות. הקולנוע איננו תקשורת המונים. הצפייה בו היא סלקטיבית. הקופות הן פילטרים, ודרכן עוברים אלה שמראש חושבים שהם יהנו מהסרט ויזדהו איתו ולא אלה שמתלבטים או מתנגדים לתכניו. תקשורת המונים היא זו שאין עליה פילטר. טלוויזיה, עדיין. ומה עם אינטרנט? האם אינטרנט יכול להיחשב כבר ככלי תקשורת המונים, או שהוא עדיין כלי תקשורת המכוונן לפלח אוכלוסיה הומוגני? עבור ארבעה יוצרים תיעודיים* התשובה ברורה: הם הפיצו בשבועות האחרונים את סרטי התעודה הפוליטיים שלהם לצפייה חינם באינטרנט מתוך תקווה שכך הם יגיעו למיליונים ויצליחו להשפיע על הבחירות. הבחירות לנשיאות אמריקה יתקיימו בעוד 12 יום, כשמצד ימין ינסה ג’ון מקיין לשמר את מורשת בוש ומשמאל ינסה ברק אובמה להביא לשינוי בממשל האמריקאי, ובוודאי שבדמותו, תדמיתו ויחס הציבור אליו, אחרי שבארבע השנים האחרונות האמון של הציבור האמריקאי במוסדות השלטון ואמינותם הלכה וכורסמה.
מייקל מור תיעד את המסע שלו בסתיו 2004 ובשנה שעברה הוא הציג בפסטיבלים את הסרט “קפטן מייק חוצה את אמריקה”. הסרט לא זכה לביקורות אוהדות במיוחד. שנה אחרי הוא מעלה לאינטרנט את אותו סרט בגרסה אחרת, הפעם בשם “Slacker Uprising” (“מהפכת הבטלנים”)*. בתחילה לא ברור מה אנחנו אמורים לקחת מהסרט: הוא נדמה בעיקר כפולחן אישיות של מייקל מור, העולה לבמות ברחבי אמריקה לקול תשואות ההמונים, והוא סופר לאחור לקראת יום הבחירות שאת תוצאותיו הסופיות אנו יודעים מראש, כך שקריאותיו של מור לצעירי אמריקה לקום ולדרוש שינוי נשמעות בקונטקסט הזה – ובפער שבין ארבע השנים שבין הצילומים והצפייה – כהכרזות נאיביות ונואשות שאין ביכולתן להשפיע על המציאות. אבל ככל שהסרט נמשך – וסופו של דבר זהו סרט הופעות – ואורחים נוספים עולים לנאום, ואפשר קצת לשכוח שהצילומים נעשו ב-2004 ולא כעת, מתברר שהשאלות המטרידות הן אותן שאלות ושממשל בוש עדיין לא סיפק להן תשובות, אם כבר הרי שהוא רק גרם למצב להיות גרוע יותר. ואז מתחוורת מטרת הסרט: במקום לצאת שוב לאיצטדיונים ולאודיטוריומים, מור מפיץ את הסרט באינטרנט כדי להגיע לאלה שהם עכשיו תלמידי קולג’ ולהגיד להם: השאלות עדיין רלוונטיות, הכוח עדיין בידיכם (למרות שהסרט, למעשה, מוכיח ההפך, שהכוח אינו בידיהם).
“Slacker uprising” הוא גם דרך טובה להביט פעם נוספת אל תוך הרטוריקה של מייקל מור, רטוריקה שהציקה לי כבר ב”פרנהייט 9.11”. האם הוא מודע לכך ששיטותיו הם של איש ימין? שהוא משתמש באותן טקטיקות של שילהוב המונים ומשתמש באותה טרמינולוגיה כוחנית ומיליטריסטית, אבל הוא עושה את זה את זה כדי להצדיק את המועמד “הנכון”? האם זו טקטיקה של איש ממולח, שמבין את השפה היחידה שאותה ההמון מבין? או שזו הבעיה עצמה עם הדמוקרטיה האמריקאית, שהשיח עצמו לא משתנה, רק המשוחחים, ושבסופו של דבר העם האמריקאי לא מחפש נשיא, ולא מעניין אותו ימין או שמאל, הוא מחפש קיסר, מנהיג חזק. זו בוודאי הסיבה שבכל כך הרבה אסיפות כאלה מניפים אנשים בקהל כרזות “מייקל מור לנשיאות”, כי אם הוא במילותיו – הפטריוטיות, הצבאיות – מצליח לשלהב אותם, למה שהוא עצמו לא יהיה בבית הלבן, במקום רק לקדם אחרים? אלה הרגעים המבהילים בסרטים של מור, בהם נדמה שגם הימין האמריקאי וגם השמאל – כולל מור עצמו – הם אלטרנטיבות קרובות למדי של פשיזם המוני.
סרט תיעודי נוסף, מבהיל עוד יותר הוא “Free For All”, והוא מתחיל בנקודה שבה סרטו של מור נגמר. הבמאי ג’ון וולינגטון אניס – דוקומנטריסט עם עבר בבימוי תוכניות מערכונים – חוקר מה קרה בבחירות לנשיאות ב-2004 ואיך ג’ון קרי הפסיד את אהיו. הממצאים של אניס הם שבאוהיו קרה בדיוק אותו דבר כמו שקרה בפלורידה ב-2000, כשאל גור הפסיד לג’ורג’ בוש את הנשיאות, למרות שזכה במניין רוב הקולות. אניס מציג את התחקיר שלו באופן שאמור להיראות קליל, לעיתים היתולי, והוא לא ספק מושפע קצת יותר מדי ממייקל מור, אבל גם מהתחקירים הקומיים של “הדיילי שואו” הסאטירית. הטון הקליל הזה מחליש את ממצאיו: שבכוחו של איש אחד, אם הוא מוברג במקום הנכון, להטות את תוצאות הבחירות לנשיאות באופן שהחוקיות שלו מוטלת בספק. עכשיו צריך לחכות עד ארבעה בנובמבר ולראות האם הצעירים של מייקל מור ייצאו להצביע בבחירות, והאם אי הסדרים בתהליך ההצבעה עצמו – כפי שקרו ב-2000 (והומחזו בסרט העלילתי “ספירה חוזרת” שיוקרן ב-4.11 ביס) או ב-2004 (ומוצגים בסרטו של אניס) לא ימנעו מברק אובמה להגיע לבית הלבן. אבל איש אינו אומר: ואם יגיע לבית הלבן, איך תיראה אמריקה בעוד ארבע שנים?

(פורסם ב”פנאי פלוס”, 22.10.2008)

להמשך קריאה »

איי.ג’יי שנק, הבמאי של “קורט קוביין: ילד נצחי” הוא גם בעל בלוג משובח לענייני קולנוע תיעודי, והוא היה הראשון שדיווח ש”ואלס עם בשיר” לא יהיה כשיר להתמודד על האוסקר בקטגוריית סרט התעודה. ולא בגלל האנימציה או השימוש בשחקנים בסרט (נושא שהתקנון בקטגורייה מתיר במידה מסוימת, ומעניק לוועדה את שיקול הדעת הסופי האם הסרט “אינו מספיק תיעודי”), אלא בגלל שהדד-ליין להפצת סרטים תיעודיים השתנה השנה ו”בשיר” יופץ באמריקה אחריו (אנשי סוני פיקצ’רס קלאסיקס העדיפו להביא את הסרט לבכורה אמריקאית בפסטיבל ניו יורק ולוותר על הפצה מוקדמת, ובכך למעשה ויתרו ביודעין על הקטגוריה התיעודית).

ואתמול: כריסטופר קמפבל בבלוג של “ספאוט” מנתח את סיכוייו של “ואלס עם בשיר” באוסקר, והוא מגיע למסקנות אליהם הגעתי גם אני די מזמן: סוני פיקצ’רז קלאסיקס רצו לדחוף אותו למועמדויות גם בסרט הזר, גם באנימציה וגם בסרט התיעודי. ירדה קטגוריה אחת, נשארו שתיים. קמפבל די משוכנע שהוא יקבל מועמדות באחת הקטגוריות, רוב הסיכויים שבקטגוריית האנימציה (בול מה שאמרתי גם), אבל עם סיכוי מסוים שאולי אפילו שתי מועמדויות בשתי הקטגוריות. בכל מקרה הוא צופה שלמרות שסיכוייו להיות מועמד גבוהים, סיכויים לזכות נמוכים: בקטגוריית הסרט הזר הוא מנבא זכייה ל”בין הקירות” הצרפתי ובקטגוריית סרט האנימציה קשה לדמיין מצב בו “וול-E” לא יזכה.

ב-1982 יצר וים ונדרס את הסרט התיעודי “חדר 666 “. הוא שכר חדר במלון בזמן פסטיבל קאן, הציב מצלמה והזמין במאים שהתארחו בפסטיבל לענות על השאלה: איך לדעתך נראה עתיד הקולנוע. 26 שנה אחרי לוקח גוסטבו ספולידורו את ונדרס לאותו חדר ליצירת “בחזרה לחדר 666 “, סרט תיעודי קצר בו הוא זה שצריך לענות על השאלה, כשבחדר מרחפת רוח הרפאים של מיכלאנג’לו אנטוניוני. 15 דקות.

להמשך קריאה »

לא כל כך אהבתי את “מרדונה מאת קוסטוריצה”. יש לי תחושה שאם דייגו ארמנדו מרדונה היה מביים סרט תיעודי על אמיר קוסטוריצה הוא היה יוצא יותר טוב מהסרט התיעודי שביים קוסטוריצה על מרדונה. קוסטריצה, למרבה הצער, מוכן להתעסק רק בעצמו. הוא אמנם מעריץ את מרדונה אבל הוא מקדיש את כל תחילת סרטו כדי לספר דווקא על עצמו וכדי לבנות טיעון הזוי למדי בו סיפור חייו של מרדונה כילד, כמו גם הסביבה הענייה ממנה בא בארגנטינה, הוא המשך ישיר לסיפורם של הגיבורים מסרטיו היוגוסלביים של קוסטוריצה. בהמשך קוסטוריצה מתעשת ומצליח לנפק כמה רגעים לא רעים כלל, כמו מונטאז’ מצוין המציג את העליות והירידות - כפי שהשתקפו במשקלו והופעותיו הפומביות - בחייו של מרדונה אחרי שפרש מהכדורגל. הקטעים בהם קוסטוריצה הסרבי ומרדונה, מעריצו של קסטרו בקובה, רוצים להוכיח שהצלחתו של מרדונה במונדיאל היא רקיקה בפניו של המערב הקפיטליסטי הם מחלקיו החלשים של הסרט. אבל יש בו סצינה אחת ששווה את כולו: מרדונה, בסופו של דבר, מכה על חטא וטוען: “דמיין כמה גדול הייתי יכול להיות אם לא הייתי עושה קוקאין”. כלומר שמרדונה עדיין מתוסכל. נדמה לו שהוא היה יכול להיות אפילו גדול יותר. הסצינה, שמזכירה את מרלון ברנדו בוכה “יכולתי להיות הטוען לאליפות” ב”חופי הכרך”, היא שיאו של הסרט.

הטריילר ל”מרדונה” שמכיל את הקטעים הכי טובים. בדקה 1:37 הוא מציג את הקטע עליו כתבתי לעיל, בראיון של מרדונה עם קוסטוריצה ליד המשאית (בסרט הראיון מוצג באופן רצוף).

להמשך קריאה »

שלשום שלח דורון צברי, חבר הוועד המנהל של רשות השידור, מכתב בעניין “שיטת השקשוקה” למנכ”ל רשות השידור, מוטי שקלאר. במכתב דורש צברי ששקלאר יאשר את שידור הסרט בערוץ 1, או שלפחות ידון בנושא עם הוועד המנהל, או שלפחות יצפה בסרט, או שלפחות יענה לו. אבל שקלאר - שכבר קיבל מכתב ראשון בנושא לפני שבוע - מסרב לענות.
המכתב הגיע לידיי. שקלאר מוזמן להגיב בבלוג:

‏06 ספטמבר 2008

להמשך קריאה »

התכוונתי לכתוב כאן כמה איום הוא “רצח מוצדק”, שיתוף הפעולה הכה מביך בין אל פצ’ינו ורוברט דה נירו, שהוקרן אמש בטרום בכורה (ומעין בכורה עולמית) בסינמה סיטי, אבל האידיוטיות של הסרט - שאם אתם לא קולטים את הטוויסט שבסופו בתוך עשר דקות מתחילתו משהו מאוד חמור בריכוז שלכם - מתגמדת מול ההקרנה הנורא משונה שהתרחשה אמש.
השעה 22:00, אולם 12 בסינמה סיטי. מול קהל מאוד מבוגר ברובו מוקרן הסרט שאמור להיות מותח ואירוטי אבל הוא מתקדם בקצב קרחוני. אבל מה שמשונה אינה עלילת הסרט אלא הגיאומטריה של ההקרנה.
כבר יצא לי לראות סרטים שצולמו בפריים סינמסקופי המוקרנים עם העדשה הלא נכונה. אבל אתמול בפעם הראשונה סרט שצולם בפריים סינמסקופי המוקרן על המסך הלא נכון. המימדים של המסך באולם 12 מתאימים להקרנה של סרט בפריים סטנדרטי (1:1.85) ומשום מה - ואני המום שאיש מאנשי סינמה סיטי מעולם לא הבחין בכך - סרט סינמסקופי המוקרן עליו פשוט נחתך מצד ימין. החל מסצינת הכותרות שהותירה שמות חתוכים, ועד סצינות בהן הקומפוזיציות היו ממוקדות לימין המסך ושחתכו את פרצופי הגיבורים, הסרט היה היה חתוך.
מה שאומר שאני ראיתי גרסה שהיא ב-25 אחוז יותר טובה מהסרט האמיתי.

========

להמשך קריאה »

ה-gif המשעשע הזה לקוח מהפוסט של טל לוטן, אנימטורית, המסבירה איך ולמה הופקו 40 דקות של אנימציה בסגנונות שונים ל”שיטת השקשוקה”.

לתשומת ליבו של מיקי רוזנטל, ב’: עכשיו מייקל מור בישר שהוא יפיץ את סרטו החדש, “Slacker Uprising” חינם באינטרנט, החל מה-23 בספטמבר.

וכמובטח, צ’רלס פרגוסון העלה את סרטו התיעודי “אין לזה סוף” (”No End In Sight”) ליו-טיוב לצפייה בחינם. הסרט, שהיה מועמד השנה לאוסקר, מראה איך דידרד ממשל בוש את המצב בעירק, מבחינה צבאית, פוליטית ודיפלומטית עד שהגיע למצב של ביצה טובענית שכל פתרון יהיה גרוע מקודמו: בין אם להישאר או לסגת. ההברקה של פרגוסון היא שהוא משתמש ברטוריקה של הימין. הוא כמעט ולא עוסק בנחיצות או בלגיטימיות של המלחמה. הוא מדבר בעיקר עם אנשים שתמכו ביציאה למלחמה. והוא מראה שגם בלי להתעסק בכלל בצידוק של המלחמה, הניהול שלה הוא כשלון מתמשך של טפשות ורוע לב. של דרג מדיני שמתעלם מהערכות הצבא והמודיעין.

זו הגרסה המלאה של הסרט, בת 100 דקות. הסרט כבר שודר ביס-דוקו וניתן לצפייה באתר של יס/וואלה, אבל בגרסה הטלוויזיונית המקוצרת הנמשכת שעה בלבד, כך שזו הזדמנות לראות את הסרט המלא. הקריין הוא קמבל סקוט, שחקן סימפטי (”סינגלס”, “רצח מהעבר”), ובנו של ג’ורג’ סי. סקוט שגילם את אחד מגדולי הגנרלים של אמריקה ב”פאטון”. הנה הסרט:

להמשך קריאה »