דברים לעשות:

1. להתלבט בקופות: “הענק הירוק” יוצא היום בקולנוע. סרט פעולה חביב מאוד, בעיקר בתחילתו. אבל ההפתעה הגדולה מבחינתי היא דווקא מצד “האי של נים”, סרט הרפתקאות לקהל צעיר, שלמרות מערכה שנייה טיפה מקושקשת, הצליח לרגש אותי מאוד. שרבטתי עליו כמה מילים קצרצרות כאן.

2. לרוץ ולקנות את מארז טרילוגיית “הסנדק” שיצא שלשום למכירה בחנויות. 250 שקל הוא מחירו הקטלוגי. יש שם את שלושת הסרטים (כולל קומנטרי של קופולה על שלושתם) באיכות תמונה משופצת - אחרי שנגאטיבים עברו תיקונים וסריקה מחודשת השנה - ושני דיסקים עם בונוסים. דיסק אחד מכיל את התוספות מהמארז האמריקאי מ-2001 ודיסק שני תוספות ייחודיות למארז החדש. הסרטון על האופן בו צילם גורדון וויליס את הסרט, ואז איך הצילום הזה השפיע על תהליך שיחזור הנגאטיב, הדהים אותי. קצרצר אבל גדוש אינפורמציה טכנית פוקחת עיניים. ולידיעת רון מיברג: כן, אני יודע גם לך יש כבר בטח את המארז האמריקאי מ-2001. גם לי. ובכל זאת, אתה צריך גם את המארז הזה. הוא טוב יותר. רק מה, הפעם פיצו קודם את האירופים. המארז החדש יוצא קודם באיזור 2 ורק בהמשך השנה ייצא באמריקה.

להמשך קריאה »

בגיליון פריוויו הקיץ של “אנטרטיינמנט וויקלי” שיצא שלשום ניסו עורכי העיתון לעשות מה ש”פרמייר” היה עושה פעם ולנבא כמה יכניס כל סרט. טבלת שוברי הקופות של קיץ 2008 שלהם נראית ככה:

1. “אינדיאנה ג’ונס וממלכת גולגולת הבדולח” (355 מיליון)
2. “סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן” (310 מיליון)
3. “הנקוק” (280 מיליון)
4. “וול-E (מאתיים שמונים מיליון)
5. “איירון מן” (267 מיליון)
6. “באטמן: האביר האפל” (255 מיליון)
7. “קונג פו פנדה” (244 מיליון)
8. “המומיה 3″ (176 מיליון)
9. “הענק הירוק” (147 מיליון)
10. “Tropic Thunder” (מאה ארבעים וששה מיליון)

וראו איזה צירוף מקרים: באותו יום רביעי, שלשום, יצא גיליון “פנאי פלוס” ובו ארבעת עמודי פריוויו הקיץ שלי, בהם אני מנסה לעשות דבר דומה (אחרי שעשיתי את זה כבר, ואף נהניתי לקצור גם את הדיוקים וגם את ההחמצות, בשנה שעברה).
עשרת אלופי הקופות שלי הם אלה:

1. “באטמן: האביר האפל”: 350 מיליון
2. “אינדיאנה ג’ונס וממלכת גולגולת הבדולח”: 270 מיליון
3. “איירון מן”: 200 מיליון
4. “סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן”: 190 מיליון
5. “וול-E”: מאה תשעים מיליון
6. “קונג פו פנדה”: 150 מיליון
7. “מאמא מיה!”: 130 מיליון
8. “Tropic Thunder”: מאה עשרים מיליון
9. “ספיד רייסר”: 110 מיליון
10. “הלבוי 2″: 90 מיליון

ההבדל העיקרי הוא שהם מאוד מאמינים ב”הנקוק” ואני חשבתי שהוא יתרסק. אם הייתי רואה את הטריילר שהעליתי הבוקר לפני הכתיבה (אי שם לפני שבוע ויותר), הייתי בהחלט מכניס אותו לרשימה. זה נראה כמו להיט. לא יודע כמה גדול, אבל להיט.
ואני מאמין ב”מאמא מיה!”, שנראה לי שיכול להיות ה”היירספריי” או “השטן לובשת פראדה” של השנה. כמובן שנהניתי לראות שגם הם וגם אני מנבאים ש”Tropic Thunder” של בן סטילר יהיה הקומדיה הגדולה הקיץ.
עכשיו נצטרך לחכות לספטמבר לראות מי קלע יותר.
מה ההימורים שלכם?

את מדור הפריוויו המלא, כולל ההימורים לכשלונות של הקיץ (”סקס והעיר הגדולה”!), הקומדיות של הקיץ (”אננס אקספרס”!) והישראלים של הקיץ (”איים אבודים”!) תמצאו אחרי הקליק:

להמשך קריאה »

ארבעה סרטי ילדים יוצאים היום בארץ, בול בזמן לחופשת הפסח. ביקורות קצרות שלי על שניים מהם, מ”פנאי פלוס” של אתמול: כאן.

מאז שהבנות שלי הפכו צרכניות קולנוע קבועות - וזה קרה רק בחודשיים האחרונים - נהייתי מודע לכך שלא מגיעים ארצה מספיק סרטים מדובבים המתאימים לילדים עד גיל שמונה. סרטי הילדים המדובבים מגיעים רק לקראת חופשות מבית ספר. וזה משונה, כי בחופשות מבית הספר היה הגיוני להביא סרטים המתאימים לבני עשר ומעלה, אלה שכבר נמצים בבית לבד, ללא השגה ויכולים ללכת בעצמם, או עם חברים לסרטים. ילדים עד גיל עשר ממילא זקוקים להורים כדי להגיע לסרטים כך שלהם עניין החופשות לא משנה, הם חיים משבת לשבת. בקיצור, כך כבר נאלצתי לראות את “כוורת בסרט” שלוש פעמים. אני מתחיל עם הבנות שלי בהרגלי צפייה, על טעם טוב נעבוד בהמשך.

אז בחופשת הפסח הזאת תצטרכו לתהות מה אתם חושבים יפחיד את הילדים שלכם פחות: גובלינים או נאצים. זה המבחר. “סוס המים” הוא סרט מיושן נורא, עם כמה סצינות מתוקות, אבל לא מעט רגעים טרחניים להפליא סביבן, בו מתמודד הילד המנומש מ”מיליונים” עם מותו של אביו במלחמת העולם השנייה ועם החשש שצוללת נאצית תפלוש לחופי סקוטלנד מול ביתו, והוא עושה זאת תוך התיידדות עם מפלצת מיתולוגית, שצומחת להיות המפלצת מלוך נס. כל הסצינות עם המפלצונת החיננית חמודות, והן ממלאות בערך 15 דקות מהסרט. בהקרנת טרום הבכורה של הסרט בפורים - עשיתי את הטעות הנוראית של צפייה בסרט באולמות הקולנוע המזעזעים של ג.ג בקניון הזהב בראשון לציון - נקבעה הפסקה בדיוק באמצע סצינת מרדף בין הילד, כלב בולדוג מבדר בשם צ’רצ’יל ואותו סוס הים. סצינת המרדף הזאת היא הדבר המבדר היחיד בסרט הדי משמים הזה (בנותיי שנאו אותו) וההפסקה חירבה גם אותו.

להמשך קריאה »

אז מה יש לנו בסוף השבוע בבתי הקולנוע? רגע לפני יום האשה בינלאומי, שני סרטים שבוימו על ידי נשים שמופצים על ידי גברים בישראל שדפקו להם שמות בלתי נסבלים.
את “לא דופקות חשבון” (”Mad Money” במקור) ביימה קאלי חורי, שזכתה באוסקר על התסריט של “תלמה ולואיז”. הסרט, עם דיאן קיטון, קווין לאטיפה וקייטי הולמס, הוא קומדיית שודים קוואזי-פמיניסטית, שמצליחה להיות בלתי מזיקה למרות היותה דבילית לגמרי. יש לסרט חן, אבל בתור קומדיה הוא נטול הומור באופן מחשיד. והכי משונה: עלילתו נראית גנובה מ”בוא נפוצץ מיליון” של שמואל אימברמן עם יהודה ברקן וראובן בר יותם (על פי תסריט של אלי תבור). אני מניח שזה סרט סביר לערב בנות, עבור צופות לא סלקטיביות במיוחד. ארחיב עליו במדורי בשבוע הבא.

ויש את “לסגור מעגל” (”The Savages” במקור), שכתבה וביימה תמרה ג’נקינס המוכשרת. הסרט אמנם לא מבריק כמו שהייתי מדמיין שהוא יכול להיות, אבל יש בו כל כך הרבה רגעים צורבים של אמת מרירה, מתובלת בהומור חומצי, שהוא בהחלט אחת ההמלצות היותר טובות לבידור בוגר לסוף השבוע הקרוב, מהסוג שעושה כבד בבטן בשעה שהוא גם מצליח לרגש ולשעשע כהוגן. הנה ביקורתי עליו. והנה, למשקיענים, התסריט (להורדה בקובץ PDF) עליו היתה ג’נקינס מועמדת השבוע לאוסקר.

עכשיו, אחרי שכבר ראיתי את הסרט פעמיים, השורה התחתונה: אחד הסרטים הטובים שראיתי מימיי. סרט שסטנלי קובריק היה שמח להיות חתום עליו, הנע מהלירי, אל המפלצתי דרך הגרוטסקי ועד הקומי (ובחזרה), ועם שימוש אופראי במשחק, צילום ומוזיקה. חמישה כוכבים.
הביקורת כאן.

============

להמשך קריאה »

הנה קטע קולנועי - נדוש, צפוי אבל בלתי נמנע ושאי אפשר לעמוד בפניו - לכבוד ולנטיינ’ז דיי. בונבוניירה.

============

להמשך קריאה »

אז מה מתברר בסוף? שהית לדג’ר הוא הג’ודי גרלנד החדש. מותו, כך פורסם תמול-שלשום היה מוות בשוגג על ידי יותר מדי כדורים במחזור הדם: אנטי-היסטמין, וקסאנקס וואליום ורסטוריל (כדור שינה), וויקודין ואוקסי-קונטין (משככי כאבים). וזה בדיוק מה שהרג, גם בשגגה, את ג’ודי גרלנד ב-1969. בתה סיפרה שהיא היתה תלותית בכדוריה: כדור אחד כדי להתעורר, ואז כדור כדי להירגע ולבסוף כדור כדי לישון. עד שהיא הלכה לישון ולא קמה יותר.

==========

להמשך קריאה »

מתברר שטעיתי: הוועדה לבדיקת המועמדות של השיר מתוך “פעם אחת” התכנסה ביום שני (שלשום), ולא תתכנס ביום שני (הבא), והיא הכריעה: השיר כשיר להתמודדות באוסקר.

==============

להמשך קריאה »

כפי שכבר כתבתי לפני כחודש: כשראיתי את “לא ארץ לזקנים” (אק”א “ארץ קשוחה”) של האחים כהן בפעם הראשונה היה מאוחר בלילה, והסרט הזה לא נתן לי לישון. רצתי למחשב לקרוא את התסריט שלו, ואז שבתי וצפיתי בו שוב. ואז שוב. עילם וולמן, במדור הבכורה הקולנועי שלו ב”העיר” (הנכתב מאמריקה) תוהה נכון: האם הייתי מגיב כך אם על הסרט לא היו חתומים האחים כהן? כלומר, אם לא הייתי יודע בבטחון מלא שאני בידיים של מאסטרים שאני מעריץ את עבודתם? הייתי רוצה לחשוב שכן. כי 100 הדקות הראשונות מהסרט הן וירטואוזיות צרופה. שילוב מפציץ בין מתח חסר רחמים והומור שחור. המרדף של הכלב אחר לואלין בנהר. השוט בו רואה לואלין את האוויר מוצא מגלגלי המאית שלו החונה באופק. ובעיקר: דמותו של אנטון שיגור, הרוצח הכי נחוש והכי בלתי ניתן להשמדה מאז ה-T-1000 של “שליחות קטלנית 2″, הבריחה שינה מעיניי. ממש כך.
אבל אלה 20 הדקות האחרונות שעשו למוחי סלטה, פליק-פלאק ובורג כפול. פייד אאוט ארוך, נדמה לי שהוא ראשון בסרט, ופתאום נקודת התצפית מתחלפת. דמות משנית הופכת דמות ראשית, דמות ראשית יוצאת מהסרט, ודמות נוספת פתאום מופיעה אאוט-אוף-דה-בלו לסצינה אחת בלבד. ואז, הסצינה האחרונה. שהיא… היא… מתסכלת במחשבה ראשונה. אפילו מרגיזה. אבל היא לא נתנה לי מנוחה. היא העסיקה אותי, שוב, ושוב, ושוב. הסצינה הזאת, והסצינה האחרונה המפלצתית, המופתית, הסנסציונית של “זה ייגמר בדם” של פול תומס אנדרסון, הן שתיים מהסצינות שהכי נחרתו במוחי בעת האחרונה. העובדה ששני הסרטים האלה, שתי יצירות מופת בעלות קווי מתאר דומים, הם גם המתחרים העיקריים השנה באוסקר ממלאת אותי אושר.
כאמור, אני רוצה לנסות להעמיק בסרט הזה. בעיני הוא דומה יותר ל”האיש שלא היה שם” מאשר ל”פארגו”, הסרט שמבקרים רבים משווים אותו אליו. הדמיון ל”פארגו” מתבקש: הז’אנר, הנופים הצחיחים, האלימות. אבל אני חייב לקרוא את “ארץ קשוחה” כמטאפורה, כהזיה. וככזה הוא דומה יותר, בעיני, ל”האיש שלא היה שם”, אולי הסרט הכי סוריאליסטי של האחים כהן. אבל עד שאגמור לכתוב את זה, הנה הביקורת, המאוד בסיסית ומאוד ראשונית שלי. המשך יבוא.

מתוך גיליון “פנאי פלוס”, 23.1.2008

להמשך קריאה »

לאלה המעדיפים קומדיות רומנטיות חביבות על פני טקסטים קולנועיים מנותצים ממבנה ומעלילה, הנה התרשמותי מ”לעולם לא אהיה שלך” של איימי הקרלינג ומ”העולם על פי דן” של פיטר הדג’ס.

ספיישל טוד היינז - חלק א’

השבוע אני תומך בארז דבורה (ynet) ומאוכזב מאדם אבולעפיה (”העיר”): דבורה התלהב מ”אני לא שם”, אבולעפיה התבאס. אני חושב שהסרט מבריק. הטקסט של דבורה משובח.

הניסיון לעקוב אחר שלל הקודים והחידות שהיינז מפזר ב”אני לא שם” הופך את הסרט להרפתקאה חווייתית ואינטלקטואלית, כזו שמשתדרגת אם מכירים קודם את “אל תביט לאחור”, “לילה של יום מפרך”, “פאט גארט ובילי הנער”‘, “שמונה וחצי” ו”הכיוון הביתה לא ידוע” (ובטח עוד שפע סרטים נוספים שהחמצתי או שכחתי). “אני לא שם” הוא מאותם סרטים נדירים שהמבנה שלהם אסוציאטיבי ולא עלילתי. זה דורש אומץ מצד היוצרים, אבל הוא בעיקר מנסה להחזיר את הצופים לתקופה קולנועית אחרת - לקולנוע האירופי של שנות הששים והשבעים - בהם קולנוע אסוציאטיבי, סוריאליסטי ומודע לעצמו, היה אופנתי יותר. הקהל דאז (שאני לא יודע אם היה אינטלקטואלי יותר, אבל בוודאי היה פתוח יותר להעזות אקספרימנטליות), ראה בקולנוע כזה בידור אנטי-בורגני ושיתף פעולה עם הרפתקאות כאלה, גדושות אירוניה ורצון לנתץ מוסכמות נראטיביות.
בטקסט שלי כתבתי את המשפט הבא: “היינז מביים את ‘אני לא שם’ לא כרוקר ולא כמעריץ אלא כחוקר תרבות, כסמיוטיקאי, בלשן”. לו היה לי יותר מקום הייתי מנסה להתאמץ ולנתח את “אני לא שם” כסרט בלשני סטרוקטורליסטי, אבל המקום המצומצם של מדורי בדפוס איפשר לי עצלנות. אבל המשפט הזה התברר, בדיעבד, בהרקה שאיוולת בצידה. כשקראתי את ג’ונתן רוזנבאום על הסרט, אחרי מדורי כבר ירד לדפוס, גיליתי אצלו שטוד היינז הוא בוגר החוג לסמיוטיקה באוניברסיטת בראון ברוד איילנד. כלומר, קלעתי בול. מצד שני הייתי עיתונאי מחורבן כי לא ידעתי את זה קודם.
“אני לא שם” הוא סרט שמענג לראות, ותענוג לנתח. למה, למשל, מלהק היינז את קייט בלנשט - איזו הברקה אדירה! - לגלם את דילן שבוגד במעריצי הפולק ולוקח לידיו גיטרה חשמלית ב-1965? היינז, מבכירי יוצרי הקולנוע הקווירי, בוודאי אומר כאן משהו על זהות מינית, ועל כך שדמותו של דילן - לפחות כפי שהיא משתקפת בתרבות - מבוססת גם על שבירת מחיצות (של ג’נדר, דת וגזע), אבל היא בעיקר מבוססת המון על שקרים. דילן הוא שקרן מופלא, יוצר שברא לעצמו שלל אוטוביוגרפיות. סרט שגרתי יותר היה מציג את “האמת” מאחורי הדמויות שדילן ברא לעצמו (את הסיפור על כך שברח מהבית ונדד באמריקה בקרון של רכבת משא הוא מספר כבר בפרק הראשון של “כרוניקות”, הקוואזי-אוטביוגרפיה שלו). אבל היינז מעדיף לחגוג את השקרים. הרי הם חלק מהעולם היצירתי של האיש. ובגלל שהוא החליף כל כך הרבה פרסונות והקפיד לבאס את כל מי שהעריץ אותו, ולעבוד באופן עקבי נגד המוסכמות, דילן למעשה הודה שוב ושוב שכל סיפוריו הם פבריקציות. כלומר שהיתה כנות רבה בשקריו. הוא לא העמיד פנים שהוא מעמיד פנים.

הנה הביקורת:

להמשך קריאה »