אני סאקר של סרטים בהם הגיבורים לובשים חולצות של ג’וי דיוויז’ן, בייחוד חולצות שהמסר של הסרט מודפס עליהן בגלוי

להמשך קריאה »

סילוויין שומה, הבמאי של “שלישיית בלוויל”, עובד על סרט חדש: “הקוסם” (”The Illusionist”), על פי תסריט של ז’אק טאטי שלא הופק. מעצב הסרט, יבגני טומוב (שעיצב גם את “בלוויל” וגם את “סיפורו של דספרו”), פרסם באתר שלו כמה פריימים מהסרט המתקרב ומתברר שאת גיבור הסרט הם עיצבו בדמותו של טאטי המבוגר. טאטי (”זה הדוד שלי”, “חופשתו של מר הולו”, “פלייטיים”) הוא אחד הקולנוענים שאני הכי אוהב, ולדעתי גם אחד היוצרים שהשפעתם הכי מורגשת והכי מתמשכת על הקולנוע בן זמננו. הנה ארבעה פריימים מהסרט של שומה:

להמשך קריאה »

“נער החידות ממומבאי” תופס תאוצה: הנשיונל בורד אוף ריוויו הכריזו עליו הערב בתור סרט השנה שלהם. דיוויד פינצ’ר הוא במאי השנה, על “המקרה המשונה של בנג’מין באטן”. שחקן: קלינט איסטווד, “גראן טורינו”. שחקנית: אן האתאוויי, “רייצ’ל מתחתנת”.
הסרט הזר של השנה: “מונגול” (מה?!).
חוץ מזה, ה-NBR מפרסמים את רשימת עשרת סרטי השנה שלהם, בנוסף לסרט הזוכה. העשירייה היא: “לקרוא ולשרוף”, “ההחלפה”, “גראן טורינו”, “המקרה המשונה של בנג’מין באטן”, “האביר האפל”, “פרוסט/ניקסון”, “מילק”, “וול-E”, “המתאבק” ו-”Defiance”. חמשת הסרטים הזרים הכי טובים של השנה: “ואלס עם בשיר”, “סוד”, “בקצה גן עדן”, “הכניסו את האדם הנכון” ו”הצטלבות”.

אז מה זה אומר? מצד אחד, העובדה ש”נער החידות” מוביל במצעד תחזיות האוסקר של MCN ואז מוכתר כסרט השנה של NBR ממקמת אותו כמוביל לזכייה באוסקר. מצד שני, ל-NBR יש אחוזי קליעה מאוד נמוכים כחזאי אוסקרים. בשנה שעברה הם אמנם בחרו ב”לא ארץ לזקנים” כסרט השנה, אבל לפני כן הם לא בחרו בסרט שגם זכה באוסקר לאורך כל שאר שנות ה-2000. הסרט האחרון לפני כן שזכה באוסקר ונבחר על ידי ה-NBR היה “אמריקן ביוטי” ב-1999 (בתחילת שנות התשעים הדיוק שלהם היה מרשים יותר).

להמשך קריאה »

שאלה: מהו אסון?
תשובה: התרגום לעברית של הסרט “Disaster Movie” ל”דיזסטר מובי”.

“הדיזנטריה של מובי” יוצא בארץ בשבוע הבא.

=======

לעומת זאת: “האורח” של טום מקארתי, עם ריצ’רד ג’נקינס והיאם עבאס, שהיה אמור לצאת בשבוע הבא בארץ, נדחה. אין עדיין תאריך חדש. דחיות היסטריות של הרגע האחרון תמיד מפתיעות אותי. מה קרה שפתאום מחליטים לדחות? אולי מחכים לראות אם הסרט יהיה מועמד לגלובוס הזהב ולאוסקרים? אולי היאם עבאס תזכה בשבת בפרס הקולנוע האירופי על “עץ לימון”? ואולי… לא יודע… מישהו שם חטף רגליים קרות. משונה שמפיצים ויחצניהם לא מבינים עדיין שככל שהמסרים שלהם עמומים יותר, כך הציבור נוטה לחשוב את המחשבות הפסימיות ביותר. האם “האורח” ייגנז? ואם לא, למה נדחה? למי יש תשובה אמיתית?

ובינתיים, ככה נראית המתנה שקיבלו העיתונאים האמריקאים ממפיצי “האורח”.

להמשך קריאה »

בישראל, כשהמפיצים גונזים סרט הוא יוצא לדי.וי.די. באמריקה, כשהמפיצים גונזים סרט… הם שולחים אותו לישראל. וכך עלו על מסכי הקולנוע בסוף השבוע האחרון שני סרטים שלא מצאו הפצה ומסך באמריקה: “קלינר” של רני הרלין ו”קיל שוט” של ג’ון מאדן. שני סרטים שאין לי שום עניין לראותם. (למעשה, אפילו “הנשים” כמעט ונגנז באמריקה: אולפני וורנר סגרו את החברה-הבת, “פיקצ’רהאוס”, שהפיקה את הסרט, וכבר תכננו לזרוק את כל סרטיה לפח, ובסוף הוציאו את “הנשים” באופן חפוז וחסר השקעה).

הסיפור מאחורי “קיל שוט” מרתק: לפני 13 שנה זה היה אמור להיות עוד סרט בגל סרט אלמור לנארד של סוף הניינטיז, עם טוני סקוט מביים וקוונטין טרנטינו ורוברט דה נירו מפיקים ומשחקים. ואז הסרט עבר לידיו של ג’ון מאדן, שאחרי “שייקספיר מאוהב” כולם חשבו בטעות שהוא במאי נהדר (הוא לא, למרות ש”שייקספיר מאוהב” הוא סרט נהדר בעיני, בל בגלל התסריט המבריק שלו). התעכב, התעכב, התעכב. ואז יצא לדרך, עשור אחרי שהוא התחיל. צילומי הסרט הסתיימו כבר לפני יותר משלוש שנים. שנה אחר כך עשו צילומי השלמות. ואז הביאו את אנתוני מינגלה ואת סידני פולאק שינסו לשחק עם הסרט בחדר העריכה. כנראה שמשהו שם התקלקל לגמרי. פולאק ומינגלה מתו מאז, והסרט עדיין לא יצא. הוא היה אמור לצאת באוקטובר באמריקה ובעולם. בעולם הוא יצא, באמריקה לא. ועכשיו לא ידוע: האם ייצא בסוף דצמבר, בינואר 2009 או שיושלך לדי.וי.די. (יש סיכוי שאם מיקי רורק יקבל מועמדות לאוסקר על תפקידו ב”המתאבק” של דארן ארונופסקי, שהסרט יופץ אז כדי לתפוס טרמפ על הקאמבק שלו).

להמשך קריאה »

ב”7 לילות” של יום שישי התפרסם אייטם של יפעת מנהרדט התוהה איך זה ש”זאק ומירי עושים פורנו” יגיע ארצה בשעה ש”אננס אקספרס” נגנז. נדמה לי שיש שם אייטם כזה בערך פעם בשנה, וטוב שכך - כי זו ההזדמנות היחידה לקהל הרחב לקבל את המידע העגום: בכל הקשור בקולנוע אנחנו חיים בדיקטטורה המתנהלת על ידי מפיצים שלא מבינים כלום. אני כותב את זה על המפיצים שאני לא מחבב, אבל גם על המפיצים שאני כן מחבב. זו דיקטטורה כי איש אחד - וזה בסוף תמיד החלטה של איש אחד - קובע מה נראה כאן. ואם סרט מסוים לא מוצא חן בעיניו, ובהיותו בעל הזכויות הבלעדיות, אף מפיץ אחר לא יכול להפיץ במקומו סרט שהוא לא רוצה בו. מצב דומה, אגב, היה בשוק המכוניות וזה השתנה. אני מחכה לבג”ץ או לממונה על ההגבלים העסקיים שישימו לזה קץ בקולנוע. אם א.ד מטלון לא רוצים להפיץ את “אננס אקספרס” שישחררו את הזכויות למפיץ אחר שאולי כן יודע להעריך את הסרט ההיסטרי הזה, שיכול בקלות להפוך גם בארץ לסרט פולחן.

אבל הקטע הכי מופלא באייטם של מנהרדט מגיע כשהיא מנסה להבין למה זה קורה, למה סרט נגנז? מי שעוזר לה להבין הוא היחצן-המחרים אריה ברק, שאומר: “סרטים רבים שלא הצליחו בקופות בארה”ב לא יעלו אצלנו בקולנוע, אפילו אם משחקים בהם שחקנים מפורסמים. זאת הסיבה שהוחלט לאחרונה לא להקרין את דרמת הפשע “Street Kings”, למרות שמככב בה קיאנו ריבס”.

להמשך קריאה »

שעשועון לשבת: כמה טעויות איות תמצאו בכרזה אחת לסרט “גוף השקרים”?

ושאלת בונוס: מעיון בכרזה נדמה שלמפיצי הסרט ממש אין חשק להשקיע בו אפילו מבט נוסף אחד, אז למה שלנו יהיה אכפת?

יש משהו שנראה בעיניי כלא הגון ולא מכובד - או סתם חובבני - בכל ההתנהלות של מפיצי “אביב 41 “. על ענייני כן נדחה/לא נדחה, כן היתה מסיבת עיתונאים/לא היתה מסיבת עיתונאים, כן הוחרמו מבקרים/לא הוחרמו מבקרים, כן גידף המפיק מבקר קולנוע/לא גידף המפיק מבקר קולנוע, בכל אלה כבר עסקנו. ואז בסוף השבוע ראיתי את מודעות הפרסום בעיתונים. הציטוט העליון, שמופיע גם בשלטי החוצות, הוא מהמצחיקים שנקראו בפרסומות: “הקהל בפסטיבל חיפה קבע: סרט חובה!”. וואלה. מי צריך מבקרים כשאפשר להשתמש בתחושות בטן. על פי מי הוא קבע מי היה קהל? שחקני הסרט? הורי המפיקים? קוני כרטיסים? כמה מתוכם טענו שזה “סרט חובה”. האמת, זה לא רעיון רע בכלל. סרט שעובד טוב על קהל, אין מניעה לקחת חברת סקרים, להציב ביציאה מאולם הקרנה ולעשות מדגם של האנשים שאהבו את הסרט מול אלה שלא. אם היה כתוב שם מכון הסקרים (הכניסו שם של מכון לא קיקיוני) שאל ומצא: 90 אחוז מצופי הסרט קובעים “סרט חובה” ואז יש את האסמכתא של סקר רשמי, למה לא. אבל לצטט “הקהל קבע” מתוך ויברציה פרטית נשמע חלטוריסטי להפליא.

אבל אז אני מגיע לציטוט השני, ושם קיבתי מתהפכת. “יצירה קולנועית מרשימה” (יאיר רוה, פנאי פלוס). הציטוט הזה, שהופיע ב”7 לילות”, מסולף ושקרי. ב”עכבר העיר” מופיע ציטוט מדויק יותר: “עשוי במקצועיות מרשימה” (יאיר רוה, פנאי פלוס). את שלוש המילים אכן כתבתי - כאן, ולא בפנאי פלוס - אבל לשבצן במודעת פרסום היא מופת של הוצאת דברים מהקשרם.

להמשך קריאה »

מחר האלואין ובתזמון מושלם הפכה השבוע סדרת סרטי “המסור” - שהסרט החמישי בה יצא בסוף השבוע שעבר באמריקה - לסדרת סרטי האימה הקופתית ביותר אי פעם, אחרי שעקפה השבוע גם את סדרת “ליל המסכות” וגם את “סיוט ברחוב אלם”.
ואם מדברים על “ליל המסכות”….

======

להמשך קריאה »

כעיתונאי קולנוע אני נמצא במצב מעניין. מצד אחד אני מרכז אליי המון מידע מצד מפיצים, מפיקים ויחצנים אותו אני מעביר אליכם, מתוך שאיפה להיות הראשון שמדווח. מצד שני, בכל הקשור לסרטים המופצים בבתי הקולנוע של רב חן ויס פלאנט אני שרוי בעלטה מוחלטת. המפיצים שנשלטים על ידי תאגיד רב חן/יס פלאנט לא מחבבים עיתונאים שלא מלכחים את פנכתם וכך לא רק שאני לא מוזמן להקרנות המוקדמות, אני גם לחלוטין ממודר מתזרים המידע של מה שקורה שם, מה עולה, מה בדרך, מה צפוי. בתחילה, מתוך רצון להראות שלא צריך להיות כלבלבו הנאמן של היחצן כדי להיות מעודכן, דאגתי להתעדכן מעמיתיי שהיו מוזמנים להקרנות. אבל בינתיים גם אני התחלתי להשתעמם מכל זה. בעיקר כי כבר חודשים שלא היה שם שום סרט מעניין, חוץ מ”וול-E”.
מה שיוצר זווית מעניינת: בכל הקשור לסרטים של פורום פילם/א.ד מטלון אני למעשה כאחד האדם, כצופה מן המניין. את המידע שלי על הסרטים אני מקבל מהתקשורת, ממסעי הפרסום. ומה שמעניין אותי, אני הולך לראות.
כך למשל, מנסיעה ברחובות העיר, ראיתי היטב וברור שבסוף השבוע האחרון עלה בארץ, במקביל לאמריקה “היי סקול מיוזיקל 3 “. בגלל שדי חיבבתי את “היי סקול מיוזיקל” הראשון, אותו ראיתי ממש לפני שנה, איפשהו קצת מדגדג לי לראות את השלישי, אבל יש סיכוי שאתאפק עד לדי.וי.די. זה היה, ככל שידעתי, הסרט היחיד שעלה בבתי הקולנוע בארץ בסוף השבוע האחרון.
עד שביום שישי התקשר אליי קולגה ושאל אותי מה דעתי על “מקס פיין”. עניתי שלא ראיתי, והזכרתי לו שיחצני הסרט מחרימים מבקרים. כלומר, אותי. “אבל הסרט כבר בבתי הקולנוע”, הוא ענה. “מה?”, עניתי, “יש טרום בכורה?”. “לא”, הוא ענה, “כבר בקולנוע”. ל”מקס פיין” חיכיתי, רציתי לראות אותו, זה משחק המחשב האחרון בו שיחקתי וסיקרן אותי איך יעבדו אותי לקולנוע. אז איך הוא הגיע לבתי הקולנוע בלי שידעתי שהוא בכלל בדרך? ובאותו רגע ראיתי בערוץ 10 פרומו לסרט “גאווה ותהילה”, עם הכיתוב “בקולנוע”. גם הסרט הזה די מסקרן אותי, מאז שראיתי פרומואים שלו לפני יותר מחצי שנה. “מה?”, תהיתי לעצמי, “גם הסרט הזה כבר בבתי הקולנוע ולא ידעתי?”. במחווה לרטרו ניגשתי ל”עכבר העיר” (המודפס. האון ליין מרסק לי את הפיירפוקס). ואכן, “מקס פיין” כבר בקולנוע. “גאווה ותהילה” לא. איך לא? ראיתי פרומו בטלוויזיה. איזה אוויל יעלה קמפיין טלוויזיוני עם הכיתוב בזמן-הווה “בקולנוע” ולא בזמן עתיד “בקרוב” לסרט שלא נמצא בקולנוע? אבל כן, האוויל הזה קיים. “גאווה ותהילה” יעלה רק בשבוע הבא. לכו תבינו.

וכך, צעדתי ל”מקס פיין”. רב חן כיכר דיזנגוף.
מי צריך מבקרי קולנוע כשבעלי בתי הקולנוע הם הריפורטרים הכי טובים לאיכות הסרטים שהם מציגים. בסוף השבוע הראשון לצאתו בארץ, אחרי שהיה במקום הראשון באמריקה בסוף השבוע שלפני, הוצג “מקס פיין” באולם רב חן 3. באולם 1 הוקרן “היי סקול מיוזיקל 3 ” ובאולם 2 הוצג “אחים חורגים”. מי ששם את “מקס פיין” באולם 3 לא באמת מאמין בסרט. וזה אולי מסביר את העובדה שהסרט הוברח ארצה כמו פליט מדרפור שחושש ממשטרת ההגירה. בקופה הרגשתי שמבחינת השיווק ומבחינת ההצגה, מישהו מתנכל לסרט הזה בארץ, לא באמת מעוניין בו.
בסוף השבוע הראשון לצאתו ואפילו אולם 3 היה פחות מרבע מלא. ארבעה בחורים לא מאוד חכמים שישבו מקדימה קלטו רק אחרי עשר דקות של סרט שזה לא “בית השפנפנות”, הסרט לו קנו כרטיסים (ושמוקרן באולם 4 הצמוד). ובכלל נדמה לי שהחלוקה היתה שהבנות הלכו ל”הס”מ3″ והבנים הלכו ל”מקס פיין”.

להמשך קריאה »