זו הפעם השלישית שבה “סינמסקופ” מחלק את פרסי “אצבע הזהב” לסיכום שנת הקולנוע הישראלי.

תזכורת:

אצבע הזהב תשס”ו (2006).

אצבע הזהב תשס”ז (2007)

ובתשס”ח (2008) פשוט שכחתי.

להמשך קריאה »

החמצה גדולה שלפני הקרנת “עיניים פקוחות”, סרט הבכורה של חיים טבקמן שיצא אתמול להקרנות מסחריות, לא מוקרן הסרט הקצר (30 דקות) “ואהבת” של חיים אלבום. לא רק ששני הסרטים האלה משלימים זה את זה, שניהם חושפים שני יוצרים צעירים, בוגרים טריים של בתי ספר לקולנוע (אלבום מ”מעלה”, טבקמן מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב), שחושפים כשרון מרשים. שניהם גם עוסקים בנושא זהה, אבל כל אחד מטפל בו באופן קצת אחר.

להמשך קריאה »

בוקר טוב.

ידידיי החב”דניקים מציינים היום את חג הגאולה, המוכר גם בשמות “ראש השנה לחסידות” או “חג מתן תורת החסידות”. ידידיי הלא-חב”דניקים מציינים היום את היאר-צייט של המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב. ואם תרצו, אז היום זה גם יום הולדתה ה-232 של ג’יין אוסטן ויום הולדתו ה-237 של בטהובן. אני מתכונן ביום הזה לחוג יום הולדת שלוש לבלוג, בדיוק היום בעוד חודש. אבל י”ט כסלו, או ה-16 בדצמבר, יספר מהיום גם כיום בו “סינמסקופ” עבר שלב. היום מתישהו הבלוג יעבור לפלטפורמת הבלוגים של אורנג’. מיד אחרי שאעלה את הפוסט הזה אסע לנמל תל אביב, שם מתקיים הבוקר אירוע ההשקה של פרויקט “אורנג’-טיים”, השוגר-דדיז החדשים שלי. אני מניח שכשאחזור משם, ואחרי שאראה שהאתר שלהם אכן הושק וקיים ופועל ומתפקד, אלחץ כאן על כמה כפתורים, אמרוט כמה שערות, אפלוט כמה קללות, אומר כמה ברכות, וכולנו נשוט לשם.

======

להמשך קריאה »

את “חומר למחשבה”, שיוצא היום בבתי הקולנוע, ראיתי לפני 15 חודשים בפסטיבל ירושלים. הסרט, מאז, די התאדה ממוחי. אני זוכר אותו כברדק אטומי, אבל עם כמה רגעים מוצלחים של הומור וכאוס. האווירה הספונטנית של ההפקה והצילומים מצאו חן בעיניי, אבל היה בסרט גם משהו מאוד מאוד מיושן בהומור שלו. אני זוכר גם שראיתי באותו פסטיבל את לירון לבו בשני סרטים בעלי סגנון מאולתר דומה: “חומר למחשבה” ו”זרים”. חיבבתי אותו הרבה יותר ב”זרים”. ב”חומר למחשבה” לא הבנתי את הדמות שלו. ובכלל, השילוב בין רגעים של מצוקה שאמורה לייצר רגש אמיתי מול רגעי הפארסה שאמורים להיות קומיים - והסרט הרי מנסה להיות סרט מסע סטלני (ה”אננס אקספרס” הישראלי?) - עובד לא טוב. את “זרים”, שראיתי באותו שבוע, אני זוכר הרבה יותר טוב, וזה סרט שאני מעריך. “חומר למחשבה” תויג אצלי בראש כגחמה - ועוד אחת לא באמת מעיזה להעז וללכת עד הסוף - ודי התאדה.
איתן, שראה אותו לפני חצי שנה, התעמק בסרט הזה הרבה יותר ממני.

אני ממשיך לנסות לסקר בימי שלישי כותרי די.וי.די חדשים. והיום: “נבחרי תחרות וולג’ין לסרטים קצרים, 2008 ” בהוצאת האוזן השלישית.

זו מהדורה רביעית למיזם של האוזן השלישית שמנסה לקבץ מדי שנה את הסרטים הבולטים של תחרות וולג’ין. וכך, על המדף שמכיל את כל הקטלוגים של פסטיבלי ירושלים הקודמים, מתחילים להתקבץ גם המארזים האלה שמציגים את המיטב שביצירות הביכורים וסרטי הסטודנטים. אם הפרויקט הזה ימשך, תוך שנים בודדות יהיה כאן לא רק ארכיון סרטי ביכורים נגיש להפליא, שאפשר לנהל סביבו דיון, אלא גם פרקי מבוא ליצירות של הבמאים שבעשור הקרוב אמורים להביא לנו את סרטי הבכורה הארוכים שלהם. מצד שני, יש למארזים האלה גם מימד מחייב: יוצר מבטיח שסרטו נכלל באסופה יידע שיש מי שמחכה לו, ושאם יתמהמה עם בכורתו הקולנועית - לטובת עבודה בריאליטי, פרסומות, עיתונות או מכירת מכוניות - יהיה מי שישאל אותו “לאן נעלמת”. ואולי הצד המדרבן של המיזם הזה הוא החשוב ביותר בו.
דבר נוסף: עצם קיומה של אסופה כזאת יוצא מנקודת מוצא, מעניינת לכשעצמה, שהמבחר המוצג בתחרות וולג’ין הוא המשמעותי ביותר מבין שאר המבחרים שנארזים במהלך השנה בפסטיבלים ואירועים שונים. אני נוטה להסכים עם הקביעה הזאת, אבל תוהה האם זה ימשיך ככה. אם האסופה מציגה את המיטב מוולג’ין, שבעצמו מציג את המיטב של הקולנוע הקצר בארץ (סטודנטיאלי או עצמאי) קצת חבל שהדי.וי.די יוצא בנובמבר, ארבעה חודשים אחרי הפסטיבל. אם, לעומת זאת, יהפכו האסופות האלה לסיכום השנה בקולנוע הישראלי הקצר, הרי שהקרבה של הוצאת הדיסק לדצמבר/חנוכה/סוף השנה האזרחית, הגיוני יותר, וגם יאפשר לאנשי האוזן לכלול שם סרטים שאנשי ועדות המיון של וולג’ין פספסו (או שסתם לא היו גמורים בזמן והלכו לחיפה). מה שאני אומר הוא כזה: תוך מספר שנים, ובעבודה עקבית ומסורה, להיות אחד מעשרה סרטים הנכללים באסופת הדי.וי.די השנתית של האוזן השלישית עשוי להיות פרס וכבוד משמעותיים יותר מאשר להתחרות (ואף לנצח) בוולג’ין.

עשרה סרטים באסופת 2008. 12 דקות הקצר שבהם, 36 דקות הארוך. ואין ספק, הסרט המקסים ביותר הוא גם זה שזכה בפרס הגדול בירושלים. “עובר ושב” של גור בנטביץ’ הופק באופן עצמאי לגמרי, בצוות של 3-4 אנשים בלבד, בספונטניות של רגע, והתוצאה חיננית מאין כמוה. ב-12 דקות המתארות כמה שעות בחיי זוג, נפרסת מערכת יחסים שיכולה להכיל חיים שלמים. זה נשמע כמו סיפור קצרצר של מירנדה ג’וליי אבל עשוי בסגנון חופשי, משוחרר וסוחף מאוד שקשה שלא לסמפט. חבל לי שאין את הסרט און-ליין, כי ממש מתחשק לשלב אותו כאן ושתצפו בו. הוא מושלם לצפייה ספונטנית באינטרנט, ועושה מצב רוח טוב.

להמשך קריאה »

47,000 איש ראו בסוף השבוע את “קוונטום של נחמה” בישראל בארבעת הימים הראשון להצגתו. זו הפתיחה השנייה הכי חזקה השנה, 2008, לסרט בארץ. “האביר האפל” מכר יותר ביולי: 53,000 כרטיסים בארבעה ימים. ובמקום השלישי השנה: “סקס והעיר הגדולה” עם 41,000 כרטיסים.

======

להמשך קריאה »

יש משהו שנראה בעיניי כלא הגון ולא מכובד - או סתם חובבני - בכל ההתנהלות של מפיצי “אביב 41 “. על ענייני כן נדחה/לא נדחה, כן היתה מסיבת עיתונאים/לא היתה מסיבת עיתונאים, כן הוחרמו מבקרים/לא הוחרמו מבקרים, כן גידף המפיק מבקר קולנוע/לא גידף המפיק מבקר קולנוע, בכל אלה כבר עסקנו. ואז בסוף השבוע ראיתי את מודעות הפרסום בעיתונים. הציטוט העליון, שמופיע גם בשלטי החוצות, הוא מהמצחיקים שנקראו בפרסומות: “הקהל בפסטיבל חיפה קבע: סרט חובה!”. וואלה. מי צריך מבקרים כשאפשר להשתמש בתחושות בטן. על פי מי הוא קבע מי היה קהל? שחקני הסרט? הורי המפיקים? קוני כרטיסים? כמה מתוכם טענו שזה “סרט חובה”. האמת, זה לא רעיון רע בכלל. סרט שעובד טוב על קהל, אין מניעה לקחת חברת סקרים, להציב ביציאה מאולם הקרנה ולעשות מדגם של האנשים שאהבו את הסרט מול אלה שלא. אם היה כתוב שם מכון הסקרים (הכניסו שם של מכון לא קיקיוני) שאל ומצא: 90 אחוז מצופי הסרט קובעים “סרט חובה” ואז יש את האסמכתא של סקר רשמי, למה לא. אבל לצטט “הקהל קבע” מתוך ויברציה פרטית נשמע חלטוריסטי להפליא.

אבל אז אני מגיע לציטוט השני, ושם קיבתי מתהפכת. “יצירה קולנועית מרשימה” (יאיר רוה, פנאי פלוס). הציטוט הזה, שהופיע ב”7 לילות”, מסולף ושקרי. ב”עכבר העיר” מופיע ציטוט מדויק יותר: “עשוי במקצועיות מרשימה” (יאיר רוה, פנאי פלוס). את שלוש המילים אכן כתבתי - כאן, ולא בפנאי פלוס - אבל לשבצן במודעת פרסום היא מופת של הוצאת דברים מהקשרם.

להמשך קריאה »

זו ההתרשמות הראשונית שלי מהסרט, אחרי הקרנתו בפסטיבל חיפה. וזו הביקורת מ”פנאי פלוס”:

להמשך קריאה »

בעקבות שני האזכורים שלי על על “אביב 41 ” (כאן וכאן), כותב לי אביתר דותן, אחד ממפיקי הסרט (שהפיק גם את “סוף שבוע בתל אביב”), ומעמיד על תיקונם ועל דיוקם כמה עניינים הקשורים בסרט, ושפורסמו אצלי באופן שגוי או חלקי. אני מעביר את רשות הדיבור לדותן:

1. אני מפיק הסרט והאחראי הבלעדי על לוחות הזמנים והאירועים הרבים שהיינו בהם השבוע, לא ידוע לי על שום מסיבת עיתונאים שהייתה מתוכננת או לא הגיעו אליה עיתונאים זה פשוט שקר רע ונודף ממנו משהו אינטרסנטי ומגעיל.
ביום חמישי בבוקר התבקשנו להביא את השחקנים לשיחות אחד על אחד עם מספר עיתונאים. מעולם לא דובר על מסיבת עיתונאים, וכך היה. ג’וזף פיינס נפגש באחד על אחד עם עיתונאים. אבל מה אני מבין מהבלוג שלך יצא “המרצע מהשק”: עשיתם עלינו חרם אבל על כלום מסתבר כי באמת לא הייתה מתוכננת מסיבת עיתונאים,
במקום לפרגן לג’וזף פיינס שהקדיש שעות רבות לפגישות עם כל גורמי הקולנוע בישראל בצורה חופשית, על הופעתו המנומסת בכל ימי הפסטיבל - הוא ערך 34 ראיונות עיתונאיים עם צמרת העיתונאים, כל מי שביקש וללא מחסומים - אתם ממציאים חרא וניזונים מאוכלי נבלות ועוד נחזור לזה.

להמשך קריאה »

א.
“ואלס עם בשיר” נוסק בתודעה האמריקאית, בדיוק בקרב המילייה הנכון. ה”הוליווד ריפורטר” מדווח שעשרות קולנוענים אמריקאים מתרעמים לנוכח שינוי התקנון של ענף הדוקומנטרי באוסקרים שהחליט שמהשנה יוכלו להיות מועמדים רק סרטים תיעודיים שהוקרנו מסחרית בניו יורק ובלוס אנג’לס עד ה-31 באוגוסט (שאר הסרטים צריכים להיות מוקרנים עד 31 בדצמבר). הקורבן הבולט ביותר של שינוי התקנון הזה הוא “ואלס עם בשיר”, וה”ריפורטר” אף מדגיש ששינוי התקנון יטרפד את סיכוייו של “בשיר” להיות הסרט הראשון בהיסטוריה שיהיה זכאי למועמדויות גם בקטגוריית הסרט הזר, גם בקטגוריית הסרט התיעודי וגם בקטגוריית סרט האנימציה. עשרות קולנוענים מחתימים עצומה למחות על השינוי. מייקל אפטד, שעומד בראש ענף סרטי התעודה של האקדמיה, טוען שהוא חשב שהשינוי יעשה טוב, שכן ממילא כבר בשלב הזה יש להם 90 סרטים זכאים וחברי הוועדות יכולים לצפות בהם בנחת עד הכרזת המועמדויות ולתת לכל אחד את הכבוד. אבל הוא יקיים ישיבה בה יוכלו במאים, מפיקים ומפיצים תיעודיים לשטוח את טענותיהם. זה כבר לא יעזר ל”בשיר”, אבל עצם העובדה שמדברים עליו, ועצם העובדה שהוא כבר נופל קורבן לתקנוני האקדמיה, עשויה לדחוף אותו מאוד בתודעה, ולהוסיף לו נקודות בשם תחושת הצדק והפיצוי של חברי הוועדות בקטגוריות האחרות.

ב.
“ואלס עם בשיר” הוקרן במסגרת פסטיבל ניו יורק בקולנוע זיגפלד ברחוב 42, אחרון היכלי הקולנוע של ניו יורק (הבמנה הנוכחי הוקם ב-1969). אני מת לדעת איך הסרט נראה על המסך הענק של הקולנוע העתיק הזה, מול קהל של 1131 צופים.

ג.
ארי פולמן צץ בשני שוטים - לצד וונג קאר וויי, קלינט איסטווד, אנג’לינה ג’ולי, בראד פיט - בסרטון השלישי של ג’יימי סטיוארט מפסטיבל ניו יורק. הסרטונים נהיים ארוכים יותר. הראשון היה חמש דקות, השני היה שש דקות, וזה כבר כמעט שמונה דקות. והפעם סטיוארט מסגיר סוף סוף את סודו.

להמשך קריאה »